האם יש הצדקה לבוררות חובה

 

לאחרונה התעורר ויכוח בין המחוקק לבין הרשות השופטת בהצעת חוק לתיקון סדרי המשפט בבתי המשפט על ידי חיוב בעלי הדין, לברר את הסכסוך שביניהם בהעברתו לבוררות חובה, כבר בתחילת ההליך המשפטי.

נבדוק להלן מהם ההגדרות והתיקונים, בתקנות ובחוק, במצבם הנוכחי בבתי המשפט והמסקנות שניתן להפיק מהם.

בוררות היא הליך משפטי אזרחי וולונטרי לבירור סכסוך ומסירתו להכרעתו של אדם או מוסד פרטי, במקום להביאו אל בית המשפט של המדינה. מסירה זו לטיפול בורר נעשית לפי רצון הצדדים.

רעיון הבוררות לווה את עולם המשפט מאז ימי יוון העתיקה ומכאן נכנס למשפט הרומי.

המשפט האנגלי בענייני בוררות נטל את עיקריו מהמשפט הרומי, ובשנת 1889 חוקק חוק הבוררות באנגליה ואילו המחוקק המנדטורי בארץ ישראל אימץ רעיון זה בפקודת הבוררות משנת 1926. היישוב בארץ, למעשה נהג להשתמש במוסד זה לפני 1926, בהקמתו את בית משפט השלום העברי, שפעל והוקם בארץ ביוזמתו של דר’ רופין.

בוררות היא מסגרת לקביעה סופית של סוף הסכסוך, אך יש עניינים בהם אין לבורר סמכות לדון בסכסוך. כך למשל, קביעת מעמד אישי של אדם או בעניין קביעה בסכסוך בין בעל בית ודייר.

בפקודת הבוררות משנת 1926, כפי שתוקנה והתקנות שהשלימו אותה, נקבעו הוראות לדיון בפני הבורר, ופקודה זו נהגה בארצנו עד שנת 1968, והוחלפה בחוק הבוררות משנת תשכ”ח 1968. (ראה דרייטון 1, עמ’ 40; ראה י. זוסמן על דיני בוררות; וכן ראה ד”ר אוטולנגי- דין בנוהג בוררות; וכן ראה רשימה על בית משפט השלום העברי בארץ ישראל מאת ש. שמיר בביטאון “הלשכה” מס’ 73 עמ’ 32).

החוק בבוררות משנת 1968 נחקק במטרה לתקן בו ליקויים שנתגלו בפקודה המנדטורית וליעל את הבוררות ולהעלות את קרנה. בחוק נוספו הוראות כדי להחילו גם על בוררות חוץ שישראל חתמה כצד לאמנה בינלאומית.

בוררות בינלאומית נוסדה ליישוב סכסוכים בינלאומיים באמצעות בית דין מיוחד לבוררות.

עד סוף המאה ה-19, בוררות בינלאומית הייתה חסרת מוסד בינלאומי מחייב. הבוררות הבינלאומית נקבעה באמנת האג משנת 1882.

בשנת 1991 הועלתה הצעת חוק להקנות מעמד מחייב להליך הדיון המשפטי על ידי הקמת מדור של פישור (שכונה מכאן ואילך גישור), במטרה להפנות את הצדדים לבירור הסכסוך שביניהם להליך שבו יתברר הסכסוך, ייבדק ויכינו דרך לפתרון הסכסוך. מטרת ההצעה הייתה להקל על עומס ההדיינות בבתי המשפט.

“גישור” הוא יישוב סכסוך שלא על פי הכללים שנקבעו בחוק. דרך זו נעשית בויתורים הדדיים, והיא נהוגה, בשימוש אינטנסיבי, בסכסוכי עבודה ובסכסוכים בין מדינות. המחלוקת היא על האופן בו יגלמו את האינטרסים המנוגדים יותר מאשר בדרך של פירוש נכון של החוק וההסכמים.

“הפשרה” מטרתה לתת סיפוק חלקי לשני הצדדים, ולצמצם בדרך זו את רגשי המרירות והקיפוח שהם מנת חלקו של צד שבית המשפט פסק שלא לטובתו, והיא מושגת לרוב לפני פנייה לעורך דין או לבית המשפט, והיא באה לחסוך בזמן, לחסוך בהוצאות משפט או לרגל בריאותו של צד או רגישותו הנפשית, או למען שיפור היחסים בין הצדדים. פשרה מושגת בדרך כלל בתיווכו של צד שלישי. בישראל ובשיטות משפטיות אחרות, בתי המשפט נוהגים להתערב באופן פעיל כדי להניע את הצדדים לפשרה.

פשרה נועדה להוריד את המעמסה הכבדה הרובצת כיום על בתי המשפט והמטרה היא לקצר את זמן הדיון ולאפשר יישוב מהיר של הסכסוך, ורצוי להשקיע מאמצים להשגת פתרונות של גישור, להקלת העומס על בתי המשפט. ניסיון להביא את הצדדים לכלל פשרה הוא ניסיון רצוי ומבורך (ר.ע.א. 387/88 פס”ד מ”ז III 758). השימוש בהצעה לצדדים לגשר בעניינם קיים, אולם בתי המשפט לא הרבו להפעילו, אף על פי שהתקנות אפשרו זאת.

פשרה לעולם תיעשה רק בהסכמה של בעלי הדין (ראה יישוב סכסוכים משפטיים בדרך של פשרה/יעקב בזק, הפרקליט כ”ז, עמ’ 329; וכן ראה דברי השופט ויתקון בע.א. 188/70 כ”ד פס”ד (2) עמ’ 758, שאמר: “מקובל אצלנו לעודד בעלי דין להתפשר”).

ב”גישור” ניתן להביא את כל אחד מהצדדים להתבטא ולצמצם את הפער בין הצדדים כדי לקיים יחסים טובים, וכבוד הדדי, ותקשורת, והכל כדי שהמגשר יוכל להכריע בסכסוך (ראה רשימה “תחת כנפי הגישור”- אמירה גלאון- ספר מנחם גולדברג, עמ’ 233).

נקבע עוד כי דברים שנאמרו בהליך פישור ו/או הליך גישור, לא ישמשו ראיה להליך האזרחי.

הליך הגישור הוסדר בחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ”ד 1984 כפי שתוקן בחוק משנת 1992 של בתי המשפט (תיקון מס’ 15) תשע”ב. תקנות שמסדירות את הליך הגישור נתקנו ב-1993 בתקנות בתי המשפט (פישור) תשנ”ג 1993.

ההבחנה בין הליך פישור לבין גישור מתבטאת בהבדל שיש להם באופיים, באורכם, במקום עריכתם ובתפקיד המקצועי של המגשר או המפשר.

הליך הגישור, בישראל, הוצע על ידי ועדה מייעצת לעניין גישור בראשות השופטת שרה גדות, לאחר פיילוט שבוצע ליצור לו מסגרת. הפיילוט נעשה בבית משפט השלום בירושלים על ידי השופט יעקב בצלאל. ראה פרטי הניסיון ברשימתו של י. בצלאל בבטאון “הלשכה” 48 עמ’ 22-23. פיילוט זה יצר הצעה למערכת המשפטית להעביר סכסוכים רבים למקרים שנדרשה בהם הכרעה משפטית. ראה “דרך גישור מסכם”/רונן סטי, עמ’ 30.

ברם, אף על פי כן, נראה שההצעות לגישור, בירור ופישור, לא הביאו לקץ הדיונים בבתי המשפט, ולא הביאו לפריצת דרך והמערכת השיפוטית קורסת וגורמת לביזוי של בית המשפט.

נראה כיום כי השופטים בישראל נהגו ונוהגים כהיסטוריונים או אקדמאיים כדי שההחלטות שלהם תירשמנה בהיסטוריה המשפטית של ישראל.

בפסקי הדין בישראל אנו רואים שהשופטים בבית המשפט העליון ובבתי המשפט המחוזיים, מרבים לכתוב פסקי דין ארוכים כאילו היו מרצים אקדמאיים. תופעה זו התפשטה גם לבתי משפט השלום, וכך אנו מוצאים שהשופטים עוסקים כיום בכתיבת פסקי דין ארוכים, במקום להצטמצם ולדון אך ורק בסכסוך שלפניהם.

אוסף פסקי הדין שיצאו מבית המשפט העליון בתקופת המנדט וכן בשנותיה הראשונות של מדינתנו, מצביע שאלה נכתבו בקצרה ובמסגרת רגילה, כנדרש בתקנות הדיון האזרחי תקנה 192 מסדר הדין האזרחי התשמ”ד 1984 שבה נאמר:

פס”ד בתובענה שהוגש בה כתב הגנה יכיל הרצאה תמציתית של העניין, ממצאי ביה”מ לגבי העובדות המהותיות, השאלות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה“. בתי המשפט השתמשו ביעילות בהליך השאלונים וגילוי מסמכים לבירור מוקדם של הסכסוך (ראה תקנות 105-115 וכן 140-150).

רצוי, אפוא, לחזור לנורמת הצמצום שנקבעה בתקנות הדיון לדיון בסכסוך המשפטי ולא לפתח תיאוריות חדשות או להקים אינסטיטוטים שאינם דרושים לעניין הצעת חובת הבוררות עלולה לגרום לזילות ולפגיעה במערכת השיפוטית.

הרחבת והעמקת השימוש בשאלונים וגילוי מסמכים וישיבת קדם משפט קצרה עדיפה על הקמת אינסטיטוט נוסף שעשוי לסרבל ולהביא לזילות המערכת המשפטית.

שאלה נוספת היא אם ראוי לשקול מחדש הרכבו של בית המשפט המחוזי לערעורים שכיום מורכב משלושה שופטים. אלה מתחלפים בתפקידם מתוך צוות השופטים של בית המשפט המחוזי. והשאלה היא אם אין זה רצוי לחזור לכך שערעור ישמע בפני דיין יחיד. נציין שוב כי פסקי הדין נכתבים בדרך כלל על ידי שופט אחד בלבד ואילו השופטים האחרים מסכימים לדעתו. דרך זו יכולה להביא לצמצום הלחץ על בתי המשפט המחוזיים ולייעל את הטיפול בערעורים, ולשמור על חוסנה של המערכת, אם כי השופט היחיד או נשיא ביהמ”ש המחוזי יוכלו תמיד להמליץ על הרחבת הצוות שידון בערעור, אם ימצא זאת לנכון.

ראה עוד: הפישור השיפוטי והגישור/ יורם אלרואי/הרשות השיפוטית 31 עמ’ 33.