אוצרות שמחכים לבעליהם

מי מאיתנו לא חלם בצעירותו על גילוי אוצרות וחידושים במדע?

בנעורינו קראנו בשקיקה את אי המטמון מאת ר.ל. סטיבנסון ואת הרוזן ממונטה קריסטו מאת אלכסנדר דיומא, וכן את ספרי המסעות וההרפתקאות של ג’ול ורן לגילוי יבשות וארצות רחוקות, בהן טמונים זהב, אבנים יקרות ויהלומים, ומערות ובהן מגילות גנוזות.

היו אלה ימי-חלום ותקוה, מלאים הוד, וספורים בעל פה ובכתב. אלה ליוו את ימי ילדותנו עד שבגרנו ופנינו לעיסוקינו ולענייני יום יום.

אך ראה זה פלא. מתברר כי סיפורי הילדות אינם רק דמיון, והם למעשה מציאות של ימינו.

מידי פעם בפעם שומעים אנו מחד על אוצרות שנעלמו או שהוסתרו ע”י קדמונים, ומאידך על ארכיאולוגים, חופרים וחוקרים שבוחשים, חופרים וחוקרים בימי קדם, בספרות או בתעודות עתיקות כדי לגלות נסתרות, ועל תגליות במדעי הרוח והטבע, הפיזיקה, האסטרולוגיה והטכניקה. כשהדבר עולה בידי החוקרים, מיד נפוצה ידיעה מרעישה בעיתונות ובכלי התקשורת על תגלית מעניינת.

מן המפורסמת היא שבכספות ובחשבונות בנקים בשויץ, ובמדינות אירופיות – אנגליה, צרפת, גרמניה וספרד, ובמדינות בארצות הברית של אמריקה, וכן באסיה – בסין, ביפן, הונג קונג וסינגפור, ופרס ועירק, יש לא מעט אוצרות ששליטים ואנשים הפקידו בבנקים בתקוה שהם יחזרו לקחתם אחרי שתעבור הסכנה ושעת החירום. כך יצא שמלכים, שליטים ובעלי רכוש שצברו רכושם, בצדק או בעורמה או בסחיטה, השאירו רכוש מקרקעין ומטלטלים בארצות שונות. לכשהשלטון בארצם נתחלף, עכב הפיכה, כיבוש או סיבות אחרות, וחלקם הוצאו להורג או הוחלפו באחרים והרכוש הופקע או נתפש, חליפיהם, יורשיהם וקרוביהם נתקלו בקשיים ובהתנגדויות משפטיות שמנעו מהם גישה ואחיזה באוצרות אלה. כך יצא שרכוש רב ועצום שוכב ומחכה לגאולה או עד שביהמ”ש יפסוק.

הספרות המשפטית בעולם מכילה פסקי דין רבים על מאבקים של מלכים, קיסרים או שליטים אחרים שהוצאו להורג או הודחו מכס השלטון, ועל חליפיהם, שתבעו את זכויותיהם. רבים מן המשפטים שעוסקים בנושא שחרור נכסים אלה, מהווים פרקים הסטוריים מרתקים ומעניינים, ואלה מוגשים בעקבות מלחמות, הפיכות או שינויים בשלטון.

בארץ ישראל המנדטורית נידון נושא הרכוש של נתיני או אזרחי מדינות אויב בחקיקה מיוחדת, שעסקה בנכסי אויב. נכסים אלה הוקנו עפ”י החוק בצווי הקניה, שפורסמו מעת לעת, לאפוטרופוסים לנכסי אויב המנדטורי, וממנו הועברו אח”כ לאפוטרופוס הכללי. האחרון שלט ברכוש שלטון מלא ולא הוגבל. הוא היה רשאי לרדת לנכסי המקרקעין, למכרם או להחכירם, ולתפוש חזקה בנכסי מטלטלין, חשבונות בנקים וכספות.

התחיקה המנדטורית בארץ ישראל ביחס לעסקים עם האויב נעשתה ב- 1939 לפי דגם של מדינת האם – אנגליה, והכללים והפירוש והפסיקה היו כמו בבריטניה.

התמורה שנצטברה בידי האפוטרופוס עמדה לרשות אוצר המדינה לצורך התחשבנות בגמר תקופת מלחמת העולם השניה.

עם הקמת מדינת ישראל, נותרו בתחומי המדינה נכסים רבים, מקרקעין ומטלטלים, שנקראו “נכסי נפקדים”, שעה שאוכלוסים ערבים של בין 600,000 לבין 760,000 איש עזבו או ברחו או גורשו מתחומיה בתקופה מדצמבר 1947 ועד ספטמבר 1949. רכוש פליטים אלה נתפש, והיה צורך להסדיר באופן חוקי את ניהול המקרקעין והרכוש שהנפקדים השאירו אחריהם. כך נחקקו חוקים מיוחדים, חוק נכסי נפקדים תש”י 1950, חוק רשות הפחתות (העברת נכסים) תש”י 1950, וחוק רכישת מקרקעין (אישור פעילות ופיצויים תשי”ג 1953. חוק נכסי נפקדים הוקם לרישום המקרקעין ושמירה עליהם. לאחר שרשות הפתוח הוקמה, קיבלה זו רשות לנצל רכוש זה לצרכי תקומה ופיתוח.

בחלקי ארץ ישראל המנדטורית, שנפלו לידי שתים ממדינות ערב, מצרים וירדן, הפעילו מדינות אלה, במקביל למדינת ישראל, את פקודת המסחר עם האויב משנת 1939. פקודה זו נוסחה, כאמור, במתכונת חוק מקביל שחוקק באנגליה ובארצות הברית, וכן צו המסחר עם האויב (אפוטרופוס) 1939. אלה נחקקו כדי למנוע תשלום כסף לאויב (הישראלי) וכדי לשמור על נכסי האויב עד לסידורים שייעשו עם חתימת חוזה שלום. לכן נתמנה אפוטרופוס על רכוש האויב, לו הוקנו נכסים על פי צוים שפורסמו עם הוראות מפורטות ביותר, להחזיק בנכסים ובכספים שישולמו לו עד לסיום המלחמה, ואחרי המלחמה עליו לטפל ברכוש בהתאם להוראות שקיבל.

מטרה אחרת של הקנית נכסי אויב וניהולם היתה למנוע שליטה של האויב על נכסים שבתוך המדינה, ומניעת ההנאה של האויב מנכסים אלה וכן במטרה להבטיח שמירה עליהם עד לסיום המלחמה, וכל זאת כדי להבטיח שעם כינונו של הסדר שלום תהיה הדדיות בקביעת גורלם בכל אחת משתי המדינות היריבות.

מאז ההכרזה על הקמת מדינת ישראל עברו למעלה מ- 53 שנה, ועד כה לא נחתמו הסכמי שלום בין ישראל לבין ארצות ערב. כך יצא שגורל נכסי הנפקדים וכן נכסי היהודים בחלקי ארץ ישראל המנדטורית שבידי הרשות הפלשטינית, וכן נכסי היהודים שבארצות ערב טרם הוסדר, כיון שלא הושג הסדר מדיני, אם כי הצדדים חותרים לפיתרון של פיצוי כספי לבעלי רכוש מכל צד.

הסדר חלקי להחזרת רכוש היהודים לידי בעליו המקוריים או לתשלום פיצוי כספי נמצא בחוק הסדרי משפט ומנהל, תשכ”ח – 1968, והתיקונים שבאו לאחריו. אלה קבעו שלא יראו את תושבי מזרח ירושלים כאויבים או כנתיני אויב לצורך הדין הישראלי. כך נתאפשר שחרור מקרקעין, שנותרו לפני 1948, לבעליהם המקוריים או חליפיהם עפ”י בקשתם. במקביל, נעשה הדבר בחוק נכסי נפקדים תשל”ג – 1973 להסדיר את נושא נכסי נפקדים ערבים לידי תושבי מזרח ירושלים, שהוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. חוק זה לא אפשר השבה בעין של הנכסים, אלא רק נתן זכות להגשת בקשה לקבלת פיצויים לפי שווי הנכסים ב- 1947, בתשלום פיצוי במשך 15 שנה. חוק זה כמעט שלא הופעל מסיבות מדיניות ואחרות, ובמיוחד עכב התנגדותם של מנהיגים ערבים ואיומים על ערבים שביקשו לקבל פיצויים או תחליף לתביעותיהם.

האפוטרופוס הכללי במדינת ישראל, מי שבא בנעליו של האפוטרופוס הכללי של ארץ ישראל המנדטורית, ממונה כיום על רכוש המקרקעין של נעדרים ועל נכסים שהיו מוקנים לממונה על רכוש המדינה לפי פקודת המסחר עם האויב 1939, ובירושלים הוא ממונה, עפ”י חוק הסדרי משפט ומנהל (נוסח משולב) תש”ל – 1970, על כל המקרקעין בתחום ירושלים שהיו מוקנים לממונה הירדני על רכוש האויב. כמו כן הוא ממונה על רכוש עזוב, וגלוי חשבונות רדומים בחשבונות בנקים, ואלה שבידי מנהלי עיזבון או אפוטרופוסים על רכוש חסויים ונאמנים, שקיבלו לידיהם רכוש וחלפו 10 שנים מיום שקיבלו את הנכס לידיהם.

במסגרת פעולותיו של האפוטרופוס הכללי לאיתור בעלי רכוש עזוב, הוא פרסם, בין היתר, בשנת 1997 ועדכון שנעשה ב- 2001, רשימות של כל הנעדרים שהשאירו נכסים בישראל, ואשר הוא, כאפוטרופוס כללי, מנהל. לאחר פרסום זה גברו הפניות אליו לשחרר רכוש שבידיו.

כאמור, במשפט הבין-לאומי פומבי מוצאים אנו פס”ד רבים העוסקים במאבקים משפטיים על רכוש של שליטים שהופקד בידי בנקים או נאמנים ורכוש אחר, שנתפש ע”י השלטון המחליף שעלה כתוצאה מכיבוש או מרד. בפס”ד שניתנו בעניינים אלה מוצאים אנו לרוב פרקים היסטוריים מעניינים ופרטים גניאולוגיים מאלפים. מקצת ממשפטים אלה נזכיר מן הזמן החדש את משפט הירושה של נפוליאון, משפטי הירושה של הצאר הרוסי, משפטי הירושה של הסולטן הטורקי, וכן משפט הירושה של הקיסר היילה סלאסי.

בישראל, מעניין אותנו גורלם של נכסי בני עמנו שנספו בשואה, בה מליונים מבני עמנו באירופה ובאסיה הלכו לבית עולמם.

ממשלת גרמניה המערבית שילמה בשנים 1953-1963 לממשלת ישראל שילומים (כינוי לפיצויים) על גזל ואובדן רכוש יהודי גרמניה הנאצית והארצות שנכבשו ע”י הנאצים במלחמת העולם השניה. עפ”י ההסכם מ- 1952, התחייבה ממשלת גרמניה המערבית לשלם לישראל במשך 12 שנה סכום של 3 מליארד מארק (כ- 750 מליון דולר) ולועדת הארגונים היהודים, 3 מליארד מארק. מלבד השילומים, התחייבה ממשלת גרמניה המערבית לשלם פיצויים אישיים ליהודים שנפגעו מידי הנאצים.

אחרי השואה באירופה התפתח ענף מיוחד, אשר עוסק בחקירות לגילוי והחזרה של רכוש נספים, יהודים ואחרים, שהושמדו או נעלמו בשואה במחנות ההסגר, לצאצאים הזכאים לרשת אותם. כתוצאה מן הלחץ הבין-לאומי שממשלות וארגונים בין-לאומיים הקימו והפעילו על בנקים וחברות ביטוח, נדרשו אלה להצהיר על כספים או רכוש או זכויות של נספים שבידיהם. לחץ זה הביא להקמת מוסד בין-לאומי, בגרמניה ובאמריקה, מוסד שעוסק בריכוז התביעות לרכוש, לכספים, ולגילוי מטלטלים ואוצרות אומנות שהגיעו לידי המחזיקים. מוסד זה, הקרוי Claims Conference, עוסק בתביעות ממשיות נגד גרמניה, והוא יחד עם עם סוכנות אחרת של הועידה היהודית לתביעות באוסטריה, הוקמו למציאת קרנות לסיוע, שיקום והחייאת פליטים או שרידים יהודיים מן השואה, לבניה מחדש של הקהילות והארגונים היהודיים שנהרסו ע”י הרייך השלישי, וכן לתיעוד ולמזכרת של השואה והשפעתה ההרסנית על חיי הרוח. על אף פעילותו בתחומי המדינות והבנקים, עדיין לא ניכרים תוצאות פעולתו בתחום חברות הביטוח שפעלו לפני ואחרי מלחמת העולם השניה.

כך יצא שאדם או גוף בישראל המעוניין והטוען שהוא זכאי לחלק במקרקעין או מטלטלין של קרוב שנספה או נעדר במובן התיק הישראלי, או חסוי, יכול לגלות רכוש שמחכה לו ע”י פניה לאחד הגופים הבאים: האפוטרופוס הכללי או האפוטרופוס לנכסי נפקדים , או לועידת התביעות או לסוכנות היהודית.