בתי מחסה

בשנות החמישים של המאה הקודמת בנו בני ירושלים שכונה ראשונה בין החומות

הקמת שכונת בתי מחסה ברובע היהודי בעיר העתיקה ירושלים נועדה למשפחות מעוטות אמצעים והיתה מפעל של כולל הו”ד (הולנד ודויטשלנד) שנפרדו מעל “כולל הפרושים”. התכנית הועלתה כנראה בשנים תרט”ז – תרי”ז 1856 – 1857. בין יוזמיה העיקרים היו עסקני הכולל עזריאל זליג הויזדורף, משה זקס, מאיר שינבאום ויוחנן צבי הירש משולנק. הרעיון בא לידי הגשמה כאשר נתאפשרלרכוש מגרש רחב-ידיים בפינה הדרומית-מערבית של הרובע היהודי תמורת 84 אלף גרוש. לאחר מותו של יוסף פרץ הבעלים הרשום של הקרקע.

התוכנית לבנית בתי מחסה עוררה תגובות מסוייגות בקרב יהודי ירושלים, בגלל צרות עין, ומחשש שמגביות נוספות להקמת השכונה, עשויות לפגוע בהכנסות ה”חלוקה”, היחידים שסמכו ידיהם על התכנית והבטיחו עזרתם, היו ראשי העדה הספרדית שקיימו גם בעבר קשרים הדוקים עם כולל הו”ד, והיו בטוחים שחלקם בבתי המחסה לא ייגרע.

המגרש נמצא בתוך החומות בחלק המזרחי של הר ציון, בחלקת תל גופרית (תל אל-כברית), השטח המקורי היה בן 21 אלף אמה, דהיינו כ- 9.5 דונם ומחירו היה 84 אלף גרוש. היה זה סכום עתק באותה עת, והוא ניתן כנגד שיעבוד כספי החלוקה של כולל הו”ד, וההלוואות שנלקחו בריבית עד שהשדה עבר לרשותם. השדה הכיל את שדה אבולקיר, אדמת עמר וגיבאלי ןלרןאנ  (חצר). החלקה נקנתה, בחלקים ובשלבים, והיא הסתכמה  בסוף לשטח כולל של 55 אלף אמות מרובעות לערך שהם כ- 24 דונם, שהם כחמישית משטח הרובע היהודי. שירטוט  השטח נעשה על ידי אדריכל רוסי ופורסם בפתח דין-וחשבון בשנת 1864. חלקה קטנה, מובלעת ב”שדה המקנה”, נשארה בידי בעלים ערבים.

 הקניה נרשמה זמנית על-שם מושאל של מאיר שינבאום, זה ויתר על נתינותו הזרה, כדי שיוכל להרשם כבעלים של הקרקע. מיד לאחר הרכישה ב- 1858 הוטל על עזריאל זליג הויזדורף, לצאת לשליחות לחוץ-לארץ כדי לגייס כספים לתשלום החובות. הוזדורף, פרסום מאמרים רבים בעתונים יהודים  באירופה, כדי לגייס תרומות למפעל. עורך “המגיד”, אליעזר זילברמן, נרתם לעשות תעמולה למפעל החדש והודיע שהוא יביא “עזרה כללית” לכל אחינו וישועה גדולה תצא לכולם שמה”. בארצות שונות הוקמו ועדים למען בתי המחסה, בראשם עמדו אישים נודעים כמו הברון וילהלם קארל פירהוט רוטשילד, מפרנקפורט דמיין.

שליח נוסף: הויזדורף עבר מעיר לעיר, אמסטרדם, רוטרדם, בריסל, ברלין, שטוקהולם פריז ועשה תעמולה לשכונה החדשה. באייר תרי”ט (מאי 1859) הועבר סך של 31 אלף גרוש ראשונים על חשבון החוב שהכולל נטל על עצמו בשעת הקניה. בשנת תרכ”ו 1866, עם שובו של הוזדורף נתעורר צורך להמשיך בגיוס כספים נוספים ובתרכ”ז – 1867 הוא יצא שוב לדרך, הפעם לאמריקה.

בשעת החפירה להקמת יסודות הבנין נתגלו במקומות חורבות עתיקות ושרידי חומות בצורות. בינתיים נתעורר קשיים כספיים נוספים והוחלט על יציאת שליחים נוספים לחוץ לארץ, ואמנם אחד מראשי הכולל משה זקס, יצא לדרך, במטרה לענין במפעל את יהדות מזרח-אירופה עמה קיים קשרים בעבר בדבר התיישבות בארץ. הוא עשה דרכו מאלכסנדריה, איזמיר, גלנץ, פסט, איזנשטט, וינה, מקורוטישין, ברסלאו, פרנקפורט דאודר, ברלין, המבורג, וילנה, ואחר כך הארצות סקנדינביה. והוא פנה בכתב ובעל-פה ליהודי רוסיה, גליציה והונגריה,  אותם להמשיך במפעל. שליחים אחרים יצאו אף הם לאסוף כספים וביניהם חיים צבי שניאורסון, יוסף נסים בורלא, ומשה בן חיים מרדכי מיוחס.

באדר א’ בשנת תרכ”ב 1862 עמדו ארבעה בתים בני קומותיים על תילם, ובקיץ כבר נבנו שמונה בתים. בשבט תרכ”ה 1865, פרסם משה זקס, שחזר לירושלים, כי הוקמו כבר 16 דירות.

כפי שציינו שרדה מובלעת קטנה  בתוך השטח, שהערבים סירבו למכור אותה מחמת קדושת המקום, כי היו בה קבר השייח”ים אלאזרק ובלאס. מאיר שינבאום סיפר, כי הערבים צרו על פתח משרדי הטאבו התורכי, שבהם הועברו קרקעות, כדי למנוע את העברת החלקה לידי הקונים. בחגים הסירו הערבים את השמירה כיוון שלא חששו שהמכר יתבצע ביום חגם של היהודים. ביום שני אחד של ראש-השנה או יום-הכפורים עזב מאיר שינבאום את בית- הכנסת ומיהר למשרדי הטאבו וסיים  העברת החלקה, מבן משפחת דג’אני.

כולל לא השתמש בשטח זה להקים עליו בניינים והוא הפך לגן ציבורי. נראה שסיפור זה על ההעברה בראש-השנה או ביום-כפורים איננו אלא אגדה.

בביקורו של השר מונטיפיורי, בשנת תרל”ה (1875) כבר עמדו על תילם 37 בתים, ו שמשפחות מכובדות תרמו מכל רחבי הגולה. ב- 1871 נסתיימה בניית בית רוטשילד הגדול והמפואר בשכונה.

ב- 1891 כותב לונץ כי במקום 76 בתים, חמישה בתים מיועדים להכנסת אורחים ובנשמת גרים על פי גורל בני ארצות אשכנז, הולנד,

 אוסטריה והונגריה, שבנו את המקום, שהם שני שליש ממספר התושבים. שליש התושבים הם בני  עדות אחרות. הם גרים בבתים במשך שלוש שנים חינם, ובבתים הבנויים בנדבת היחידם ישבו עניי כל הקהילות משך שבע שנים.

דוד ילין שאביו היה ממוצא אשכנזי ואמו ממוצא עירקאי, מבקר בספרו “ירושלים של תמול” את השתלטות “שומרי החומות” יליד הונגריה, על חלוקת הבית, הוא מספר על תביעות שהגיעו לערכאות  ועל נסיון  להתשלט גם על הבתים שנבנו על-ידי הברון רוטשילד והגביר גוסטס הורם מברלין והרב שמעון סופר מפרסבוג והרוטיג מקופנהגן. האיש שעמד בדרכם היה משה יצחק גולדשמידט, אחד הפקידים המצטיינים של בתי המחסה בירושלים. לאחר שתביעתם נדחתה בערכאות, הם יזמו התפטרותם של יתר הנאמנים, ובדרך זו הדיחו את גולדשמידט, והקונסול האוסטרי השתלט על הנחלה ועל בית הועד. אך לבסוף התערבו האפטרופוסים מחוץ לארץ, הרב עזריאל הילדסהימר מברלין, והגביר גוסטב הירש מברלין והרב שמעון סופר מפרסבורג. אלה החזירו את גולדשמיט לתפקידו והוסיפו עליו שני נציגים, אחד מיוצאי הונגריה והשני מכולל הו”ד.

בניית השכונה כולה נסתיימה ב- 1910. במרכז השכונה היתה חצר מרובעת רחבת ידיים, מוקפת בתי מגורים. לכל משפחה היתה דירה של חדר ופרוזדור ומטבח. שטח הדירה היה 30 ממ”ר. בין המתגוררים במקום היו הרב צבי פסח פרנק, הרב קצנלבוגן, הרב מינצברג, הרב אברהם בנימין ברגמן והרב זוננפלד. גם בית כנסת גדול ונאה נבנה במקום והוא נקרה “בית מאיר ואהל יצחק”, על שם הרב מאיר בן יצחק פרנקל איזנמן מפרנקפורט דמיין. 90 שנה עמדה השכונה ושימשה בית מחסה לעניים ותלמידי חכמים, לאלמנות ולבעלי-מלאכה. למעלה מ- 100 משפחות גרו בשכונה נאה זו על למלחמת העצמאות.

בימי מלחמת העצמאות בסוף חודש מאי 1948, נפלה השכונה, יחד עם כל הרובע היהודי בעיר העתיקה, לידי הליגיון הירדני. בתקופת השלטון הירדני אוכלס המקום בפליטים ערבים.

לאחר שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים הופקע הרובע היהודי ובו כ- 120 דונם, לצורך שיקום ושיפוץ  השכונה נבנתה מחדש בצורה מרווחת ומהודרת. בתי רוטשילד, על שתי הקומות שוקמו לאכלוס משרדי החברה לפיתוח הרובע. בית רוטשילד על קשתותיו היפות משקיף כיום על חצר רחבה ובה גינה בתוכה שרידי עמודים עתיקים שנתגלו בשעת השיפוץ

עתמול/כרך טז’ גליון 2 (88) כסלו תש”ן דצמבר 1989