המעמד האישי בישראל של יהודים קראים, פלשים ונטורי קרתא

“מעמד אישי של יהודים בישראל”- מטבע לשון משפטי שהוא פסיפס מגוון ומסובך. מאמצים רבים נעשים כדי להצניעו או להתעלם מקיומו.

המעמד האישי של מוסלמים, נוצרים ויהודים נקבע בדבר המלך במועצתו פלשתינה, א”י, 1922-1947 (כרך ג’ 2569) סימן 51, 65 וסימן 83, והוא עוסק ב-11 נושאים:

ענייני המעמד הם 11 והם ניתנו לשפוט בלעדי בתי הדין בחוקה של דבר המלך במועצתו. המטרה הייתה לשמור ולקיים לאוכלוסיית פלשתינה ארץ ישראל את דיניה האישיים בעניינים אלה, כפי שנתקיימו בתקופה העותומאנית.

סימן 51:  עניינים של מצב אישי הם: משפטים בנוגע לנישואין או גירושין, מזונות, פרנסה, אפוטרופסות, קביעת יוחסין של קטנים ואימוצם, איסור שימוש ברכוש של פסולי דין, ירושות, צוואות וניהול נכסי נעדרים.

 למוסלמים ניתנה בסימן 52 שם סמכות בלעדית בהתאם להוראות חוק הפרוצדורה בבתי דין מוסלמים משנת 1833 (ה) כפי שתוקן בפקודה ובתקנות.

              מדינת ישראל אינה מדינת הלכה אלא מדינת חוק, ורבים בה רואים עצמם כבני העם היהודי- אם כי אינם שומרי הלכה.

              בישראל יש כיום קבוצות מבני עמנו שלגביהם מתעוררות בעיות בסוגיית הזהות  היהודית ומעמדם האישי; לעניין איסורי חיתון. בין אלה נמנים הקראים, הפלשים ובני ישראל ואנשי נטורי קרתא ועמיתיהם.

              לכל אחת מקבוצות אלה יש תכונות ואלמנטים המפרידים אותם מן הכלל. יש כאלה המסתגרים בתחומם, בערים ובעיירות שונות ולהם רשות שיפוטית נבדלת מן המערכת הכללית של הלאום היהודי ואחרים שמהווים קבוצה אנטי לאומית ואנטי ציונית.

              נדון כאן בקבוצות אלה ובמפריד בינן לבין הישוב היהודי החילוני והציוני במדינת ישראל.

א. מעמד אישי של הקראים בישראל

היהודים הקראים מונים כיום בישראל למעלה מ-25,000 נפש ובעולם יש עוד 10,000 נפש קראים. במפקד התושבים בארץ ישראל המנדטורית משנת 1931 נתפקדו בארץ רק 2 אנשים שנרשמו כקראים לפני מלחמת העולם השנייה היו בארץ 80-100 קראים אשר היגרו כנראה לקהיר (ראה ספר מפקד התושבים של מילס כרך 1 דף 88). לאחר הקמת המדינה הקראים עלו בהמוניהם למדינת ישראל מכוח חוק השבות משנת תש”י, שתוקן ב-1970, והם לוקחים חלק בפעילות לאומית של הציבור היהודי והם משרתים בצה”ל. הקראים מתגוררים כיום בערים רמלה ואשדוד ובמושבים: מצליח- לוד ורנן- בסביבות באר שבע; קהילות קטנות שלהם נמצאות בערים בית שמש, בת ים, ירושלים, לוד, קריית גת, תל אביב ואופקים, ואילו המרכז הוא בעיר רמלה.

השוני בין ההלכה של הקראים היהודים לבין ההלכה של יהודי רבני מתבטא בארבעה נושאים:

  • איסורי מאכלות
  • קביעה שונה של לוח שנה ומועדים
  • איסורי שבת
  • נישואין וגירושין

ההפרשים האלה התעצמו במהלך השנים וההיסטוריה של הקראים מאז יסוד הקראות במאה ה-8 והביאו להקמת חיץ בינם לבין יתר חלקי האומה העברית. הקווים שמאפיינים יהודים קראים התפתחו במשך דורות ונמצא שזו כת יהודית הכופרת בסמכות התורה שבעל-פה. עדת הקראים נקראת גם “בני מקרא”. כינויים אלה ניתנו להם כבר במחצית הראשונה של המאה ה-9. הופעתם כעדה קשורה ברבע השלישי של המאה ה-8, והיא קשורה בשמו של ענן. מצב זה הביא בין היתר לאיסור חיתון בין קראים לבין רבניים. ההלכה שנתקבלה על דעת רוב הפוסקים היא שחל איסור להתחתן עם קראים כיוון שהם ספק ממזרים ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזור (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן ד’ סעיף ל”ז).

              כדי ללכד את הקראים, הוקמה בישראל עמותה בשם היהדות הקראית העולמית. זו נרשמה לפי חוק העמותות תש”מ 1980 במטרה לטפל בנושאים הקשורים לבני הקהילה. ארגון זה מאחד בתוכו את הקראים בישראל, וכן אלה שברוסיה, פולניה וארצות מזרח אירופה, יבשת אמריקה, מצרים, תורכיה, צרפת, שוויץ ומערב אירופה.

הקראים רואים ראשית המחלוקת בינם לבין הרבניים בימי בית ראשון, וטוענים ששרשי התורה שבעל-פה מקורם בפרישת ירבעם בן נבט. לדבריהם, זה ויורשיו אחריו בדו מלבם מצוות והשליטו אותן בכוח הזרוע.

במחצית המאה ה-9 דניאל אלקומסי, הקראי, פעל רבות להתפשטות הקראית. הוא עלה לירושלים ושלח לגולה איגרות תעמולה בהן קרא לקראים לעלות אחריו, וכך הפך את ירושלים למרכז לקראים בכלל ו”לאבלי ציון” בפרט. הגאולה נעשתה מאז נושא מרכזי בספרות הקראים. בשלהי המאה ה-9 קהילות קראים נתפזרו כבר במרכז ומזרח של עולם האיסלאם- ממצרים עד ח’ראסאן במזרח.

המאות ה-10 וה-11 היו תור הזהב של הקראיות ואפיינו אותן:

  1. תנופת התפשטות
  2. פעילות ספרותית
  3. התחדדות הפולמוס נגד הרבנים.

בראשית המאה ה-10 הקראים בירושלים היו חזקים יותר מן הרבניים ואילצו את היהודים הרבניים וראשיהם לעקור לרמלה. השכונה הקראית הייתה בגבעה המזרחית של העיר ירושלים מדרום לחומת הר הבית או לרגלי המדרון המערבי של הר הזיתים, ליד כפר השילוח.

מקורות קראים ועולי רגל מספרים שבירושלים הייתה אז מעין “ישיבה” קראית שמשכה תלמידים מכל הארצות.

היחסים בין הקראים לבין הרבנים בירושלים בתקופה זו היו מתוחים, ורק במאה ה-11 בגבור המצוקה, חלה הפשרה ביחסי שתי הקהילות. עם חיסול הקהילה הקראית בידי הצלבנים, חדלה ירושלים לשמש מרכז קראי ראשון במעלה ומאז לא חזרה עוד למעמדה זה. קיומו החומרי של מרכז הקראים בירושלים נתאפשר בעיקר ע”י הקהילה הקראית ברמלה, שם התרכזו הסוחרים העשירים והמקורבים למלכות.

קהילת הקראים בארץ ישראל נתחדשה אחרי כיבוש צלאח אל דין, 1187, בירושלים, וכן בחברון.

ידיעות בדוקות על הקהילה הקראית בירושלים יש לנו רק מראשית המאה ה-14. קהילת  הקראים בירושלים עברה מאז מלחמת קיום רצופה של קהילה קטנה ומדולדלת. הקראים החשיבו את התפילה בירושלים ועניינם התמקד בהחזקת בית הכנסת והחצר שמסביבו. החזקת מבנים אלה, מקורה לכל המאוחר בתקופה העותומנית ושימשה מטרה למגביות שנערכו בהתמדה בקהילות הקראים בגולה ובעיקר בקרים. קשר זה נמשך כמתואר להלן.

היהודים הקראים בירושלים חכרו בסוף שנת 1564 חלקת קרקע מאדמת אבו טור. החלקה הייתה מגודרת היטב וגודלה היה 65 על 70 מטר. החכירה נעשתה על ידי אחד הקראים, הרופא שמס בן איברהים, והוכרזה כהקדש העדה הקראית של ירושלים; לנטיעה ולקבורת הנפטרים היהודים הקראים (כרך 82 דף 364 שם). חלקה זו נרשמה על ידי פקיד ההסדר הישראלי על שם העדה הקראית.

לקראת סוף שנת 1584 בא אחד הקראים בירושלים והתלונן כי בית שהוקדש לפני דור לטובת עניי הקראים, חדל לשמש למטרה זו (כמה מאנשיו של הסובאשי של ירושלים השתלטו על חלק מחדריו שלא כחוק), ורק ולאחר התערבות הקאדי נלקח ההקדש מידי הקהילה ונמסר לידי התובע (כרך 64 דף 131 שם). נכסי הקראים בירושלים מופיעים במאה ה-16 מדי פעם בפעם כיחידה נפרדת. הם כפופים לניהולו של אחראי מטעמם, ומושכרים למי שחפץ בכך. בסוף המאה, חלה הרעה כללית במצב היהודים, ובין היתר נפגעו חלק מנכסי ההקדש של הקראים.

מפי עולה איטלקי שגר בירושלים ושלח אגרת אל יהודי בקארפו שבאיטליה, אנו למדים כי ב-1620 נמצא בירושלים בית כנסת קטן של קראים, שהתלבשו כמו היהודים, אך לא התערבו עימם, ומספרם בערך עשרים נפשות.

בין היהודים הרבניים לבין הקראים נתקיימו אז יחסי שכנות טובים. על כך אנו למדים מאגרות התיירים הקראים שבדור ההוא (שמואל בן דוד 1641-1642) ומשה בן אליהו (1654-1655). בירושלים ישבו בזמנו של שמואל בן דוד 27 קראים וביניהם 8 אלמנות זקנות ב-15 בתים (חדרים) בחצר בית הכנסת הקדום הנקרא ע”ש ענן (ראה ארץ ישראל וישובה- יצחק בן צבי עמ’ 236-7) וכן מסעות ארץ ישראל- אברהם יערי- עמ’ 241. בית כנסת זה נהרס בשנת 1948 ועם איחוד ירושלים הוא שוקם מחדש. בבי”כ זה היה ספר תורה עתיק שנשדד ע”י הערבים ונמכר לסוחר עתיקות בשבדיה, אך לאחר מאמצים רבים הוא נפדה ונמצא עתה בגנז’ בית הספרים הלאומי בירושלים (ראה ראובן קשאני עמ’ 67).

במאה ה-18 רוב יהודי ארץ ישראל חי מתרומות מחוץ לארץ, ורק מעטים התפרנסו מעבודה. בין מקבלי הסיוע היו בעלי בתים שקבלו את חלקם בתרומות אחת לשנה, על פי רוב ממשפחותיהם או מקהילותיהם בחו”ל. את הכספים העבירו פקידי קושטא על פי רשימה מיוחדת, עם מתן הוראות מדויקות לפקידי הקהילות בארץ למי לשלם את הכסף וכיצד. האשכנזים והקראים קיבלו את כספם על פי רשימות נפרדות (ברנאי- יהודי ארץ ישראל במאה ה-18, עמ’ 290, פנקס קושטא מאגרות מתאריכים אלה: שנת תשט”ו (?), דף 36, ח’ ניסן תקי”ב דף 105, כ”ה באדר תקי”ז דף 22; כ”ח באלול תקי”ט דף 28).

ראה פנקס קושטא- כ”ו 0151 (מכון ב”צ ירושלים מיקרופילם 1857).

בראשית המאה ה-18, עם פטירת חכם הקהילה הקראית בעוניו ודלדול הקהילה, חדלה זו להתקיים בירושלים במשך 20 שנה. לאחר מכן, הקראים בדמשק הוסיפו והחזיקו את בית הכנסת בירושלים. שמואל בן אברהם הלוי עלה ב-1744 לירושלים עם משפחתו וחידש את ישוב הקהילה בה. בסוף שנת 1748 עלה קראי עשיר מדמשק, החכם יצחק הרופא, ושילם את כל החובות של הקראים לשלטונות. הוא חי בירושלים 40 שנה ומת סמוך לשנת 1785. הוא הצליח להוציא את בתי הקראים מידי הרבנים, והוא ובניו ובני בניו עמדו בראש הקהילה בירושלים עד ראשית המאה ה-20.

הקראים חיו במצב ירוד במאה ה-19 ולאחריה וחיו בעיר מן התמיכה מקהילת קרים. מקור זה נפסק כמעט בזמן מלחמות.

עם פטירת החכם משה  בן אברהם הלוי – 1906- נחלשה למעשה הקהילה, ובירושלים לא ישבו מאז אלא קראים בודדים.

בימי המנדט הבריטי חיו בירושלים רק קראים בודדים שלא הגיעו כדי מניין. בסוף ימי המנדט היו בירושלים 3 קראים, ובנפול העיר העתיקה לידי הירדנים הם הוגלו עם השבויים למחנה שבויים במפרק שבירדן וחזרו משם עם השבים.

תקומתה של מדינת ישראל חידשה את עליית הקראים ממצרים, מפרס ומעיראק. הקראים התיישבו בעיקר ברמלה וסביבתה וכן במושב “רנן” בצפון הנגב.

בתקופת המנדט רישום בעלות על נכסי הקראים נעשה בפנקסי העירייה ואנו מוצאים רשימות אלה בגושים הבאים:

  • גוש 34- בעיר העתיקה בירושלים.
  • גוש 29
  • גוש 33

              רשימה זו אינה מלאה. היא נערכה ע”י מנהל מחלקת ההקדשות במשרד הדתות מיד לאחר שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים.

ארגון העדה (Community, בתורכית millet) לא היה חייב רשום בתקופת התורכים לעדה ניתן מעמד מוכר ע”י השלטון התורכי בשנת 1840 כאשר הרב הראשי הקראי בקושטא הוכר כנציגה עם זכות לחותמת נפרדת (ראה יונג Corps de droits Ottomans כרך 2, עמ’ 174).

              בתקופת השלטון הירדני בירושלים נוהלו נכסי קראים באזור נפרד מתיקי האפוטרופוס לנכסי אויב הירדני, ואלה עברו לניהול האפוטרופוס הכללי הישראלי כנאמן, וזה גבה את שכר הדירה מן הדיירים השונים (ראה תיקי האפוטרופוס ים 212; 253; 269; 283; 273; 330; 342; 344; 454).

              גבולות חלק מן הבניינים נקבעו באופן בלתי תלוי בקהילה הקראית ע”י האדריכל יעקב פינקרפלד (ראה פינקרפלד בית הכנסת לעדה הקראית בירושלים לזכר לונץ, ירושלים תרפ”ח, עמ’ 108).

              עמותת היהדות הקראית העולמית בישראל פנתה לשלטונות מיד לאחר שחרור ירושלים וביקשה לשחרר את נכסיה, ובשנת 1976 הגישה בג”ץ מס. 139/76, שאח”כ בוטל עקב הבטחת מדינת ישראל להסדיר העניין בדרכי שלום ע”י הבאת העניין לדיון בפני ועדת הבעלויות שליד מנהל מקרקעי ישראל.

              העדה הקראית והווקפים שבידיה מצביעים על רציפות בהחזקה ובבעלות. מעמדם זה נמשך עד לשנת 1917 כאשר ירושלים נכבשה ע”י הבריטים. אולם הישוב הקראי בירושלים התדלדל והצטמק והזכויות הרכושיות שלו צומצמו כל הזמן. בתי המשפט הכירו בזכויות אלה וכן הכירו במנהלי ההקדש שנשלחו ממצרים ומונו ע”י הקהילה הקראית הגדולה שמרכזה עבר למצרים.

עם הקמת מדינת ישראל נתדלדלו המרכזים הקראים האחרים בעולם ובמצרים בפרט והמרכז חזר לישראל בזרם העלייה הגדולה של היהודים בעולם ובמיוחד היהודים הקראים במצרים, עירק, פרס ועוד.

קהילת הקראים אינה מכירה בשיפוט בתי הדין הרבניים והעדה הקימה בי”ד נפרד לטיפול בענייני המעמד האישי של בניהם (ראה יוסף סוהו- בי”ד לעדת היהודים הקראים בג”ץ 30/76 לא’ פס”ד (1) עמוד 13).

הקראים תבעו שתינתן הכרה ממלכתית לרשות שיפוטית נפרדת והוקמה ועדה מיוחדת לבדיקת המעמד האישי שלהם. חוות דעת מלומדת הוגשה לשלטונות ע”י ועדה בראשותו של ד”ר משה זילברג. זו לא הביאה להפלת המחיצות בין היהודים הרבניים לבין היהודים הקראים, וכך יוצא שציבור הקראים טוען לכפייה דתית.

להמחשת השוני בענייני נישואין וגירושים, נביא פה דוגמאות של כתובות וכתבי גירושין של יהודים רבניים ושל יהודים קראים.

כתובה של יהודי בישראל               כתב גט             כתובה קראית                 כתב גירושין

במסמכים אלה אנו נוכחים בספירה שונה, ובחתימת עדים שונה מעל כתובה ועל הגט.

              לפרטים נוספים ראה יצחק בן צבי/הקראים/בספר נדחי ישראל 2750ב-285.

  • יוסף בן עובדיה אלגמל/המלכות הקראית בגלות ובארץ ישראל 2 כרכים 1979.
  • משה זילברג/המעמד האישי בישראל תשכ”ה.
  • דו”ח הועדה לבדיקת לבדיקת המעמד האישי של הקראים/מובא ב”דעות” חורף תשכ”ה 343 ב-351.
  • ד”ר מ. קורינלדי/המעמד האישי של הקראים.

כיום אין נפקות משפטית  לפסק ולתעודות גירושין שביה”ד הקראי מוציא (ראה בג”ץ 362/68- לא פורסם), אולם במברק שנשלח ע”י ראש הממשלה דוד בן גוריון, למזכיר העדה הקראית נאמר שהעדה מוכרת כעדה יהודית קראית והיא אינה בגדר מעוטים לא ידועים (ראה בג”ץ 866/78, לד (2) פס”ד 657- מורד ואחרים נגד מדינת ישראל).

חוק שיפוט בענייני נישואין וגירושין (מקרים מיוחדים) משנת תשכ”ט 1969- התווה אמנם דרך לשיפוט מיוחד של קראים ואחרים אך הוא נשאר כאבן שאין לה הופכין והוא אינו מופעל כיום בישראל.

ב. עדה אחרת ונפרדת היא עדת הפלשים בישראל.

 

              עדה זו מתייחסת בצורה מיוחדת לדת ישראל שלפני התפתחות התורה שבעל-פה.

              יהודי חבש ידועים בשם פלשא- בית ישראל. הם היו מנותקים ממרכזי היהדות עד סוף המאה ה-19. מוצאם שנוי במחלוקת אע”פ שלא שנוי במחלוקת שהם רואים עצמם כיהודים לכל דבר.

              בשנת 1954 אישר הרב הראשי הרצוג את הפסיקה שהפלשים הם יהודים, והראשון לציון עובדיה יוסף קבע והגיע למסקנה שהפלשים הינם יהודים שיש להצילם מטמיעה והתבוללות. בשנת 1975 ועדה בין משרדית שהוקמה ע”י ראש הממשלה בישראל הכירה בהם כיהודים הזכאים לאזרחות ישראלית מכוח חוק השבות.

              רובם הועלו לישראל בשנות ה-80′ של המאה ה-20.

              קהילה זו מונה כיום בישראל כ-1,500 נפשות. בניה מרוכזים בעיקר בעיירות הפיתוח בדרום הארץ ובנגב וחלקם מתגורר בפרדס חנה ועתלית.

              באתיופיה (חבש) הם מונים למעלה מ-25,000 נפש.

              הקהילה אינה מכירה בתחולת החוקים התלמודים והרבניים, והם נוהגים במנהגים שונים מאלו של היהדות הנורמטיבית.

              בעניין נישואין- אין אצלם כתובה. הנישואין נכתבים בחוזה שנעשה בשני העתקים. אחד שנחתם ע”י הגבר נמסר לאישתו ואילו השני שנחתם ע”י האישה נמסר לגבר. בחוזה נקבע שהאישה היא שותפה בכל רכוש שהבעל ירכוש מכאן ואילך אך היא אינה שותפה ברכוש בעבר שהיה לבעלה עד שתלד לו בן. במקרה של גירושין, האישה נוטלת את חלקו לפי החוזה. במקרה גירושין הבנות נשארות אצל האב ואילו הבנים נשארים בידי האם והאב חייב במזונותיהם עד גיל שלוש. דת הילד נקבעת לפי האם. החתונה נערכת בפני שני עדים שיושבים בחגיגה לשני צדי החתן ומלווים אותו תמיד.

              ראה “מקראי יהדות” חוברת 30 מכ”ב בכסלו תשמ”ד.

              באשר לגירושים, אלה נעשים בפני כוהני וזקני הכפר שמהווים בי”ד, בהרכב של 5-6 אנשים. כל אחד מבני הזוג מוסר את החוזה שבידיו וביה”ד קורע את שני החוזים והגירושין תופשים מיד והאישה מותרת.

ג. נטורי קרתא (שומרי החומות)

זוהי קבוצה דתית קיצונית. קהילה זו מתייחסת למדינת ישראל כמדינה יהודית חילונית אשר כופרת באלוקים. קהילה זו רואה בהקמת מדינת ישראל חטא וחילול הקודש והיא אינה מכירה במדינת ישראל ובחוקיה ונאבקת בה.

              העדה מונה כיום כ-300 משפחות המתגוררות יחד בשכונת מאה שערים ובשכונות הסמוכות אליהם ובבית שמש 200 איש, וכן בבני ברק ומקצתם בניו יורק ובמקומות אחרים.

הקהילה התארגנה בהנהגתו של הרב יוסף חיים זוננפלד ב-1920 בתור קהילה חרדית נפרדת עם בתי דין עצמאיים ולכל יהודי חרד נתנה זכות לפרוש מ”כנסת ישראל”. מי שגיבש, הטיף וארגן את המאבק נגד הציונים ולמען האוטונומיה של קהילת החרדים היה ד”ר יעקב ישראל דה-האן שהשתקע בירושלים בשנת 1920.

              קהילה זו התחזקה ב-1935 לאחר שחסידי סאטמר הצטרפו אליה ולאחר שנויים שנעשו במבנה הארגוני והפוליטי של אגודת ישראל. ארגונה בנפרד נעשה לשם מלחמה במגבית “כופר היישוב” שהמוסדות הלאומיים הטילו לצרכי ביטחון בתקופת מלחמת העולם השנייה. היה זה בתקופה ששיתוף הפעולה בין אגודת ישראל לבין המוסדות הלאומיים נתחזק.

בין המנהיגים הבולטים של קהילה זו נמנו הרב משה ניב בלווא, ראובן יונגרייז ודיסקין.

              קבוצה זו ביקשה במלחמת השחרור למנוע שלטונה של מדינת ישראל על העיר ירושלים והיא ניסתה לשדל ולהטיף שירושלים תהיה עיר בינלאומית.

              קהילה זו אף היא הקימה רשות שיפוטית עם בד”ץ נפרד. בני הקהילה מסרבים לקבל תעודת זהות ישראלית ואינם מקבלים ביטוח לאומי. הם אינם מכירים בסמכות בתי המשפט בישראל. הם לא נוטלים חלק בבחירות לכנסת ולעיריות ומקפידים לחנך את בניהם בחינוך נפרד מן החינוך הכללי במדינת ישראל ואינם משתפים בחינוך ילדיהם במשפחות חרדים שמקלים ראש או חפשיים. הם נאבקים להקים מחיצות וכיתות נפרדות בין ילדיהם האשכנזים לבין חרדים ממוצא ספרדי, והדבר הביא להתערבות הבג”ץ ולסנקציות של מאסרים לסרבנים.

              בני קבוצה זו חיים על כספי חלוקה.

פרטים נוספים על הקבוצה, תולדותיה וחייה ראה בספרים:

  • הרב משה בלוי/ על חומותייך ירושלים (פרקי חיים)
  • רות בלוי (הגיורת)/שומרי החומה 1979