אתיקה של שופטים

הנכס היקר ביותר לשפיטה הוא אמון הצבור במערכת השיפוטית ועקרונותיה. אולם השופטים  הם ככל בשר ודם, והם בעלי יצרים ועצבים ורק טבעי שהם יכולים לטעות ולהכשל, בין בלשון ובין במעשים.

כאשר שופט טועה בלשון,בפליטת פה או בטעות קולמוס סולחים לו .לפעמים יובא הענין לברור בפני  נשיא בית משפט העליון או בפני בית דין משמעתי. אולם כאשר הטעות היא שונה, הוא צפוי לבקורת או לערעור ובמקרים חריגים הוא צפוי לעמוד לדין.

פליטת פה או טעות קולמוס יכולה לגרום לפסילת שופט בדיון שלפניו, או לפסילת פסק דין שהוא נתן, וכן הפיכת פסק הדין בערעור . אלה יעשו על פי סעיף 77[א] לחוק בתי המשפט או תקנות הדיון האזרחי התשמ”ד 1984  ובהליך פלילי לפי חוק הדיון הפלילי [נוסח משולב] התשמ”ב 1982, סעיפים 146- 148: ובהליך של השיפוט הצבאי על פי חוק השיפוט הצבאי התשט”ו

1955, סעיפים 310- 311: ובהליך בבית הדין השרעי המוסלמי על פי חוק בתי הדין השרעיים [אישור מנויים] התשי”ד  – 1953.

בענין פסילת שופט אנו חיים על פי הלכות שנפסקו עד כה. אלה מובאות בתקנות סדר הדין האזרחי וסדר הדין הפלילי. אך יש ואחד הצדדים להליך המשפטי  מבקש לפסול שופט מחמיר ולהחליפו בשופט מקל, אז הוא מעורר טענת פסלות אשר לרוב יתברר כי אין לה יסוד.

מקרים אלה ואחרים חוזרים על עצמם והם ניתנים לברור מיידי ואדמיניסטרטיבי אצל השופט או אצל נשיא בית המשפט בשלום, במחוזי או אצל נשיא בית המשפטי העליון.

אמרות כנף יכול שיבואו את מבטאיהן לברור נשיא בית המשפט העליון או בפני בית דין משמעתי, אולם לרוב מתברר שביטויים חריגים או ביטויים ציוריים הם פניני לשון ואין בהם פסול.

הדוגמאות הבאות לקוחות מחיי המשפט בארץ:

שופט שאל את אחד מעורכי-הדין כמה זמן יעיד “הטיפוס הזה” ר’ ע”פ 5/82, אבוחצירא נגד מ.י. ל”ו פד”י 1 (עמ’ 247).  שופט אחר התבטא ואמר: “אתם אינכם צריכים להגרר אחרי כל מה שהפסיכופט הזה רוצה”.  ע”פ 76/57, חליווה נ. מ.י. מ”א פד”י עמ’ 412.

שופט שלום ראשי נקט בשפת הרחוב ופגע ברגשות המתדיינים בפניו.

שופט מחוזי התבטא במהלך הדיון בפני פרקליטה שהייתה יוצאת רוסייה: “כול כאלב ביג’י יומו” לפיו הבינה הפרקליטה שהשופט עומד לנקום בעורך-הדין שעמד בפניו.

שופט בית המשפט העליון שהיה יושב ראש ועדת חקירה ממלכתית שחקרה את הנעשה בשדות הנפט בסיני כינה את הנעשה בועדה בביטוי מזלזל כ”פסטיבל”.

אולם כאשר שופט חרג בכתב או בלשון מביטויים ציוריים אלה הועבר העניין לדיון משפטי.

עד לשנת 1964 היה נוהג שנשיא בית המשפט העליון או ממלא מקומו היה יכול לצוות על העברת הדיון מחמת חוסר סמכות מקומית או עניינית.  אולם מאז אין להשתמש בכח זה אלא אם כן שינוי מקום הדיון דרוש לשם עשיית צדק.  פסול באישיות השופט אין בו כדי לשמש נימוק להעברת הדיון למקום אחר.  ר’ ב”ש 29/76 כרך ל’ פד”י 2 עמ’ 371.

מינוי שופטים מאז התקופה העותמנית ועד היום עבר תהליך והתפתחות כדלקמן:

בתקופה העותמנית ועד סמוך לפני מלחמת העולם הראשונה, סמכויות הקונסולים לפי הקפיטולציות בוטלו והשופט היה מתמנה על ידי הסולטן.

בפני השופט שהתמנה היו כללי המג’לה ובמיוחד הסעיפים 1795 – 1814 בהם נאמר:

   הנהגת השופט.           1795.  על השופט להמנע ממעשים ודברים שיש בהם כדי להקל בכבוד בית-המשפט,

                                 כגון, מקח וממכר ודבר חונף.

   אסור קבלת מתנות.      1796. אסור לו לשופט שיקבל מתנות מיד איש מבעלי-הדין.

   הליכה למשתה            1797.  אסור לו לשופט ללכת למשתה שעשה אחד מבלי-הדין.

   שעשה בעל דין.

   התרחקות ממעשים      1798.  על השופט להמנע בשעת המשפט ממעשים ומסבות שיש בהם כדי לעורר עליו

   העלולים    לעורר      חשד, כגון, קבלת אחד מבעלי-הדין בביתו, הסברת פנים לאחד בשעת בירור הדין, או

   חשד.                   רמיזה לאחד מן השנים בהנעת יד, בקריצת עינים ובהנעת ראש או לחישת דבר באזני     

                               האחד, או לדבר אל האחד בלשון שאינה נשמעת לשני.

  השופט מצווה               1799.  השופט מצוה על משפט צדק בין בעלי-הדין.

  על משפט צדק.          לפיכך, חייב הוא לנהוג צדק מוחלט ושויון גמור בין שני בעלי-הדין בישיבתם ובעמידתם

                               בהסברת פניו ודבורו אליהם, אף אם היה האחד נשוא-פנים והשני אחד מהשוק.

כללים אלה, בשלוב כללי המשפט המקובל באנגליה, היו תקפים בישראל ונהגו על פיהם עד לביטול המג’לה בשנת 1982 (ר’ חוק ביטול המג’לה תשמ”ד ע’ 156).

בסיום תקופת השלטון העותמני, השופטים שהיו בארץ ערב הכיבוש על ידי הצבא הבריטי ברחו, והם הוחלפו על ידי קצין צבא בריטי, משפטן שהיה גם איש משכיל ורחב אופקים ובעל כישורים שהיה גם קצין שיפוט בחיר בצבא ואחר כך המנהל הכללי של כוחות הכיבוש – אורם ביגלנד קלארק.  קצין זה מינה שופטים בריטים מבין שורות הצבא.  קצינים אלה היו בריסטרים או סוליסיטרס.  בנוסף להם מונו שופטים ערבים ושופט יהודי אחד – גד פרומקין.  לאחר מכן נתמנו שופטים יהודים בודדים לצד שופטים ערבים.[1]  וכן ראה עבודת דוקטורט “שופטים ומשפטנים בארץ-ישראל, 1908 –  1930 מאת נתן ברון, ע’ 159 – 160.

עד לשנת 1920 השופטים הבריטים ישבו בבתי המשפט כשהם לבושים בבגדי צבא, ואילו השופטים הפלשתינאים ישבו בבגדים אזרחיים.

החל מזמן כהונתו של זקן השופטים תומס הייקראפט, שכיהן מ-2.2.1921 ועד ל-2.5.1927, הוחלפו בגדי הצבא בגלימת שופטים ובפיאה נוכרית כנהוג באנגליה, ואילו השופטים המקומיים בבתי המשפט האזרחיים ובערעורים חבשו תרבוש.  רק בסוף תקופת השלטון המנדטורי הורשה השופט העליון גד פרומקין לחבוש פיאה נוכרית.

מינוי השופטים בבית המשפט העליון בתקופת השלטון האזרחי המנדטורי נעשה על ידי הנציב העליון, בתיאום עם הוראות המלך, וזאת על פי סימן 14 מדבר המלך במועצתו (א”י) 1922, וסעיף 12 מפקודת בתי המשפט 1924.  בבתי המשפט האחרים המינוי נעשה ע”י זקן השופטים, לפי המלצת הנציב העליון בתיאום עם משרד המושבות באנגליה.[2]

סמוך לאחר הקמת מדינת ישראל במאי 1948 מינתה מועצת המדינה הזמנית 5 שופטים לבית המשפט העליון.

שופט בישראל מתמנה כיום ע”י נשיא המדינה לאחר שהוא נבחר ע”י ועדה לבחירת שופטים לפי חוק יסוד:  השפיטה התשמ”ד 1984.[3]

השופט חייב בשבועת אמונים, לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט את העם משפט צדק, ולא להטות משפט ולא להכיר פנים.  אין על השופט מרות בענייני שפיטה זולת מרות של החוק.[4]

שופט יכהן מיום שהצהיר אמונים וכהונתו לא תיפסק אלא בהתפטרותו, בפרישתו לקיצבה, או בהעברתו מהכהונה על פי החוק.

סיום תקופת כהונתו של שופט נעשה בהחלטה של הועדה לבחירת שופטים, ולפי הצעת יו”ר הועדה או נציג תלונות הציבור על השופטים, או נשיא בית המשפט העליון בהחלטה שנתקבלה ברוב של 7 חברים לפחות.[5]

בחוק נקבע עוד כי לא תפתח חקירה פלילית נגד שופט אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, ולא יוגש כתב אישום נגד שופט אלא בידי היועץ המשפטי לממשלה.  אישום פלילי נגד שופט לא ידון אלא בפני בית משפט מחוזי בהרכב של 3 שופטים, זולת אם הסכים השופט שהאישום יידון בדרך רגילה.  הוגשה תלונה על שופט או הוגש נגדו כתב אישום, רשאי נשיא בית המשפט העליון להשעות את השופט לתקופה שיקבע.[6]

ברבות הימים נתברר כי כללי ההתנהגות של השופטים, שנמצאים במג’לה בשילוב עם הכללים לפי המשפט המקובל באנגליה, לא הספיקו, ולכן התעורר הצורך לקבוע כללים להנחיית השופטים בישראל.  כללים אלה שכונו “כללי אתיקה שיפוטית התשנ”ג – 1993’ נאספו ורוכזו על ידי ועדה, ונשיא בית המשפט העליון דאז, השופט מאיר שמגר, קבע שאלה הם כללי יסוד למערכת המשפטית כולה, והקו המרכזי העובר בהם הוא שלא להכיר פנים במשפט.  כללים אלה פורסמו וחולקו לשופטים ולמרות שלא ניתן להם תוקף פורמלי, מחוסר סמכות לנשיא בית המשפט העליון להתקין תקנות או לקבוע כללים, הם משמשים כיום מורה נבוכים.  בכללים אלה מצויים 53 סעיפים שקוטלגו לפרקים של:  עקרונות, תכולה, המנעות מהשימוש במעמד השיפוטי שלא למטרות השפיטה, עיסוק נוסף, מניעת ניגוד אינטרסים, ופירסום.

על כללים אלה נמתחה ביקורת של העיתונאי יואב יצחק ואחרים נגד נשיא בית המשפט העליון ואחרים.  העניין נדון בבג”צ 1622/00,[7]   העותרים בקשו לפסול הרכב של בית המשפט כאשר צורף כעורך-דין לאחד הצדדים במשפט עורך-דין שהיה מוכר כידיד של אחד השופטים שישבו בדין.  הבג”צ דחה את העתירה וקבע שעל אף שהכללים לא עוגנו בחקיקה הם נועדו להיות חומר מנחה ומדריך ויש להם משקל מוסרי רב מכח הכרה בסמכותו של נשיא בית המשפט העליון.

בדיון אחר,[8]  נעשה נסיון אחר לערער על אשיות הכללים כאשר נטען שאחד השופטים נגוע במשוא פנים ופעל בניגוד לכללים.  בית המשפט העליון דחה את הערעור.

בשנת התרס”ב (2002), כאשר התברר בישראל כי התקשורת אינה מוכנה לשתוק ולהשתיק מקרים חריגים של שופט שמעל בתפקידו את שהתנהג בדרך פסולה במסגרת תפקידו, לרבות בדרך ניהול המשפט על ידו, חוקקה הכנסת את חוק נציב תלונות הציבור על השופטים התרס”ב (2002).  החוק הוחל גם על רשם, שופט צבאי, דיין ברבנות או בבית הדין המוסלמי השרעי, קאדי, ודיין של בית דין דתי נוצרי או דרוזי.  המקרים החריגים טופלו בעבר על פי חוק יסוד: השופטים התשי”ד, או חוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ”ד (1984).

עד שנת 2002 לא היה גוף סטטוטורי שטיפל בתלונות נגד שופטים.  הציבור פנה לנשיאי בית המשפט, לשר המשפטים או לכנסת.  החוק משנת 2002 קבע איזונים שמטרתם לשמור על כבוד המערכת.  כך למשל, הנציב שהוא בעל כשרות של שופט עליון יברר תלונה באופן שימצא לנכון.  במקרים חריגים בהם יש חשש לעבירה פלילית, השופט יועמד למשפט פלילי.  בתלונות הציבור נמצאו מקרים בהם בעל דין, תובע, נתבע או נאשם בפלילים, התלונן או העליל על שופט ותמן לו מלכודת במתכוון להכשילו.  תלוונות אלה היו לרוב על רקע נפשי או משפחתי רעוע או איומים על שופט או על רק של קנאה או רשעות.  אולם אלה לא היו הסיבות הבלעדיות לתלונות.  להלן כמה מהמקרים החריגים:

  1. סניגורו של הנאשם נחום מנבר שהובא לדין על עבירות בטחוניות, ניסה לפסול את השופט המחוזי אמנון סטרשנוב ולהלך אימים עליו, ולהביך אותו בסיפור על מערכת יחסים אינטימיים בין השופט ומתמחה בבית המשפט, כאשר במהלך המשפט המתמחה עברה לעבוד אצל הסניגור. כאן נעשה נסיון להכשיל שופט חרוץ ויעיל שהכפשתו בבית המשפט ובבג”צ שהוגש נגדו יכלה להביא לחיסול קריירה מצליחה של השופט שנבנתה בעמל רב, ולהרסה במחי יד אחת ובהבל פה של הכפשה, שקר ודברי בלע.  בית המשפט התנער מדברי הבלע והאיומים ודחה אותם, ופסק דינו של מנבר.[9]

  1. ע.א. – שופט שלום בירושלים נחשד בהטרדה מינית ובשיתופה של קלדנית בהחלטות שיפוטיות שקבל.  השופט טען שנפל קורבן לעלילה שנרקמה נגדו על ידי הקלדנית שפוטרה מעבודתה בבית המשפט.  הוכנה קובלנה משמעתית נגד השופט, אולם בעקבות התפטרותו בוטל הבירור המשמעתי נגדו.[10]

  1. מ.ס. מי שכיהן כיו”ר ההוצאה לפועל בירושלים, ואשתו סיפרה שקבל שוחד בהליכי הוצאה לפועל שבהם דן, הובא לדין והורשע.[11]

  1. מ.פ. – מי שכיהן כפקיד הסדר מקרקעין, נחקר על מעשה שחיתות של קבלת שוחד וסולק מן המערכת.[12]

  1. ת.י. – יו”ר ההוצאה לפועל בירושלים, בהיותו בגילופין, נמצא מקיים יחסים אינטימיים עם פקיד העזר שלו. ת.י. נאלץ לפרוש ובכך למנוע הגשת משפט נגדו.[13]

מקרים נוספים נתגלו לאחרונה, בהם נפתחה חקירה ע”י נציב התלונות נגד שופטים.  מקרים אלה הם חריגים ונראים כקוצים ודרדרים במערכת השיפוט.  לא נכנס לדיון בהם הואיל והם חסויים.  מקרים אלה גורמים לכך שאנו מקבלים תמונה מקורטעת ומסולפת של מערכת מפוארת ונקייה של השפיטה.

אם תשכיל לשכת עורכי-הדין בישראל להקים פורום של שופטים בדימוס ועורכי-דין ותיקים שפעילים בלטיגציה יום יומית, יתכן וניתן יהיה לבודד שופט שנחשד בסטייה, ובדרך זו לנקות את מערכת השיפוט המפוארת שלצערנו דבקו בה כתמים בודדים.

[1] Mandate Memories by Norman Bentwich, p.201-202

[2] ספר “עוטי הגלימה” מאת גבריאל שטרסמן, ע’ 168.

[3] ספר החוקים התשמ”ד ע’ 78

[4] ר’ סעיפים 6 ו-13 שם

[5] ר’ סעיף 7 שם

[6] ר’ סעיף 14 שם

[7] ר’ פד”י נ”ד (2) עמ’ 54

[8] ע”פ 344/99, בשן נ. מדינת ישראל, פד”י נ”ג (2) מע’ 599

[9] ר’ על הפרשה בעתון “הארץ” מ-15 ו-16 ביולי 1998 וכן בספר “המרגלים” מאת יוסי מילמן ואיתן הבר ע’ 344-381.

[10] ר’ “הארץ” מ-5.1.96, 10.1.96, ו-19.8.96.

[11] ר’ ע”פ       פד”י (3) עמ’ 758.

[12] ר’

[13] ר’