בתי משפט צבאיים בארץ ישראל המנדטורית

בעשור השלישי (1937-1948) של שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל, נכשל ניסיון המרד הערבי. בעשור זה צמחו וחוזקו ארגוני המחתרות היהודיות, ארגון ההגנה, ארגון צבאי לאומי וארגון לוחמי חרות ישראל. “הספר הלבן”, ועדות חקירה, שולחנות עגולים, הצעות חלוקה, כוחות צבא גדולים (כלניות), חיפושים ומעצרים המוניים, הגליה של אניות המעפילים וכן מעצרים והגליות של מפקדי המחתרות וחבריהם, בתי משפט צבאיים, הוצאות להורג, ומאסרים ארוכים – כל אלה לא עצרו ולא כלאו את הרוח והרצון להשתחרר מן האפוטרופסות הבריטית שהוטלה על הארץ. ואכן, כתוצאה ממאבק מקביל בכל השטחים, הצבאי והפוליטי, קמה מדינת ישראל.

צחוק-הגורל הוא, שבתי המשפט הצבאיים הבריטיים שהוקמו בארץ ישראל נגד המרד הערבי, כאחת מן הזרועות לשלטון החוק, והחזרת הסדר בארץ המנדט, ולמלחמה בטרור, ב-1937, הפכו בתוך תקופה זו של 11 שנים למוסד שיפוטי שבפניו הובאו להישפט יהודים חברי המחתרות.

גוף שיפוטי זה, שבתחילה הפיל חיתתו על אסירי המחתרות, בעונשים כבדים וחמורים שגזר על הנאשמים, הפך ברבות הימים, בכורח-המציאות, לשופר תעמולה מעולה, לכל אחד מארגוני ההגנה, אצ”ל, ולוחמי-חרות-ישראל. השניים האחרונים, עמדו זקופים בפני השופטים הזרים ותבעו להכיר בהם כחיילי אויב, שנפלו בשבי, במלחמה למען עמם ומולדתם, ולמען הסרת הכבלים וההגבלות לעליה יהודית המונית לארץ ישראל. וכך חושלה רוח החופש והשחרור שהביאה להקמת המדינה.

מערכת בתי משפט צבאיים הוקמה בארץ ישראל מכח דבר המלך במועצתו (הגנה) 1937, ותקנות ההגנה (בתי המשפט הצבאיים) 1937, בשילוב עם תקנות שעת חרום 1936. האחרונים הוצאו ע”י הנציב העליון לארץ ישראל.

בתי משפט צבאיים שהוקמו בארץ נבדלו מבתי משפט צבאיים בשטח כבוש. הם הוקמו לשפיטה בירושלים ובחיפה. הם שאבו את מקור הכוח שלהם מן הנציב העליון, שהיה מקור החקיקה בארץ, לעומת בתי משפט צבאיים בשטח כבוש, שמקור הכוח שלהם הוא המפקד הצבאי העליון בשטח כבוש.

בארץ הם פעלו במקביל לבתי המשפט הפליליים הרגילים, אך הם הוקמו במטרה ליעל ולקצר ההליכים להחזרת הסדר והשלטון בדרך של קיום הוראות צבאיות מיוחדות.

היו אלה בתי משפט קבע ממש, לעומת בתי דין צבאיים, שהוקמו לכל מקרה בנפרד, שהדיונים בהם היו רק בבחינת המלצות בפני המפקד הצבאי שמינה אותם.

לא נעסוק כאן בהבחנה בין בתי-משפט לשבויי מלחמה או לפשעי מלחמה, או בתי-דין שדה, לבין בתי המשפט הצבאיים למיניהם, אך נציין שגופים אלה אכן פעלו גם בארץ ישראל המנדטורית במסגרת כוחות הבטחון.

תקנות שעת חרום קבעו את העבירות עליהן יכול אדם בא”י להישפט בפני בימ”ש צבאי, והן אפשרו הקמת בתי משפט צבאיים וקביעת דרכי דיון ונוהל שעל פיהם ינהגו.

בתי משפט צבאיים הוקמו בירושלים ובחיפה כדי לדון בעבירות שנעשו בצפון הארץ ובדרומה, והם מלאו עבודה, כך ששני תובעים צבאיים פעלו בכל אחד מבתי משפט אלה. אחרי פרוץ המלחמה העולמית השניה, חדל לפעול בית המשפט הצבאי בחיפה, ואילו בית המשפט בירושלים פעל לגבי כל שטח ארץ ישראל.

בתי המשפט הצבאיים בארץ ישראל נבדלו מאלה שפעלו באירלנד, בכך שהאחרונים הוקמו ע”י מפקד צבאי, והיו בבחינת ועדות צבאיות לחקירה ולייעוץ ליד המפקד הצבאי. אף עפ”י שאלה האחרונים נהגו והפעילו הדיונים בצורה משפטית, הם לא היו הליכים במשפט פלילי.

לעומתם, בתי המשפט הצבאיים בא”י שאבו סמכותם מכוח המחוקק המנדטורי. מחוקק זה קבע שעבירות מסויימות תובאנה לדיון ולהכרעה בבימ”ש אלה, וכי כלל הראיות שיופעלו ע”י בית המשפט יהיו אלה הנהוגים בבתי המשפט בארץ ובאנגליה.

כיו”ר בתי המשפט הצבאיים בא”י, פעל נשיא שהיה מפקד צבאי בדרגת מפקד שדה, בדר”כ רב סרן ושני קצינים (בדר”כ בדרגות סרן). הקטגור היה סרן או בדרגה גבוהה ממנה. הנאשמים היו רשאים להיות מיוצגים ע”י עו”ד מקומי. הדיונים התנהלו באנגלית אך חובה היתה שמתורגמן ישתתף תמיד ויתרגם כל הדיונים לשפתו של הנאשם.

על אף שביהמ”ש צבאיים הוקמו בחיפה ובירושלים, הם יכלו לקיים ישיבותיהם בכל מקום שהנשיא קבע; ואכן, היו מקרים רבים בהם קוימו ישיבות בעכו, חברון, שכם, באר שבע, בסרפנד, בחולדה, בבן שמן ובירושלים.

ישיבות בתי המשפט התקיימו, לרוב, בירושלים, במחנה הצבאי אלנבי ברחוב בית לחם, ברחוב הס, מול מוסך פורד דאז, ובטלביה, ברחוב הקשת דהיום, בבית הספר האיטלקי לבנות “סנט אנטוניו”, מול בית הנשיא דהיום. כאשר בית משפט זה היה מתכנס וסמוך לכך, כל האזור שסביבו הפך להיות קסרקטין תחת שמירה קפדנית מבוצרת היטב.

ישיבות בית המשפט הצבאי היו פומביות ופתוחות לקהל, אלא אם כן הדיונים שבפניו סכנו את בטחון המדינה; ואילו כתבי העיתונים בארץ ובעולם עקבו ודיווחו על ההליכים שהתנהלו בפניו, ביחוד כאשר היו מובאים בפניו גיבורי ועצורי המחתרות.

מובן מאליו, שבארץ רבת תהפוכות כמו בארץ ישראל, כלי נשק וחומרי נפץ למיניהם נאגרו ע”י תושביו, לרוב לצורך הגנה, אך החל משנת 1936, ואף קודם לכן, החלה תחרות לחימוש, בין להתקפה נגד השלטון ובין להגנה עצמית. הדבר החמיר במאורעות 1936-1939 ולכן הוצאו תקנות חרום נגד החזקת נשק, השימוש והאימון בו, וכן נגד הפרעת הסדר בגבולות, בדרכים, בים, באויר וביבשה, נגד הפגיעה בתחנות כוח, בנמלים, ברכבות, בטלפון ובטלגרף ובכלי שיט, כלי טיסה, מכוניות ורכבות.

מקביל לבתי-משפט אלה, פעלו גם בתי המשפט הפליליים בארץ, אשר בפניהם הובאו עבירות קלות, אך רוב העבירות הנוגעות למחתרות השונות הובאו בפני בתי משפט צבאיים.

ניתן לומר בדרך כלל, שבתי משפט אלה שפטו ופעלו בהתאם לכללי הראיות והדיון בבתי משפט פליליים. היו שהחמירו בעונשים; והיו, מעטים, שהקלו. פס”ד של מוסד זה לא היו ניתנים לערעור, ולא היו כפופים לבתי המשפט האזרחיים, אולם הם היו טעונים אישור של המפקד הצבאי העליון של הכוחות בארץ ישראל, וזה לפעמים היה ממתיק העונשים, או מאשר לפי הצורך.

גזרי הדין למיניהם כללו עונשי מות בתליה, מאסרים, הלקאה עד 24 מלקות, החרמת רכוש וקנסות עד 100 לא”י. בתי משפט אלה התחשבו בפס”ד והחלטות של בתי המשפט האזרחיים שהוקראו בפניהם. ניסיון לבקש רשות לערער על החלטת בתי המשפט הצבאיים נעשה, בעניין חברי חולדה, שנזכיר להלן, בדצמבר 1943 בפני מועצת המלך באנגליה, אך בינואר 1945 נדחתה בקשה זו.

פס”ד שבו נמצא אדם אשם ונדון למות בתליה, היה מוקרא כשחברי ביהמ”ש היו עומדים וחובשים כומתה; ואילו ביצוע גזר הדין היה בבתי הסוהר הרגילים שבהם גם הופעלו גזרי דין של מות. האסירים היו מובלים באזיקים תחת משמר כבד.

אסירי המחתרות היהודיות דרשו תקופה ארוכה להכיר בהם כבעלי זכויות למאסר עם יחס מיוחד, דהיינו אסירים פוליטיים “בעלי יחוס” שהיו להם זכויות לקבל ארוחות מיוחדות, עיתונים, ביקורים, ושחרור מעבודות כפיה. לאחר מאבקים חוזרים ונשנים זכויות אלה אומנם הוענקו להם.

תקנות שעת חרום 1936 הוחלפו ותוקנו, במשך השנים. מהדורתן האחרונה והמורחבת היתה ב-1945 בתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945. אלה נהגו במדינת ישראל זמן רב אחרי החלפת השלטון הבריטי.

נסיונות רבים נעשו לערער בפני בית הדין העליון לצדק על השימוש בתקנות שעת חרום למיניהן, ובמיוחד שעה שאניות המעפילים נעצרו והמעפילים עמדו להיות מגורשים למחנות הסגר, וכן שעה שעצירי המחתרות (האצ”ל והלח”י) עמדו להישלח לקניה, אך אלה נכשלו, אם כי תמיד נבחנו לגופו של עניין, בין בדרך של הביאס קורפוס, ובין בדרך של בדיקת צווי המעצר, הגרוש, ותפישת אוניות המעפילים.

בין המשפטים המפורסמים, באותה תקופה סוערת, אנו מוצאים משפטים נגד חברי ההגנה, האצ”ל והלח”י. אלה היו שונים במתח ובדיונים שהתנהלו בפני בתי המשפט. חברי ההגנה נשפטו לתקופות מאסר שונות, ולרוב הומתקו עונשים אלה ע”י המפקד הצבאי בלחץ המוסדות הלאומיים ובהתערבות הרבנים הראשיים; לא כן נהגו כלפי חברי האצ”ל והלח”י שנידונו ונשפטו למות בתליה ולעונשים חמורים. ברבות הימים חברי האצ”ל והלח”י כפרו בסמכות השיפוט של בתי המשפט הצבאיים והצהירו הצהרות לאומניות בגוף זקוף ובגאווה של לוחמי חרות ישראל.

משפטים מפורסמים ביותר היו משפט ריבלין וסירקיס, שנאשמו בהחזקת 105 אלף כדורים ונידונו ל-7 שנות מאסר.

משפט אליהו סחרוב (סהר), שומר ראשו של ויצמן, (אח”כ מפכ”ל המשטרה הראשון בישראל), שנידון למאסר 7 שנים על החזקת 2 כדורים.

משפט רחל אוהב עמי, חברת אצ”ל, שבגלל גילה הרך ניצלה ממות בתליה, ונידונה למאסר עולם על פצצה שנשאה בסל נצרים, בכיסוי של פירות, למקום הריכוז של ערבים, בכניסה לבית הסוהר המרכזי בירושלים.

משפט המ”ג (חברי ההגנה וביניהם משה דיין), שנתפשו ליד טבריה. אלה נידונו לעונשי מאסר שונים, ממאסר עולם ועד שנים בודדות. אחרי שהם ישבו 9 חודשים בכלא עכו, הם הועברו למאסר במזרע, ובתום 18 חודשים שוחררו בהשתדלות והתערבות המוסדות הלאומיים.

משפט 11 חברי הנהלת כפר בן שמן שהובאו לדין על החזקת נשק, בסליק מתחת לבניינים שבכפר בן שמן, ונידונו לתקופות מאסר בין 3-7 שנים.

משפט ה-38, חברי ההגנה ממשמר הירדן, שהובאו לדין באשמת נשיאת נשק וחומרי נפץ נידונו ל-10 ו-5 שנים מאסר.

נזכיר גם את משפט הצעירים מגבעת ברנר, שנידונו חלקם למאסר עולם, וחלקם למאסר בין 5-12 שנים. עונשם הומתק, פעם אחרי פעם, והם שוחררו אחרי 33 חודשי מאסר.

משפט 7 חברי ההגנה בחולדה, שלאחר עקירת בתים ורצפות הגיעו המחפשים לסליקים שנבנו מתחת לבתים. החיפושים של הצבא היו באמתלה של חיפוש אחרי עריקים מן הצבא הפולני. בסליקים נתגלה מחבוא של נשק של ההגנה. הנאשמים נידונו ל-25 שנים מאסר, ובקשת לרשות בערעור למועצת המלך נדחתה בינואר 1945.

היו מקרים בודדים אומנם בהם זוכו נאשמים שהובאו בפני ביהמ”ש צבאי וכך היה במקרה של הקבלנים דיסקין וסגלוביץ, שטענו כי חומרי הנפץ שברשותם היו ברשות.

משפט אחר, ששימש כעבור עשור שנים, נושא לדרמה, היה משפטם של הצעירים מאיר פינשטיין ואזולאי, הורביץ, ובטון. אלה נתפשו באוקטובר 1946 בהתקפת הנפל על הרכבת בירושלים. שניים שנידונו למות בתליה, אולם פינשטיין, איש האצ”ל, ומשה ברזאני, איש הלח”י, שלחו יד בנפשם ערב לפני היום שנקבע להוצאתם להורג ע”י התליינים ב-21.4.47.

גזר דין ראשון למות בתליה של יהודי היה מקרהו של שלמה בן יוסף, איש האצ”ל, שניסה, בלא הצלחה, לבצע, יחד עם שניים מחבריו, התקפת תגמול על ערבים ב-1938 באחד משבילי הארץ.

דב גרונר, יחיאל דרזנר, מרדכי אלקושי ואליעזר קשאני, חברי האצ”ל, נידונו למיתה והועלו לגרדום ב-16.4.47 ואילו מתתיהו שמואלוביץ, שנשפט לתליה, ניצל מעמוד התליה, וברבות הימים שימש מנכ”ל משרד ראש הממשלה בישראל.

מאיר נקר, יעקב וייס, ואבשלום חביב, גיבורי האצ”ל, נידונו למיתה וגזר דינם בוצע בעכו ביולי 1947.

בתי משפט אלה המשיכו לפעול בארץ בסוף שנת 1947 ובתחילת 1948, תוך הפעלה מזורזת נגד מגיני הישוב היהודי, וזאת בכוונה לפרקם מנשקם, ותוך העלמת עין מן המתפרעים הערבים, מפעיליהם, ונושאי הנשק שלהם. העונשים שנגזרו בתקופה זו היו לרוב עונשים קלים יחסית, וזאת לאחר התערבות גורמים פוליטיים למיניהם. הקמת המדינה הביאה לבסוף פדות ושחרור ללוחמי החופש בישראל.