אוטומטיזם או אינסטינקט לעומת שיקול דעת

פעמוני אזהרה:  פלוני אלמוני נתקל בשלושה אירועים, שהיו למעשה פעמוני אזהרה, וציוו שעליו לקבל החלטה לעתידו. הוא הגיע לגיל תשעים ואחת והמשיך לנהוג ברכבו, אך האירועים הבאים צלצלו באוזניו לשנות ממנהגו.

האירועים היו: נהיגה אחרי משאית שהמתינה שהכביש יתפנה. מיודענו איחר לעצור את מכוניתו וכך נתקל בפגוש המכונית שלפניו. החלק הקדמי של מכוניתו נמעך ובנס לא היו נפגעים.

המקרה השני ארע בצומת רחובות כאשר פלוני אלמוני ניסה להאט מהירות מכוניתו בלחיצה על דוושת העצירה, אך התגובה להחלפת הדוושות אחרה לבוא. הכביש היה פנוי אותה עת וכך עבר האירוע בלי תאונת דרכים.

האירוע השלישי היה בכביש בירושלים שהיה עמוס ברכבים. התנועה בכביש התנהלה בכבדות והיה הכרח להקטין המהירות ולהשתמש במעצורים, אולם הרגל לא נענתה מיד להוראה.

פיענוח

פעמוני אזהרה נחרתו בזיכרון האיש, והם ציוו על האיש לשקול אם להמשיך הנהיגה ברכב. התמרורים הפעילו את חוש הראייה, השמיעה והמישוש, חושים שמתבלים במהלך החיים. אדם לא זהיר חייב לשקול תוצאות מעשיו  והוא מסכן את החברה ואת עצמו.

הזקנה היא כידוע תהליך ביולוגי, שבו חלות תופעות מורפולוגיות ותפקודיות. ירידת החושים אינה מופיעה בצמידות לכל החושים יחד.

האלמוני היה צלול בדעתו ובעקבות האזהרות הוא החליט להפסיק לנהוג בעצמו ברכב. אולם מאחר שנתקל בתמרורים הנזכרים הוא התעמק לבדוק מה הוא יודע על ששת החושים: ראיה, שמיעה, מישוש, טעימה, ריח וחוש שיווי המשקל, הוא בדק גם את מערכת המשפט בנושאים אלה. בחקירתו נפתח לפניו אשנב בתחום הגנטיקה (ביולוגית) והפסיכולוגיה וכן שיקולי בתי המשפט באשר לאחריות הפלילית או הפטור של הנאשם.

רישום ותחושה: זה כושר האורגניזם החי לקלוט באמצעות קולטים מיוחדים רישום אירועים מסוימים המתרחשים בעולם החיצון או בפנים הגוף ולהפוך אותם למצבי גירות של האורגניזם עצמו. החושים קשורים למערכת העצבים.

שקול דעת לעומת אינסטינקט

 

שיקולי בית המשפט סובבו תמיד סביב האחריות הפלילית במבחן
(סעיפים 15+33 (א) לחוק העונשין התשל”ז 1977, שלפיהם נבדקת תקפותם של טיעונים בשאלת התנהגות חסרת רצייה (אוטומטיזם- שיטת יצור תגובה הנשלטת על ידי תכנית ערוכה מראש לביצוע תהליכים מכאניים המחליפה את עבודת האדם).

הוראה שבסעיף 15 (א) לחוק העונשין התשל”ז 1977 כוללת שלשה חלקים:

  1. “אין אדם נושא באחריות פלילית למעשה או למחדל שאירעו שלא מרצונו
  2. “…….או מאורע שאירע במקרה“.
  3. “……. והוא כשאין בהם משום עבירת רשלנות”.

סעיף 33 לחוק העונשין התשל”ז 1977:

  • “רואים אדם כמנסה לעבור עבירה, אם הוא מתחיל להוציא את כוונתו אל הפועל במעשה גלוי לעין ובאמצעים המתאימים להגשמתה, אולם אינו מגשים את כוונתו עד כדי עשיית עבירה”.
  • “אין נפקא מינה- זולת לעניין ענישה- אם עשה העבריין את כל הדרוש מצדו לגמר ביצוע העבירה, או אם גמר הביצוע נמנע על ידי נסיבות שאינן תלויות ברצונו, או שמרצונו חדל מן הביצוע”.
  • חוסר אפשרות לבצע את העבירה למעשה, מחמת נסיבות שאינן ידועות לעבריין, אינו מעלה ואינו מוריד”.

איבוד ההכרה בעיצומה של נהיגה או התקף אפילפטי שארע בשלב נהיגה או רפלקס תגובה בלתי מודעת לגורם חיצוני אינו מועבר על ידי העצבים למרכז החשיבה (כך נהג שנעקץ ומגיב לעקיצת דבורה או אדם הנמצא תחת השפעה היפנוטית- פועל בלי מודעות). אלה אינם נחשבים כפעילות רגילה והם חסרות מחשבה פלילית, ולכן אינם מטילים אחריות פלילית על הנאשם. בהעדר רצייה או התנהגות רצונית אין גם המעשה פלילי בר חבות (ראה ע.פ. 118/53, מנדלברוט נ’ המדינה, ו’ פס”ד 338, 339; ע.פ. 186/55 מיזאן נ’ המדינה, יא’ פס”ד 769).

מתוך הספר: המוח ומערכת העצבים, האנציקלופדיה הרפואית החדשה, ע”מ 81

אוטומטיזם (אבדן הכרה של נהג) פוטר אותו מאחריות פלילית כי היה נתון במצב שבו לא שלט על תנועות גופו והוא חסר רצייה. לטענה פטור זו תנאים מצטברים:

  1. קיום מחלת נפש
  2. התנהגות שאינה בת כיבוש.
  3. התנהגות הנובעת ממחלת נפש

(ראה ת.פ. ת”א 630/66 גרינברג נ’ המדינה, פס”מ נה’ 335; ת.פ. ת”א 904/75 המדינה – קרביץ תשל”ט (1) פס”מ 279).

אדם שעבר עבירה שעה שלא היה בעל רצון חופשי (חולה מחלת פרנויה) אינו חייב בדין (ראה ע.פ. 228/76 בוטל נ’ המדינה, ל”א פס”ד (2) 141) וכן המדינה נ’ – רוהן תיק פלילי 173/69 סח פס”מ (2) 144.

(ראה עוד פרק עקרון הרציה בספר “עיקרים באחריות פלילית” יובל לוי אליעזר לדרמן (עמ’ 239-310). וכן דיני עונשין א מאת ש.י פלר ע”מ 662.