המהומות בימי נבי מוסא

ימי חג הפסח היו בתקופת שלטון המנדט ימי פורענות, הפגנות ומהומות של ה”שבאב” בתהלוכת נבי מוסא. בהפגנות השמיעו קריאות “אל-דולה מענה” (הממשלה אתנו), “דין מוחמד באלסייף” (חרבו של מוחמד היא החוק), וכיוצא באלה.

המוסלמי הכין עצמו לעליה לרגל בחגיגה עממית של תהלוכה וצעדה המונית, ביום השישי שלפני יום חג השישי הטוב של הכנסייה היוונית אורתודוכסית מהר הבית בירושלים, אל קבר שייחסוהו  למשה רבנו (נבי מוסא), שם התכוון לבלות שבעה ימים לפני שובו לביתו[1]. מנהג זה תואר בימי הביניים על-ידי עולי-רגל מוסלמים, כמחאה נגד המוני צליינים נוצרים שעלו לרגל לירושלים בהמוניהם.

בתקופת המנדט מדי שנה בשנה, לפני חג הפסח, המוסלמים הכינו עצמם לצעדה לאתר נבי מוסא לתהלוכות ולהפגנות.

הנוצרים הכינו עצמם לעליה לרגל בחג הפסחא, תהלוכה של צליינים ואנשי כמורה, בעקבות דרכו של ישו בויה דלורוזה, שבעיר העתיקה.

מיד אחרי חג הפורים, התחיל תושב הארץ בהכנותיו לקראת חג הפסח. עקרת-הבית היהודיה  התקינה את ביתה בשיפוץ וניקוי כלי הפסח, צחצוח ודאגה לסיוד ביתה. הגבר עסק בהכנות לליל הסדר, והכין את ההגדות, החליף בגדי החורף והוציא בגדי קיץ, וכן ערך קניות לקראת חג האביב.

הקבר נמצא כשני קילומטר דרומה לכביש ירושלים-יריחו, ליד אבן הקילומטר 29-30. זהו מבנה קבורה מונומנטאלי, בעל כיפות לבנות ובניין ובו שתי קומות המכילות מחסנים, אבוס לסוסים וגמלים וכן שני מטבחים, וחדרים רבים להארחה לעולי הרגל, ומבנה של מינרט (מגדל) שבנוי על קברי הקדושים לערבים בארץ-ישראל, ומזרחה לחוף לבנון נמצא בית הקברות לעולי רגל שנפטרו במהלך החגיגה, וכן לקבורת נכבדים וראשי שבטים. הוא נמצא כ-66 מטר מעל פני הים.

כיצד עברה ונקלטה אגדת קברו של משה רבנו לפי היהודים היה בעבר-הירדן המזרחי למקום זה, וכיצד שולבה למסורת המוסלמית- טרם נודע לחוקרים, אם כי השערתו של המהנדס האיטלקי ארמטה פיארוטי (E. Pierotti)[2] כותב כי במקום הזה עמד מנזר ע”ש סנט יותימיוס שנקבר בו והמוחמדנים שהשתלטו עליו שינו שמו, וקשרו אליו את האגדה המקובלת על כל תושבי הארץ על קבר משה הנביא[3].

הסולטאן הממלוכי ביברס, היה הראשון אשר הקים מבנה ליד יריחו, ב-1269 לספירה, המבנה קיים עד היום[4].

בתקופת המנדט, מדי שנה, בשישה באפריל, יום לפני יום השישי הטוב של הכנסייה היוונית אורתודוכסית, מוסלמים נהגו להתאסף בהמוניהם לצעדה מהר-הבית לעבר נבי מוסא. הם התכנסו ברעש ובהמולה, בחצוצרות ובקול תרועה, בתופים ומצלתיים כשלפניהם צעדו נושאי הדגל הדרווישים, האימאמים, הדרשנים למיניהם. מנהג זה, של זיארה (עליה לרגל), קבל עידוד קודם לכן על ידי השלטון הטורקי. הוא נועד להכריע הכף בהפגנת נוכחות וכוח, בשיתוף עולי רגל, לזיארה בירושלים, נגד צליינים נוצרים שעלו לירושלים.

בתהלוכה הונפו דגלים ושלפו חרבות, והיא לוותה לרוב ביריות שמחה. בתקופת שלטון הטורקים, התהלוכה לוותה בתזמורת צבאית ומשמר כבוד. הצועדים יצאו מן החומות, משער האריות וצעדו לעבר נבי מוסא. חלק מן המפגינים רכב על סוסים וגמלים ושעט לעבר נבי מוסא, וליד גת שמנים, היו נעצרים מדי פעם בפעם, והמופתי, הדרשן והמטיף הסעיר את רוחות הצועדים הלאומנים בקריאות לאומניות. הקריאות בהילולה נועדו לשלהב רוחות ולצאת לנקום בשכנים יהודים ונוצרים. שומר נפשו נזהר מלהיקלע לתהלוכה זו.

במרוצת השנים, הפכו העליות לרגל וחגיגות נבי מוסא להפגנות תוקפניות. מקורן היה כנראה, בתקופה הממלוכית, כאשר הפחד מפני מסעי הצלב עדיין היה טרי. מחשש למסעי צלב נוצרו מקומות פולחן שסביבם רוכזו מוסלמים, כמשקל נגד להמוני צליינים נוצרים, שבאו באביב ובחודשי הקיץ. מניעים אלה הביאו לבחירתו של האתר שיחסוהו לקברו של משה רבנו, במדבר יהודה. מצווה הייתה על מאמין מוסלמי להתכנס בימי חג הפסחא הנוצרי בירושלים, ולצאת משם בתהלוכה מאורגנת ומלוכדת כמשקל נגד לצליינים הנוצרים שצעדו לטבילה בירדן. בשמו של נביא זה רוכזו המוני פלאחים לימי החג, שנמשך 7 ימים. הם התאספו מחברון ועד צפונית לשכם, להגנה על ירושלים מפני הצליינים.

חג’ אמין אל חוסייני (יליד ירושלים ב-1895 ונפטר ב-1974) סיים לימודיו היסודיים בירושלים בתחילה ב”כותב” (חדר) ומשם עבר לבי”ס ממשלתי אל עמדאדי ואחר כך נשלח לסמינר מוסלמי לתפילה ולהדרכה בקהיר. שם עשה כשנה באוניברסיטה אל אזהר ובין הנחש עלה לרגל לייגז’ וכך זכה לתואר חג.

ב-1914 הוא שירת כשנתיים בצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה וכשחלה בדיזנטריה כעבור שנתיים, קיבל חופשה של 3 חודשים ונסע לירושלים, אך הוא לא חזר לצבא התורכי.

עם הקמת השלטון בריטי, הוא עבד במנהלה הצבאית בתחילה בקלקיליה.

ב-1922 הוקמה המועצה המוסלמית העליונה וחג’ אמין אל חוסייני נבחר לעמוד בראשה כיושב ראש. במהרה הוא השתלט על עניינים דתיים ופיקוח על ועדות חינוך המקומיות והכנסותיהן ושליטה על רכוש עצום של הווקף ומינוי קאצ’ר ו____ _____ , הוא סילק את מתנגדיו והבטיח שליטה מלאה על ממלכת הווקף. הבריטים האמינו כי תמיכתם בחג’ אמין תמתן את פעילותו הקיצונית נגד השלטון אך הם לבסוף נוכחו בטעותם.

החגיגות בנבי מוסא שהפכו תוקפניות נוצלו על ידי אמין אל חוסייני וערף אל ערף לכנס בו ___ אלה בנאומים חוצבי אש נגד היהודים, ובשוב החוגגים מן האתר לירושלים החלו מהומות והמאורעות של תר”פ 1920.

בהילולה בירושלים נשא חג’ אמין אל חוסייני נאומים חוצבי להבות וכן דברי הסתה באוזני חסידיו, והצעדה ב-4.4.1920 הפכה בירושלים לפרעות נגד הישוב היהודי. הצועדים שדדו והרסו חנויות, בתי-כנסת, בתי מדרש וישובים בעיר העתיקה ובסביבותיה. הפרעות נמשכו שלושה ימים, ובמהלכן, נהרגו שישה יהודים ונפצעו כ-200 יהודים, ושתי נערות יהודיות נאנסו. הקולונל ריצ’ארד מינהרצהאגן, קצין פוליטי ראשי בממשל הצבאי באותה עת ____ את הקולונל ווטרס-טיילור באופו מפורש וחד משמעי כי הוא סייע לארגן ההתפרעויות. ראשי ההמון המוסלמי המתפרע, אמין אל חוסייני והעיתונאי עארף אל ערף שהואשמו באחריות למאורעות נדונו שלא בפניהם כל אחד ל-10 שנות מאסר אך הם הצליחו לברוח לעבר הירדן ומשם לסוריה לאיזון הצדק הבריטים כל או את ז’בוטינסקי ו-19 אנשים שבאו לעיר העתיקה לעזרה ליישוב היהודי.

ב-7.4.1920 זאב ז’בוטינסקי ו-19 צעירים יהודים נאסרו והובאו לדין צבאי. אלה היו אנשי ההגנה שאורגנו על ידי ז’בוטינסקי ורוטנברג להגן על יהודי ירושלים. הם הואשמו בעבירות של הקמת כוח צבאי בלתי חוקי ואחזקת נשק בלתי חוקית. המשפט התקיים בבי”מ צבאי בירושלים, ובסופו נגזר עליהם עונש מאסר של 15 שנים עם עבודת פרך ולגירוש מן הארץ לאחר העונש (לז’בוטינסקי), ו-3 שנות מאסר עם עבודת פרך (ל-19 נאשמים אחרים). העונשים הומתקו אמנם על ידי המפקד הצבאי, אך מחאה שפרצה בארץ ובחוץ לארץ על המשפט הביאה לכך שב-8.7.1920, הנציב העליון הרברט סמואל שרצה לקנות את שקט מצד הערבים וכן אצל היהודים חנן את האסירים היהודים והערבים וכולם שוחררו לבתיהם. ז’בוטינסקי שטען לחפותו לא הסכים לקבל חנינה ופנה למפקד העליון של הצבא הבריטי בלונדון, ולאחר בדיקה הוא יצא זכאי וחף מכל עבירה.

בין המוסלמים נפוצה אמונה שבעירת האבנים השחורות שבנבי מוסא מפריחה ניחוח וגם מהווה קמע שמגן על נושאו. הגרסה הייתה שהבעירה של אבן הביטומן מעלה קטורת וברכה וסגולה למחזיקיה. את האבנים שברו במשולשים או בריבועים, ושמרו עליהן בתגליפים קטנים כקמע שעליו נכתבה ברכה. נשים נהגו לקלף פיסת אבן מן המצבה של נבי מוסא, להכניס אותה בכוס ולשתות המים כסגולה ותרופה לילד חולה, או לאישה שאיבדה את רוב ילדיה הזכרים וכן סגולה נגד הפלות חוזרות. הנשים נהגו לשאת אותן על ליבן בתור קמע להגנה מפני שדים (ג’ינים).

ליד מקום הקבר אין לראות כיום עץ אחד לרפואה. יש פה בורות מים רבים שנקווים בתקופת החורף לשימוש עולי הרגל.

ב-1948 ובתקופת שלטון ירדן באזור, האתר נכלל בשטח מחנה צבאי של הלגיון ותהלוכות נבי מוסא נפסקו.

במלחמת ששת הימים, כאשר הלגיון הירדני נסוג לעבר הירדן, נמצאו במקום מחסנים מלאים של הצבא הירדני.

בשנים האחרונות הפך המקום למוסד לגמילה מסמים.

ראה בניין נבי מוסא במצבות במקומות הקדושים בע”מ/ ז. וולנאי , לוח 31.

[1] ראה Mohammedan Saints & Sancusaris in Iqleaiiru\ Tenklik Camaan P. 195.

[2]מנהגים ומסורות בא”י”, עמ’ 52.

[3] ראה י. דרורי לקורות חגיגות נבי מוסא “סלעית” א/5 1972 ע’ 203-208; י. סדן – קבר נבי מוסא (המזרח החדש).

[4] ראה שמואל תמרי מקאם נבי מוסא שליד יריחו, קתדרה 11, 153.