ה”חורבה” קמה מחורבותיה

“כִּי-נִחַם יְהוָה צִיּוֹן, נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-יְהוָה; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל

זִמְרָה” (ישעיהו נ”א ג’)

בימים אלה אנו חוגגים את פתיחתה מחדש של “חצר החורבה” בעיר העתיקה בירושלים (דיר אל שיכנז), וזאת לאחר עבודת נמלים שנעשתה לשיפוצה ולבנייתה מחדש בפעם שלישית.

עם עלייתו של ר’ יהודה החסיד וחבורתו לירושלים בשנת 1700 התיישב ר’ יהודה החסיד בחצר שנקנתה בשבילו ובשביל חבורתו. החבורה מנתה לפי מקורות גרמניים כ- 800 עד- 1,000 נפש. אך כנראה שהמספר הנכון לא עלה על 400 נפשות, (ראה יצחק בן צבי / א”י וישובה מחדש ע’ 282)

              עליה זו הייתה במסע התעוררות לתשובה לארץ ישראל שהחל ברחבי פולין, מוהרין (מורביה) והונגריה כשבראשה עמד ר’ יהודה חסיד שהיה לבוש בגדי לבן ובהטפותיו בישר את ביאת הגואל הקרובה. היה זה עשרות שנים אחרי הופעת נביא השקר שבתאי צבי. העלייה לוותה בתמיכה חומרית של הבנקאי הוינאי שמואל אופנהיימר, שתמך בה בכסף והשיג עבורה הנחות שונות בדרך.

              עליה זו היה בה כדי לחזק ולבסס את היישוב האשכנזי בירושלים. אך למרבה הצער והאסון, ר’ יהודה חסיד נפל למשכב ביום השלישי לעלייתו וכעבור יומיים הוא נפטר. עם מותו נתפוררה התמיכה ונפרמו הקשרים עם חוץ לארץ והתמיכה הכספית נותקה וחדלה.

              העולים נתרוששו והקבוצה שעלתה לירושלים לוותה כספים בריבית ולא עלה בידה להתאושש ולהחזיר את החובות למלווים הערבים. האחרונים התפרצו לביה”כ של האשכנזים, שלחו בו אש ושרפו את ספרי התורה ואסרו את מנהיג האשכנזים. השטח שנקרא דיר אל שיכנז הוחזק ע”י הערבים עד לעלייתו של ר’ מנחם מנדל משקלוב בראש הפרושים, תלמידי הגר”א (אליהו בן שלמה זלמן) שהתיישבו בירושלים בשנת 1816. (ראה על כך ב”שיבה לירושלים”/ אריה מורגנשטין, ע’ 11 ואילך, וכן ראה א.ל. פרומקין/ ספור התחלת ישוב האשכנזים בירושלים “מאסף ציון” כרך ב’ שנה ב’ ותרפ”ז ע’ 142)

              העולים מצאו במקום חורבות שנערמו במשך 150 שנה והם ביקשו לשקם ההריסות ולבנות החצר ובית הכנסת מחדש. לאחר השתדלותו של אברהם שלמה זלמן צורף, אחד ממנהיגי הפרושים בירושלים, ב-1836 אצל מוחמד עלי מושל מצריים על א”י וסוריה ביום 8 תשרין אוול  1250 ה’, ניתן פירמן (צו מלכותי) המאשר ומרשה לראש הרבנים ובא כוח של העדה היהודית בירושלים  לבנות ולתקן את בית הכנסת הקדמון אשר בירושלים. (ראה תרגום הפירמן לעברית בזיכרון לחובבים הראשונים/ פנחס גריבסקי, ע’ 261). באותה עת היה מספר היהודים בירושלים כ- 7,000 איש (ראה “הישוב היהודי בא”י בשנים 1840-1881 ע”מ 19).

              אבן הפינה של הבנין הונחה ע”י הברון אלפונס דה רוטשילד, אחיו של הנדבן הידוע. בני משפחה זו תרמו כספים רבים להקמת בית הכנסת ובמקביל נאספו תרומות רבות בארץ ובחו”ל. בין התורמים הגדולים היה הגביר יחזקאל ראובן, יהודי ספרדי תושב בגדד. (ראה על כך בתי הכנסת/ פינקרפלד, וכן ראה יהודים בבית הדין המוסלמי במאה ה- 19/ אמנון כהן, ע’ 37).

פירמן נוסף אישר כי הקהילה האשכנזית אינה חייבת לפרוע את חובה מלפני מאה שנה (ראה א. כהן ע’ 58) וכן חוברת מגנזי קדם/ תעודות ומחקרים/ פנחס גריבסקי ע’ 89). החצר שוקמה ונבנתה מחדש. הבנייה נמשכה זמן רב ובסיום הבניה היא נחנכה מחדש בכ”ד אלול תרכ”ד 1865. כך עמדה חצר זו לתפארת עד 1948 שעה שהעיר העתיקה נפלה בידי הלגיון הירדני, והיא נהרסה לחלוטין ועמדה בחורבנה עד לשחרור העיר העתיקה וחזרתה לידי ישראל.

עד לשנת 1858, מועד חקיקת חוק המקרקעין העותומאני, לא היו תעודות קניין לגבי מקרקעין. מסירה וחזקה הספיקו והכול נהגו בהן בכבוד. (ראה מקרקעין בארץ ישראל/ א. גרנות, ע’ 68). קודם למועד זה הייתה חובה לרשום תעודה בעסקאות מקרקעין בביה”ד השרעי (ראה א. כהן, שם, ע’ 150). ראה הרשימה על רישום מקרקעין בעיר העתיקה בירושלים/מאת ש. שמיר, בספרו של אליהו כהן- על רישום ועסקות מקרקעין ע’ 171-175, וכן ראה שם מפת גושים בעיר העתיקה- שנערכה בסוף המאה ה-19.

תיאור השטח ומצריו בא בתעודה משנת 1916 שנמצאה בעיזבון שבארכיון ר’ שמואל סלאנט. תעודה זו נזכרת בגריבסקי ע’ 217. (ר’ שמואל סלנט יליד תקע’- 1816 עלה לירושלים ב- 1841, נפטר בירושלים בגיל 94 בשנת 1909 – ראה גריבסקי זכרון לחובבים יז’; דיוקנאות בירושלים ע’ 68 וכן זוננפלד/ האיש על החומה ע’ 228-250.

הרישומים בספרי המקרקעין העותומנים או בסיגילת (ספרי) ביה”ד השרעי, לא נעשו בציון מספר גוש וחלקה אלא ע”פ תאורי גבולות השכנים- תיאור החורבה וסביבתה שנמצא בפירמן הנ”ל משנת 1252 ה’ (1836 ג’) היא: “קימרונותיה (של החצר. ש.ש.) משלושת צדדיה הרוסים וכך קמרון (בגובה) שתי קומות, תחתונה ועליונה יש להרסם ולבנותם מחדש. אשר לצד המערבי הרי הקומה אשר מעל לחנויות (היא) הרוסה לחלוטין ואין כל שריד לקמרונותיה… מזרח. ביתם של בני נמר, צפון ביתם של בני נמר וכיום של בני אבו עכבי, מערב. הדרך ומדרומה. מערה השייכת לחצר וכן 11 חדרים…”.

לא נמצאו מפות או שרטוטים אובייקטיבים אחרים ומכאן שאת החיפושים עלינו לעשות ע”פ ספרי המקרקעין המנדטורים- אם ניתן לגלותם.

בקטע המפה שהבאנו לעיל נמצאו המקרקעין של החורבה ושל הישיבה הגדולה “עץ חיים”  בגוש 33 ברחוב היהודים בעיר העתיקה.

בתקופה מ-1865 ועד 1948 החורבה והחצר היוו מרכז דתי לאומי והקהילה התפארה בעמדתה זו כאשר הנציב העליון הראשון לא”י, הרברט סמואל, עלה פה לתורה וקרא את ההפטרה “נחמו נחמו עמי”. לכאן הובאו למשמרת דגלי גדוד 40 של החיילים העבריים ממלחמת העולם הראשונה וכן היה פה ביה”ד של הכולל האשכנזי.

בית הכנסת החורבה נקרא “בית יעקב” והיה בית הכנסת הגדול והראשי של עדת היהודים האשכנזים בירושלים. הבניין היה מרשים בארכיטקטורה בסגנון ניו-ביזנטי של האדריכל הטורקי אסעד אפנדי ובתקרה הגבוהה שלו. מקום זה שימש מרכז קדוש ליהודי ירושלים וגאוני ירושלים התפללו בו בעת שמחה ובעת צרה.

בתקופה זו שימשו ארבעת בתי הכנסת של הריב”ז מרכז דתי לאומי לעדה הספרדית. לריב”ז ולחורבה הייתה בעלות משותפת על מנורת חנוכה מכסף, שבהתאם לתנאי ההקדש השימוש בה היה בתורנות שנתית, פעם בריב”ז ופעם בחורבה. כך נמשך ההסדר עד אשר הושג הסכם בין העדות לפיו החורבה שילמה לריב”ז, והגבאים של החורבה קנו ופדו את המנורה מידי הגבאים של הריב”ז. נציין פה אגב  כי אחד מאבות משפחת כותב רשימה זו (משה בן יהודה מזרחי ס”ט) חתום על שטר המכר בתפקידו כגבאי בית הכנסת. ההסכם פורסם והובא בספרו הנ”ל של גריבסקי ע’ 535.

ההתעניינות במקרקעין שגבלו עם החורבה משכה את תשומת לב “פקידים ואמרכלים” מאמסטרדם ומי שעמדו בראשו הבנקאים צבי ועקיבא לערן, והם החליטו לרכוש את הבניינים הסמוכים לצורך שיקום ובניין לתלמוד תורה “עץ חיים”. אולם עקיבא לערן התנה כי הרכישה של השטח תהיה רכושו הפרטי. הכולל התנגד לכך. לבסוף המקום נרכש בעזרתם של ישראל מישקלוב וישעיהו ברדקי למטרת שיכון לתלמידי חכמים לכל ימי חייהם.  (ראה שאלו שלום ירושלים/ מהדורה מצולמת ע’ נ”ד וכן ראה יהושע ילין/ זיכרונות לבן ירושלים 924 ע’ 47-48)

תלמוד תורה “עץ חיים” ובניין בית הכנסת “מנחם ציון”, הוקמו ב- 1841-1842. לאחר מכן, נוסדה ישיבה קטנה ב”חורבה” ולאחר עשר שנים הישיבה הגיעה למעמד מוכר ומכובד (ראה על כך א. מלאכי/ פרקים בתולדות היישוב הישן וכן ב. גת/ הישוב היהודי בא”י ע’ 305)

ישיבה זו עלתה וגדלה בהנהלתו של שאול בנימין הכהן. זה גאל את השטח סביב החורבה (שמנה 3 חצרות) ובנה בניינים חדשים לתלמידי חכמים. הבניינים הכילו חדרי מגורים לשמונה עשר איש. (זיכרונות איש ירושלים/ אפרים כהן ע’ 34, וכן ראה ראשיתו של ריב החצר בספר “פרשיות בראשית תולדות הישוב”/שושנה בלוי ע’ 115). בשנת 1864 הוקם הועד הכללי של כנסת ישראל ומטרתו הייתה לאחד את כל הכוללים. גוף זה קיים וממשיך פעילותו ממשרדו שברחוב הרב קוק.

ישעיהו ברדקי, היה נשיא וראש עדת האשכנזים בירושלים, היה סגן קונסול אוסטריה וחכם באשי (רב ראשי) רשמי והיה חתנו של ר’ ישראל משקלוב. ר’ ברדקי קיבל פירמן מן הסולטן עבדל מג’יד במוחרם 1257 ה’ (1857 ג’) וניתן לו יפוי כוח לייצג את הקהילה היהודית האשכנזית. בהליכתו לביקור רשמי הוא היה מלווה בקווס (שומר ראש) חכמי העדה ומתורגמן. הקווס הלך לפניו בלבוש רשמי ובידיו מטה כשבראשו גולת כסף. ר’ ברדקי עמד בראש העדה והיה רב פעלים.

בנו של ר’ ברדקי הוא שלמה, מי שהיה חתנו של ר’ שמואל סלנט והיה חזן בביה”כ החורבה. ישעיהו ברדקי נתכבד בהנחת אבן הראשה בסגירת כיפת ביה”כ. (ראה זיכרון לחובבים/  גריבסקי ע’ 3). נכדו היה ד”ר נתן (ברדקי) בר זכאי, מי שהיה שופט שלום בתקופת המנדט והיה נשיא ביה”מ המחוזי בתל אביב לאחר הקמת המדינה.

 עם שחרור והחזרת העיר העתיקה לידינו מצאנו במקום הרס ועיי חורבות. ממשלת ישראל החליטה להפקיע את הרובע היהודי ולשקמו בצו שפורסם בילקוט הפרסומים ביום 2/12/1970. ההפקעה נעשתה לפי צילום אווירי של הרובע היהודי בעיר העתיקה. עבודות השיקום שנעשו לאחר מכן, נעשו בזהירות ובקפדנות ונמסרו לידי חברה ממשלתית ועירונית בשם החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. זו עסקה ועוסקת בשטח בזהירות וביראה כאשר עיני התושבים ברובע והעם מלווים ומשגיחים על צעדיה.

בשנת 2000 הגיש ת”ת הכללי והישיבה הגדולה “עץ חיים” בירושלים לבי”מ המחוזי בירושלים בת.א. 2202/00 תביעה לפס”ד הצהרתי לפיו יקבע שהוא הבעלים של הזכויות על המקרקעין של החורבה ותחום “עץ חיים”. אולם התביעה נדחתה  ב-26/06/2005 ושם נאמר שלא נקבע מה גבולות המקרקעין ומה טיב זכויות הקניין של התובע. התובע הגיש ערעור לבי”מ העליון בתיק ע.א. 10653/05 ועד כה אין פס”ד, והספק בעניין זכויות התובע נשאר תלוי באוויר.

אף על פי כן, לאחר שנים רבות של הצעות ובדיקות ומכרזים נתקבלה סופית לביצוע תוכנית לשיקום החורבה ואנו עומדים היום שמחים ונפעמים למראה תקומתה הנפלאה בפעם השלישית של חצר החורבה וסביבתה לתפארת מדינת ישראל.