האמנות היהודית בבתי הכנסת

מאז גלות בבל וחורבן בית ראשון, בתי הכנסת היוו מקום מפגש לתפילה ומרכז רוחני ותרבותי. מקדש זה מלווה ומושרש בדברי ימי עמנו מזה למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה.

בשנת 586 לפני הספירה, בשיבת ציון ובהכרזת כורש, הביאו איתם, עזרא ונחמיה, את רעיון מבנה הקבע לבניין בית הכנסת, ועל פי תפיסת אנשי דור תקופת בבל הוקמו בתי כנסת פזורים בירושלים וביהודה.

לאחר השלמת בניין בית שני, הפכו בתי הכנסת למרכז חשוב לחיזוק ושילוב החיים הדתיים והחברתיים ביהודה. המנהגים והמסורות נתגבשו ונשתמרו אותה עת, וכך מקיים אותם עמנו בפזורה בעולם.

אווירת בית הכנסת מתקיימת בליווי כלי קודש שהוקדשו בדורות מן העבר. אווירה זו נושאת עמה זכר לאירועים דתיים מדברי ימי עמנו.

בניין בית הכנסת מורכב מאז ומתמיד משני אלמנטים משולבים. כל פרט מתרכז בתפילתו ואילו הקהל מקשיב לקריאת התורה ע”י החזן.

בית הכנסת נשען בבנייתו על מתכונת של שתי נקודות. האחת: הבימה או התיבה; והשנייה: ארון הקודש או ארון הברית.

הבימה או התיבה נמצאים במרכז בית הכנסת כדי לאפשר לקהל המתפללים לעקוב אחרי הקולות ותקיעת השופר; ואילו ארון הקודש נבנה מול הבימה, במקום מוגבה בכותל המזרח. ספרי התורה נשמרים בארון. ארון זה נבנה לעיתים בתוך גומחה ולעיתים הוא בנוי מעץ.

דברי רקמה ומלאכת מחשבת מקשטים את פנים בית הכנסת. פרוכות ואפריון מכסים את ארון הקודש ותלויים לפניו, ונמצא פה שטיחי קיר וצעיפים של תיקי ספר התורה ומפה המכסה אותם.

קישוטים אחרים הם: המנורה, פכיות השמן, אצבעות וידיות לקריאה בתורה והרימונים.

כלום אלה עם חריטות בכסף או בזהב או באריגים סרוגים בחוטים עדינים ובחוטי פז ניתנים במתנה עם הקדשה לזכר אירועים, קרובים או בני משפחה שהלכו לעולמם.

התפאורה והציורים המוחשיים בבתי הכנסת, בין שיהיו ציורים באבני פסיפס, בין שיהיו בשטיחי קיר ובין שיהיו בארונות מגולפים, ובין שיהיו בציורים משוחים (פרסקו) על קירות בית הכנסת. חוקרים מבני עמנו עסקו בשאלה האם אלה אינם עומדים בסתירה לדברה השניה של עשרת הדברות שבה נקבע:

            “לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת,            ואשר במים מתחת לארץ”.

(שמות כ’, ד’)

וכן:

           “לא תעשה לך פסל, כל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת            ואשר   במים מתחת לארץ. לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי יהוה             אלהיך אל קנא…”

(דברים ה’, ח’)

בבית הכנסת הריב”ז (רבן יוחנן בן זכאי) בעיר העתיקה בירושלים היה ציור קיר צבעוני בכותל, מאתרי גמלון מעץ שהיה מעל לארון הקודש.

בבית הכנסת הגדול בשכונת אוהל משה בירושלים, התקרה והקירות היו המצוירים.

על קירות בית הכנסת עדס, בשכונת נחלת ציון בירושלים היו ציורים.

רצפת הפסיפס המצוירת באבנים צבעוניות בבית הכנסת העתיק בבית אלפא. על אלה נדון ברשימתנו.

נשאלת השאלה כיצד מתיישב נוהג זה של ציורים של בעלי חיים ובעלי כנף ודמויות מיתולוגיות אחרות עם הדברה השנייה.

בספר מלכים א’ ו’; ובספר דברי הימים ב’ ג’ ו-ט’ מצאנו שדברי אמנות קישטו את היכל שלמה בדמויות של בעלי חיים ופרחים חרוטים בפתחי עץ.

בבבא בתרא ד’ א’ (על פאר היצירה של בניין הורדוס מצאנו שאמנות ציור יהודית בעלת מערכת סמלים משלה התפתחה בתקופה שלאחר כשלון מרד בר כוכבא (בשנים 132 – 136).

במאה השלישית נהגו לקשט חדרים בציורי קיר; ורבי יוחנן לא מצא צד של איסור בדבר (ראה ירושלמי, עבודה זרה ג’ ג’) גם חכמים הסכימו לפסיפס – לפי שריד המצוי בתלמוד ירושלמי, עבודה זרה, מא’ ד’ שורה 37 שבו נאמר:

            “ביומוי דר’ אבון, שרין ציורים על פסיפס ולא מחין בנדון”.

 

רבי אבון חי בחצי הראשון של המאה הרביעית, ומכאן שיש תאריך מדויק להתחלת ציור בעלי חיים על פסיפס בארץ ישראל ע”י יהודים.

רצפת פסיפס מלאה נתגלתה בבית הכנסת העתיק בנערן שעל יד יריחו. רצפה זו נשתמרה כמעט במלואה והיא מכילה מבנים, ומסגרות גיאומטריות ובהן ציורים של עופות וחיות ומוטיבים מעולם הצומח. החיות כוללות, ארנבות, שועל המתחבא בין השיחים, עוף על העץ, אשכול ענבים, ענפי דקל וסל פירות.

תפאורה וקישוטים רווחו גם בבתי הכנסת בגולה, כפי שמעידים כמה שרידים של בתי הכנסת ובייחוד ציורי הקיר (פרסקו) שנתגלו בבית הכנסת בדורה אירופוס, שעל נהר פרת (נבנה ב-245) ובהם אירועים תנכיים ותמונות של משה, אהרון, מרים, שמואל, אליהו, יחזקאל, שאול, דוד, שלמה, אסתר, אחשוורוש, מרדכי, המן ושנים עשר השבטים (א.ל. סוקניק – בית הכנסת של דורה אירופוס וציוריו – הוצאת ביאליק תש”ז).

בפסיפסים שנמצאו בבתי הכנסת מן המאה הרביעית עד השביעית, ביפו, בג’רש, נערן, בית אלפא ויריחו, נמצאו תמונות של בעלי חיים, תיבת נוח, עקידת יצחק, דניאל בגוב האריות, ודגלי שנים עשר השבטים, מזלות וסמלים של בית המקדש.

התלמוד מוסר כי בזמן חורבן בית שני היו בירושלים כ-394 בתי כנסת – רובם קטנים.

ערב נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים לידי הירדנים ב-1948 היו בו 58 בתי כנסת, ספרדים ואשכנזים. אחדים מאלה פעלו מאז המאה השלוש עשרה. בנפול הרובע נהרסו בתי כנסת אלה ונמחקו ולא נשאר פליט ושריד מהם.

בירושלים רבתי יש היום למעלה מ-1566 בתי כנסת.

מארבעת בתי הכנסת ע”ש הריב”ז, בעיר העתיקה בירושלים, נציין במיוחד את ק”ק גדול הריב”ז שהתפאורה בו היתה כאמור בציור קיר בצבעי מים או שמן מעל לארון הקודש. הציור היה לרוחב הקיר, ובו ציור הכותל המערבי מצד ימין, ומשמאלו מדרגות מערת המכפלה. לפני העמוד האמצעי אשר בין שני הארונות עמד כן שיש ומעליו מנורת חנוכה.

בית הכנסת הריב”ז נבנה ב-1606 – 1610 בקירוב, ושופץ ב-1835 ע”י הגבאי אברהם בכר אברהם. מצבת זכרון שהוקמה על קברו בהר הזיתים הנציחה פעולתו זו. תוכן המצבה מובא ב”חלקת מחוקק” נ”א (2) וכן בגאון – יהודי המזרח ע’ 473 – 475, ראה אגדה יפה עליו בספרו של גרייבסקי “זכרון לראשונים” כרך א’ 473 – 475 וכן ראה מ.ד. גאון – בית הכנסת הריב”ז בירושלים  ב”לוח ירושלים” תש”י ע’ קע”א. רשימה על הארכיקטטורה בריב”ז מובאת בספרו של י. פינקרפלד – בתי הכנסת בא”י – תש”י ע’ ט”ז.

בריב”ז היו קישוטים ואביזרים נוספים, והם: פרוכות עתיקות, מנורה, שופר ותיבה מוגבהת, בה ישבו הגבאים, החזן והרב. סביב התיבה היו לוחות שיש ובהם פרטי הנדבנים ותרומותיהם. לוחות שיש נוספים היו גם ליד הכניסות לבית הכנסת. ארון הקודש, נבנה בקיר המזרחי ובמקום מוגבה והיה מורכב משני ארונות מקבילים. האחד הכיל את ספרי הקודש, רימונים, פרוכות ואצבעות. מימינו עמד ארון שהכיל כלים שנפסלו, ספרי מחזורים, ותפילה, ושקיות טלית ותפילין של יחידי בית הכנסת. את בנייתו של הארון וקישוטיו מיוחסים לאמן צבי שניצר (ראה גרייבסקי – זכרון לחובבים כרך א’ ע’ 150).

לצד ארון הקודש היתה חופה, בה ישבו חתנים ובעלי שמחה. לא הרחק משם היתה פינה נפרדת בה ישבו משפחות האבלים.

עזרת הנשים היתה מתחת לתקרה המקומרת, והיתה פזורה בשלושה מקומות: שנים משני צדי ארון הקודש ושלישית בצד מערב. עזרת הנשים היתה מרושתת בסורגים מעץ.

קישוטים אחרים בריב”ז היו: ספרי התורה. אלה היו נתונים בתיבות עץ או מתכת שהיו משובצים באבני חן, כסף וזהב. עם פתיחת הספרים נחשפו שמות המקדישים בכתר שעליו הרימונים. לוחות המקדישים היו מודבקים לפעמים על הדפנות החיצוניות של התיבות. בנוסף הרימונים היו מקושטים בפעמוני זהב או כסף ולפעמים לוו בפרחי פיגם ובשמים אחרים.

הקריאה בספרי התורה, בפרשת השבוע או בהפטרה, לוותה באצבעות או ידית ששליח הציבור החזיק בידיו, ועל אצבעות או ידית אלה היו חקוקים שמות המקדישים ותאריכי זכרון.

רשימות המצאי של דברי קודש אלה, נערכה ע”י אליהו מזרחי, אביו של כותב רשימה זו, ערב מלחמת העצמאות והיא מובאת בשולי רשימה זו.

הפרוכות קישטו ופיארו את בית הכנסת. האמנים שארגו אותן התחרו ביניהם לקשטם בפסוקים נבחרים, ובמקורות היסטוריים, ובשמות אישיים שהיו מוזכרים בין כמנדבים ובין כאלה שהוקדשו לזכרם.

כלי קודש אלה נשדדו בזמן נפילת העיר העתיקה. כשחזרנו לעיר העתיקה מיד לאחר מלחמת ששת הימים, נמצאו בה חורבן והרס, ודיר עיזים בבית הכנסת הריב”ז. אלה סולקו מיד עם שיפוץ המקום, בעזרתן הנדיבה של משפחת רוטשילד וקרן ירושלים. הריהוט, הציוד וארון הקודש נעלמו ובמקומם נבנה ארון קודש בנוי מעץ עם קישוטים בציור מודרני עם מוטיבים צמחים ופרחים מודרניים מעשי ידיו של הצייר ג’ן דוד. הפרוכות נעלמו הואיל והמשקמים בחרו שלא לתלות אחרות במקומן.

בית הכנסת עדס ליהודי חלב (ארם צובה) בנחלת ציון בירושלים ראוי לציון מיוחד. עקב ציורי פרסקו שעל קירות ותקרת בית הכנסת, שעליהם חקוק שמו של הצייר והאמן יעקב שטרק ותאריך גמר הביצוע תרע”ג 1913. יעקב שטרק היה דמות דומיננטית מתלמידי בית הספר בצלאל בשנית 1908 – 1913. (צייר זה התעסק בדקורציות וסמלים בקליגרפים של האות העברית. ראה עליו בספר “בצלאל של ש”ץ 1906-1929” בהוצאת מוזיאון ישראל ע 356).

ציורי הקיר שולבו במסגרות ובשריגים של ענפי עץ שבהם דמויות וסמלים של שבטי ישראל וציור חמור גרם – סמלו של יששכר; ציור נחש – סמלו של שבט דן. ארון הקודש הוא מלאכת מחשבת של אמן ובו משובצים צדפים צבעוניים.

מוטיבים של סמלי השבטים, ומקומות קדושים, יש גם בציורי קיר בבית הכנסת הגדול של שכונת אוהל משה בירושלים. בנייתו של בית כנסת זה הושלמה בתרמ”ב 1882 וקדמה לבית הכנסת עדס. סמלי השבטים נתונים בציורי צבע בתוך מסגרות. ציורים אלה מעשי ידיו של האמן הירושלמי גרשון כוכבי (ראה ספר “אוהל משה” ע’ 50) והם נשתמרו עד ימינו.

בבית הכנסת (החורבה) של רבי יהודה החסיד, בעיר העתיקה בירושלים, אשר בנייתו הושלמה ע”י כולל הפרושים בשנת 1864, היה קישוט עיקרי בארון הקודש שנבנה באמצע הקיר המזרחי. זה היה מעשה ידיו של אמן יהודי ממזרח אירופה. ארון זה הועבר לעיר העתיקה בירושלים. הארון היה מלאכת מחשבת של פיתוחי עץ עשירים במגרעות אורנמנטים צמחיים וציפורים בסגנון ברוק, ובקיר היו ציורים של המקומות וציור ערבות שעליהם תלויים כלי הזמר של עולי בבל. בפינות העליונות של האולם היו ציורי נמר, נשר, צבי וארי, לסמל דברי החכמים: הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים.

עם הריסת החורבה נעלמה התפאורה שהוכנה במקום. לאחר מלחמת ששת הימים נבנתה ונמתחה על החורבות קשת לציון מקום מקדש זה ולאחר מכן שוקם ושוחזר ביה”כ.

בית כנסת מפואר אחר שאף הוא נהרס לחלוטין הוא בית הכנסת “תפארת ישראל” לעדת החסידים (ידוע גם בשם בונהו, ניסן בק), בנייתו של בית כנסת זה נסתיימה בתרל”ג 1873. קישוטיו היו ציורי קיר, ובפדנטיבים ציורי נוף המסמלים את עונות השנה ותחתיהם ציורי ארבעה בעלי חיים ובהם הנשר, והנמר.

ציורי קיר ובהם סמלי השבטים וכן גלגל המזלות וציורים מאירועים של עמנו יש בכיפה של בית הכנסת המרכזי במאה שערים.

מן הדוגמאות שהבאנו הגיע החוקר א.ל. סוקניק למסקנה במחקרו: “בית הכנסת של דורה אירופוס וציוריו” הוצאת ביאליק תש”ז, שאלה אינם אסורים ולדבריו:

“האיסור המקורי שבמקרא “לא תעשה לך פסל וכל תמונה” – אינו איסור מוחלט, שאינו מותנה במטרה, שלשמה נעשה הפסל והתמונה, אלא הוא מכוון לדמויות שנעשו לשם פולחן אלילים כפי שמוכח מתוך הפסוק שלאחריו: “לא תשתחווה להם ולא תעבדם”. היקפו של איסור זה, הסייג שמסביב לו, עשוי היה להשתנות לפי רוח הזמן. בתקופה מסוימת היה הסייג מצטמצם, ובתקופה אחרת היה מתרחב ומקיף באיסור המקראי גם בדמויות של בני אדם ובעלי חיים שנעשו לשם נוי וקישוט בלבד”.