המאבקים לעליית יהודים לא”י משנת 1882 ועד 1948

דבריי ימי א”י משנות ה- 80 במאה ה- 19 ועד לשנות ה- 50 במאה העשרים מצביעים על עלייה דינמית שהביאה ברכה ושגשוג לישוב היהודי ולמדינה שבדרך.

העלייה בשנת 1882 הייתה בתחילה עליית יהודים בודדים ובמרוצת הזמן הפכה לעלייה מאורגנת בקבוצות. עליית היהודים באה מנימוקים דתיים של שיבת ישראל לארצם ואחר כך היתה לפעמים כתוצאה מארועים ממלכתיים. היא לוותה בעזרה נדיבים (משה מונטיפיורי והברון רוטשילד והברון הירש).  עליית יהודי אירופה הייתה מקבילה לעליית יהודי המגרד (צפון אפריקה) ועליית הגרוזינים והבוכרים.

העלייה הראשונה בשנת 1882 הייתה עליית יהודי תימן והיא באה במקביל לעלייה של יהודי רוסיה, שעלו בעקבות פרעות שפרצו ברוסיה הצארית.

בעליה ראשונה עלו למעלה מ- 29,000 נפש. הישוב היהודי בא”י מנה אז 27,000 איש. בעלייה זו היתה קבוצת עליה של ביל”ו וכן של חובבי ציון, רומנים ורוסים ותנועת “החלוץ”.

בעקבותיה באה העלייה השנייה בשנים 1904 עד 1915. עליה זו לוותה בהתעוררות לאומית והביאה לא”י 35,000 נפש. אלה היו צעירים ורווקים ויוצאי משפחות חלוצים וקרוביהם. אלה היו חלוצים והגיעו מרוסיה. ביניהם היו חלוצים שברבות הימים הפכו למנהיגים במדינת ישראל וביניהם בן גוריון, קצנלסון, יצחק בן צבי, לוי אשכול ואחרים.

בשתי העליות ניכר אחוז גבוה של מבוגרים ועולים שעלו לבלות שארית חייהם ולהיקבר בארץ הקודש.

עלייה השלישית הייתה בשנים 1919 עד 1923.כאן אנו רואים שעמדת השלטון הבריטי הייתה שספרים לבנים הם כמו חוזים ואינם מקודשים ואינם בני אלמוות. העולים באו מארצות הבלקן ואסיה והיו 35,000 נפש. עליה זו הייתה מאורגנת של חלוצים ובני המעמד הבינוני. חלקה הגדול היתה מ”תנועת החלוץ” שהייתה מאורגנת ומסיבית והיו בה אלקין וחבריו, והיא שאבה עידוד מהצהרת בלפור מיום 02/11/1917 שבה נאמר:

“ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי יהודי בא”י ותסייע במיטב יכולתה להשגת מטרה זו”.

לאחר שניתן מנדט לבריטניה בשנת 1924, ע”י חבר הלאומים, נתברר כי בריטניה אינה מזדרזת ואינה עושה את הדרוש לעידוד הקמת בית לאומי יהודי בא”י, ואנו נתקלים עמדות שונות ונוגדות של ראשי השלטון בארץ ונוכחים לדעת שבריטניה מעלה נימוק חדש להגבלות העלייה לפי יכולת הקליטה הכלכלית בארץ.

העלייה הרביעית היתה בין השנים 1939-1924. עלייה זו לא הייתה מאורגנת ומתוכננת, היא הייתה עלייה של המעמד הבינוני, סוחרים, בעלי מלאכה וכן מעט תעשיינים, אלה התפזרו והתיישבו בערים ובכפרים.

בעלייה החמישית בשנים 1939-1930 עלו לא”י למעלה מ- 250,000 נפש שבאו מגרמניה, צ’כיה, אוסטריה וכן מפולניה, רומניה, תימן, יוון וארצות ערב. ביניהם היו בעלי הון ובעלי מקצועות חופשיים ובעלי ידע מקצועי ותכני.

בתקופת 1920-1948 פורסמו חמישה ספרים לבנים וביניהם:

  1. ספר לבן שפורסם ביולי 1922 בזמנן שווינסטון צ’רצ’יל, שהיה שר המושבות. בתקופה זו בוצעה חלוקה של פלשתינה לשתי יחידות; אחת של עבר הירדן המזרחי והשנייה א”י המערבית. ונקבעו הגבלות להגירת יהודים וקליטתם בארץ, לפי יכולתה הכלכלית של הארץ.
  2. ספר לבן שפורסם באוקטובר 1930, בימיי לורד פספילד, שהיה שר החוץ של בריטניה באותה העת, ובו נקבעה ונאסרה עליית יהודים לארץ, וזאת כדי להבטיח זכות קיום כלכלי לערבים בא”י. ספר זה הוצא לאור לאחר שהוגש דוח וועדת סימפסון שקבע שהייתה כאן מצוקה כלכלית וחקלאית, וזו הביאה למשבר כלכלי ואי יכולת להתפרנס מעבודה חקלאית. ספר זה יצא אחרי הפרעות של שנת תרפ”ט 1929. עד לסוף תקופה זו העלייה נעשתה בהקצבת סרטיפיקטים שנמסרו לסוכנות היהודית. ההקצבה של הסרטיפיקטים נעשתה בכל חצי שנה והיא ניתנה במנות של בין 1,500 עד 8,000 נפש בכל הקצבה.
  3. הספר הלבן השלישי הוא משנת 1938. הוא יצא בעקבות דו”ח וועדת פיל ובו המלצה לחלק את הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית ומובלעת נוספת למנהלת בידיי בריטניה. ספר זה אסר מכירת קרקעות ליהודים והמליץ למנוע עליית יהודים לארץ. כך החלה עלייה של בלתי לגאלים (מעפילים).

לכל אחד מן התקופות הנ”ל קדמו פרעות, הפגנות, מעשה רצח ומעשה טרור. ואילו הספרים הלבנים שהוצאו נועדו, כביכול, להשקיט את הרוחות ולהשכין שלום בארץ וכן גם להעלים או לשנות את הרעיון המרכזי של הצהרת בלפור של הקמת בית לאומי יהודי.

ואכן ממשלת המנדט הגבילה ושינתה את תנאי העלייה וקבעה מגבלות ותנאים להקצבות של אשרות כניסה והגבלות של מספר העולים והעמידה תנאים ודרישות להוכחת יכולת כספית מכל עולה ועולה. הדרישה היתה בהתחלה שהעולה יהיה בעל הון של 1,000 לירות פלסטינאיות. לאחר מכן הוקטן התנאי לסכום של 500 לירות פלסטינאיות.

בעשור הראשון של שלטון המנדט גדל הישוב היהודי בארץ והגיע ל 160,000 נפש.

בעשור השני עלו לארץ כ- 150,000 נפש מפולניה ומזרח אירופה.

בעשור השלישי של שלטון המנדט עלו לארץ כרבע מיליון יהודים, בין כעולים כחוק ובין כמעפילים בלתי חוקיים.

בשנת 1935 גברה העלייה על אף ההתנגדות שבאה מן האוכלוסייה הערבית שדרשה איסור מוחלט של עליית יהודים ודרשה הכריזה של חרם כלכלי שאסר על מסחר עם יהודים, וכן  היתה הכרזה על שביתה כללית.

בתקופת המנדט עמד בראש המנגנון, הנציב העליון הראשון והוא שלט בעזרת המזכירות הראשית.

בעשרים ושמונה שנות שלטון המנדט שלטו בארץ שבעה נציבים שכל אחד ואחד מהם תיפקד ופעל בהתאם להוראות השלטון המרכזי בלונדון ו/או לפי השקפת עולמו או יחסו של הנציב לישוב היהודי.

הנציב העליון הראשון היה סר הרברט סמואל, שהיה יהודי חבר הקבינט בלונדון. הוא קיבל לידיו את פלשתינה ושלט בה עד 1925. בין סמכויותיו הייתה לו סמכות לצוות על  שילוח והעברה של אדם שאינו פלשתינאי והפקעת רכושו. סמכויות נבעו מפקודת העלייה מ-1925 שבה נקבעה גם סמכות ראש מחלקת העלייה. בין הסמכויות היתה יכולת  של חקירה ובדיקה של כוחו הכלכלי של עולה ובדיקת יכולתו להתקיים מרכושו. כל אדם שאינו פלשתינאי שהיה חשוד בכוונתו להיכנס או לצאת מן הארץ היתה לנציב או למנהל מחלקת העלייה למנוע כניסתו, וכן הייתה לו סמכות למנוע כניסת חולי רוח, זונות, עניים, או מי שעשוי להיות למעמסה על הישוב, או אדם שנידון בארץ אחרת על עבירה של רצח ונידון למאסר ולא קיבל חנינה וכן מי שלא מתאים לדעת המנהל לכניסתו לארץ ועשויי לסכן את השלום או לעורר מדניים או לפעול נגד השלטונות וכן מי שבהיותו בארץ אינו נושא דרכון בר תוקף.

הסרטיפיקטים ניתנו להנהלה הציונית בקיצוב תלת חודשי או חצי שנתי.

בשנת 1922 נערך מפקד אוכלוסין בארץ ובו נימנו אז 83,800 יהודים מתוך אוכלוסייה של 757,182 נפש. בספירה זו לא השתתפו יהודים שנימנו על אגודת ישראל.

בין השאלות הקשות ומעוררות מחלוקת היה עניין המדיניות לגבי עליית יהודים. זו תפסה מקום בוויכוחים ובדיונים והחלטות בכל תקופת השלטון המנדט

לאחר שלטון הרברט סמואל מונה כנציב עליון הלורד צ’ארלס פלומר, וזה שלט בארץ מ 1925 עד שנת 1928. יחסו של זה לתנועה הציונית היה הוגן.

אחריו בא ג’ון צ’נסלר בשנים 1931-1928. האחרון החל בהכרזות ציוניות וקרא לעידוד עליית יהודים בארץ, אולם אחר כך שינה עמדתו. בתקופתו מונתה וועדת שאו וזו הגישה דו”ח לשר החוץ הבריטי סימפסון, על פי דו”ח זה הפסיקה העלייה ופקידים שונים שהיו בממשל הורחקו מן השלטון, בניהם הורחקו: נורמן בנטביץ (היועץ המשפטי) ואדווין שמואל.

אחריי צ’נסלר מונה כנציב עליון ארתור ווקופ. שכיהן בא”י משנת 1931 עד 1938. בתקופתו נפתחו דלתות העלייה לעולים מפולניה, רוסיה וגרמניה וכן לעולים מארצות המזרח, רומניה, בולגריה, הונגריה, טורקיה ויוון.

בעשור השני לממשלת המנדט חלו גזרות להגבלות העלייה, ואז החלה עליית המעפילים. עלייה זו נעשתה ביבשה (בגבולות של חמת גדר, מדבר סיני, קנטרה, וירדן) ודרך הים באוניות המעפילים, שנקראה עליה של בלתי לגאלים. בין אוניות המעפילים היו אוניית וולוס, בן הכט, אף על פי, יציאת אירופה, פרייטה ואקסודוס. בשנים 1945-48 הפליגו לארץ ישראל 66 ספינות, ובהן 60,000 עולים.

בתקופת ווקוף פרצו שוב מאורעות ויצא ספר לבן שבא להרגיע את הרוחות.

הנציב ווקוף היה אוהד לממסד הציוני וליישוב, ואנו רואים בתקופה זו פעילות כלכלית ומסחרית וכן הקמת נמל חיפה, וכן נמל תל אביב.

בוועדה שכונסה בסנט ג’יימס בלונדון בפברואר 1939 הועלתה ההצעה שהעלייה תוגבל ל- 75,000 יהודים ב-5 שנים, אולם הצעה זו נדחתה ע”י ערבים וכך יצא שהחלו פעולות מזורזות לעלייה שלא על פי הסרטיפיקטים, ושלטונות המנדט עושים הכול כדי לסגור הגבולות בן בדרך של עצירת האוניות ממקום עגינתן בחו”ל ובין עצירתן בלב הים. כך אנו רואים בתקופה זו עצירה של רבי חובלים וצוותות של אוניות שנאסרו ונידונו בארץ ע”פ תקנות  ההגנה לשעת החרום משנת 1945, ואנו רואים הקמת מחנות מעצר לעולים שנתפסו כעולים בלתי חוקיים, ומאסר העולים באונייה אקסודוס והאסון של טביעת האונייה על נוסעיה.

הנציב העליון הרולד מק-מייקל היה הנציב האחרון והוא נחשב לעוין ליישוב היהודי. הוא היה פקיד צר אופק ומוגבל. האצ”ל הכריז עליו פס”ד מוות, אך הוא שרד עד ערב הקמת המדינה ביום 15.05.1948, ואז נפתחו סופית דלתות העלייה ובוטלו ההגבלות לעליית יהודים לארץ, כאשר פקודת סדרי השלטון והמשפט לשנת תש”ח 1947 קבעה:

“ההגבלות של העלייה (סעיפים 13-15 לפקודת העלייה 1941 והתקנות 102-107 לתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945 מתבטלות בזה. כל יהודי שעלה בזמן מן הזמנים בא”י בניגוד לחוקי המנדט דינו כדין עולה חוקי למפרע מתום עלייתו לגבי כל דבר ועניין”.