בית חלוץ הנעל

עשרה ימים מירח הדבש חלפו מאז נישואיהם של אמנון ותמר, ופתאום פרצה מלחמת יום הכיפורים.

אמנון נקרא לשירות מילואים פעיל, ונשלח להגן על גדות תעלת סואץ, מטר הפגזים ניתך על הבונקר בגדה. חרף מעשה הגבורה של היחידה בה שירת אמנון, נפל המעוז לידי המצרים, לאחר שאחרון המגינים נפל. בין הנופלים היה אמנון.

תמר לא הספיקה להשלים ירח דבש עם בעלה. בשורת איוב נחתה עליה כמכה משמיים. ההודעה הגיעה לאחר ימי חרדה ממושכים ומורטים. לתמר לא היה סיפק להבין ולחוש גודל האסון שנפל על.

נהי ובכי נשמעו מכל עבר. שכול ומכאוב, על אובדן חיים ועל פגיעות בגוף ובנפש. אך כגודל האסון, כן גם גדולה היתה השעה בה קטנים וגדולים נרתמו לעזרת המגינים שעמדו בשער להדוף האויב. רבים וטובים נפלו ואחרים נפצעו. לא ארכו הימים וגלגל המלחמה התהפך. החזית נדחקה לשטח מצרים, הארמיה המצרית כותרה, וקווי האספקה שלה נותקו.

תנועת מתנדבים ומנגנון מסודר קמו כאחד לרפא הנזקקים ולעזור למשפחות החללים והפצועים. היתה זו שעה הירואית לרוח העם. ישראל היפה נראתה כשהיא מלקקת וחובשת פצעיה.

בבית תמר חלפו, עברו ימי האבל, והכאב נשאר בלב. המציאות היום יומית החלה טופחת בחזקה. חייו של אמנון אהובה ובחיר לבה, נקטעו, ומפרנס אין בבית. החובות הלכו והצטברו, ובעיית הדירה וההודעות על התשלומים החודשיים שבפיגור, החלו נעמסים.

לא ארכו הימים, ועולם כמנהגו נוהג. בעיות משפחות החללים והפצועים נדחו הצידה, שרי המדינה נרתמו רובם ככולם למו”מ ממושך לשחרור השבויים שנפלו בידי צר ואויב. תמר וחברותיה נשאו באלם את כאבן. מצוקה נפשית וחרדה כלכלית תפשו עיקר מעניהן.

הוריו ובני משפחתו של אמנון גרו בתל-אביב. בתוך ימי השבעה, ולאחר מכן בתום חודש האבל על מות בנם האהוב, חקרו אלה את תמר לברר אם היא בהריון, וכן ביקשו לדעת מה תעשה אחרי ימי האבל. את חסכונותיהם האחרונים לימי זקנה הם נתנו לבנם, כדי לעזור לו להקים בית בישראל, והנה כספם אף הוא הלך לאיבוד עם מות אמנון בנם האהוב.

בבית ההורים נשאר עוד אבשלום, הקטין. שני בתי האב היו בתים של שומרי מסורת. לפיכך, נעורה בעיית היבום או החליצה.

היבום הוא מצווה מן המקרא. בספר דברים פרק כ”ה נצטוו בני ישראל:

כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם, ובן אין לו, לא תהיה אשת האח החוצה לאיש זר, יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאישה ויבמה. והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת, ולא ימחה שמו בישראל, ואם לא יחפוץ האיש לקחת יבמתו ועלתה ובאה השערה, אל הזקנים, ואמרה מאין יבמי להקים לאחיו שם בישראל. לא אבא יבמי. וקראו לו זקני העיר, ודברו אליו, ויאמר לא חפצתי לקחתה. ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו, וענתה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, ויקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל.

ואכן בספר בראשית ל”ג – מצאנו סיפורו של יהודה בנו של יעקב אבינו וכלתו תמר. סיפור מקראי זה, מביא בפנינו את המנהג הפרימיטיבי, העתיק, על החובה שהיתה נהוגה בישראל, מאז ומקדם, על אח או קרוב משפחה אחר של הנעדר להקים זרע למת. זאת משום שכל עיקרו של מוסד היבום לא בא אלא כדי לשמור על זכרו של הנפטר, שלא השאיר אחריו זרע של קיימא, ולשמור את נכסיו בתוך המשפחה, לבל יעקרו לבית אב אחר.

במגילת רות מצאנו ראיה נוספת עד כמה עתיק ונפוץ היה המנהג של יבום וחליצה בישראל. כיצד נהגו בבית עובד, אביו של ישי, אבי דוד המלך. היה זה בתקופה שבה עם ישראל חי חיי עם חקלאי, שלו, היושב על אדמתו. רות המואביה באה בלאט ותגל מרגלותיו של בועז, שמחויב היה לגאול את ביתה אם קרוב אחר לא היה גואל. כאן אנו קוראים את תיאור משפט חליצה שזקני העיר קיימו בשערי העיר. גואל קרוב שסרב לגאול את אשת המת, נחשב הסרבן; היה לבוז בעיני קהל ועדים, כאשר עבר טקס של חליצת הנעל ויריקה בפניו.

רואים אנו איפוא שהיה זה מנהג נפוץ בעולם העתיק, ליבם את האלמנה, שבעלה לא השאיר אחריו צאצאים. יתכן ובני ישראל הושפעו אותה עת מן החתים שישבו בהרי יהודה. בחוקי החתים מצאנו כי ימות איש אשר לו אשה ולקח אותה אחיו לאשה, ואחר יקחנה מאביו, וכי ימות גם אביו ולקח אביו את אשתו או בן אחיו יקחנה אין עונש.

הרעיון הבסיסי למנהג היבום שהיה נפוץ בין הגויים, בעולם העתיק, הוא כי נשים עוברות בירושה כמו מטלטלים. ראה 210 P. Westermack – History of Human Marriage vol. 3.

האשה נחשבה רכוש שנקנה עבור המשפחה בתמורה של מוהר. גם בימינו מקובל עדיין בשבטים מסוימים ביערות אפריקה, לקבוע כי אשה רשאית לסרב להתחתן עם גיסה (אח בעלה המת), או יורש שלו, יהיה זה מי שיהיה, רק בתנאי שהוא או קרוב משפחה שלה יחזירו את המוהר ששולם בעדה.

בעמים שונים, בהם נהגו עדיין מנהג ייבום, הבנים אינם יורשים מאומה, או שקודמים להם בזכות הירושה, אחים של המנוח. כך למשל אצל האמורים, במות האח הבכור היה מנהג נפוץ שהיורש המיידי היה לוקח לא רק את אשת המנוח אלא גם את עבדיו. האלמנה עוברת בירושה כמו רכוש מטלטלים של המנוח לאחיו או לבן אחותו.

וכך יצא שתמר שבויה בידי משפחתו של אמנון. המשפחה טענה, מן השפה ולחוץ, שיש להעמיד צאצא לבנם, וכי לכשיגדל אבשלום, בנם הנותר, הוא יקיים מצוות היבום.

אסונה של תמר היה גם מצוקת רבים מאלמנות מלחמת יום הכיפורים. בצר להן התארגנו אל לחפש מוצא מכבלי היבום.

אילו היה נוהג בישראל כי,בשעת האירוסים, או סמוך לנישואי הזוג, תיתן המשפחה או האח, או הקרוב הגואל, שטר התחייבות לחליצה, כפי שנהוג היה בתפוצות ישראל במאות שעברו (ראה דוגמה בשטר החליצה הר”פ), כי אז בעית היבום היתה נפטרת.

בשטר ההתחייבות לחליצה מקבל על עצמו האח או הקרוב הגואל לזון את גיסתו או קרובתו. במקרה של פטירת הבעל המיועד. באם לא יסכים לחליצה לאחר 3 חודשים ממועד פטירת בן הזוג, זכאית האלמנה למזונות מעזבון בעלה. אחרי 90 יום זכאית היא לדרוש מזונות מיבמה אישית כל תקופת סירובו. כך נקבע בישראל לפי תקנות הרבנות הראשית משנת תש”ד והתקנות הקבועות לגדרי האישות של הרבנות הראשית מתש”י כאשר נקבע כעקרון כי מצוות חליצה קודמת למצוות יבום. יבמים רבים, חסרי מצפון ורודפי בצע, השתמשו בעבר במוסד משפטי זה, כדי לסחוט כספים מיבמתם – זקוקתם כתנאי לשחרורה מכבלי עגינות.

בעקבות המצוקה והזעקה לעזרת אלמנות מלחמת יום הכיפורים, והרצון לעזור לרות ולצעירות בנות גילה וגורלן, הכנסת החליטה, לאחר מלחמת תשל”ג, לתקן העוול לאלמנות אלה, בכך שתקנה ומחקה מספר החוקים סעיף בחוק הירושה שהקנה 1/6 מרכוש הנפטר להורים. כך היה המצב עד אשר הכנסת חוקקה חוק רטרואקטיבי שביטל זכות ירושה של ההורים, ובדברי ההסבר לחוק נאמר “כך יצא שאלה אינם יכולים ורשאים להפריע לאלמנות לגור בדירת בני הזוג בלי שותפות של יורשים עם הורי הבעל.”