הפרקליט שתרם מטוס לכוחות הביטחון

סשה, גיבורנו, נולד בוורשה ב-1899 להורים ממעמד הביניים הגבוה. בסיום לימודיו בגימנסיה, התגייס לצבא הפולני שניגף מול הצבא הרוסי. בצבא הפולני הוא שירת כטוראי-פרש. הוא נפצע ברגליו, נטש את בית החולים הצבאי וחזר לוורשה. כאן הקים מועדון צופים לנערים יהודים שבמהרה הפך למועדון ,,השומר הצעיר”. במועדון הוא הדריך קבוצה של שבעה תלמידי תיכון, שהוקסמו מן המדריך ודבקו בו באהבה. הוא הדריך אותם בתורה הסוציאליסטית ובציונות. כל אחד מחברי הקבוצה, יחד ובנפרד, המשיך בקשר האישי איתו במשך עשרות בשנים, בפולניה, באוסטריה, באיטליה, במצרים ובארץ ישראל. חברי קבוצה זו רכשו ידע והשתלמו במכללות בפריז, באלג’יר, בלונדון ובירושלים, וכולם, יחד ולחוד, סייעו זה לזה, כאשר תורת הקומוניזם וחיי הקיבוץ לנגד עיניהם.

הקבוצה נקראה בשם ,,אריאל”, אנו פוגשים אותה כבר החל משנת 1918. תולדותיה של קבוצה זו, הישגי חבריה וקורותיהם, סופרו ונכתבו ביד אמן, בידי זאב אלבינגר, אביו של המחזאי והסופר דן אלמגור. הדברים הועלו על ידו בכתב ברשימה בת 57 עמודים, והם נקראים בנשימה עצורה. רשימה זו הושלמה על ידי דן אלמגור בכתבה שפורסמה במעריב ב-20 ביולי 1988, ובחוברת ה-100 של “אריאל” בטאון משרד החוץ מאוגוסט 1995, ובה סופר על תנועת הנוער הזעירה ביותר בעולם. החוברת של אלבינגר נמסרה למשמרת בארכיון “השומר הצעיר” בגבעת חביבה (מוסד חינוכי בגבול השרון והשומרון ובו סמינר, מרכז תעודי ומחקר מרכזי של תנועת השומר הצעיר ומפלגת פועלי א”י).

לאחר מלחמת העולם הראשונה, התארגנה ברוסיה תנועת “החלוץ”, וזאת לאחר 2000 פוגרומים שהתחוללו באוקראינה, ולאחר שחצי מיליון יהודים גלו ממקום מגוריהם, וכ-75 אלף יהודים נרצחו. האוכלוסייה היהודית סבלה קשות מפגיעות כלכליות בעקבות המהפכה הרוסית בהנהגת הקומוניזם המלחמתי .

מצב היהודים בפולניה באותה העת, היה חמור פחות, אם כי גם שם התחוללו פרעות ביהודים וגזרות כלכליות פגעו קשות בענפים בהם עסקו יהודים וגרמו לגלים של הגירה והברחת גבולות בניסיון להימלט מפולניה. היהודים הגיעו, בגלוי ובסתר, לכל מקום אפשרי, ובין היתר התדפקו על שערי ארץ ישראל. אז קם ארגון “החלוץ”, אך זאת לא כתוצאה מהחלטה של גוף מרכזי, אלא בעקבות לחצים אדירים של הדור הצעיר שהצטרף אל התנועות הציוניות למיניהן. בלטו ביניהם תנועות שביקשו, בצורה זו או אחרת, למזג בין ציונות לבין סוציאליזם: כמו תנועת “צעירי ציון”, על פלגיה השונים, וכן ציונים סוציאליסטיים, ושמואל שצ’ופק הוא סשה גיבורנו היה אחד מחבריה ומייסדיה של תנועה זו (ראה משה ליסק/ תולדות הישוב בא”י מאז העליה הראשונה ע’ 226-228).

הספונטאניות וההתארגנות מלמטה, אפיינה את צמיחתם של אגודות “החלוץ” שקמו בפולניה בשנים 1917-1918. כבר בשלב מוקדם החלו אגודות “החלוץ” השונות בפולניה, בהכנה רעיונית ומעשית לקראת העלייה לארץ ישראל. עקב אילוצים פוליטיים וכלכליים, ההכשרה הכלכלית הפכה במהרה לממשית ולמכשיר ארגוני פוליטי מרכזי של תנועות החלוץ. כך התארגנו “השומר הצעיר”, “המזרחי” (דתי וציוני), קבוצות “החלוץ”, “פועלי ציון” (ימין ושמאל), “הציונים הכלליים” (הליברלים העצמאיים) ופרוטקציונרים רבים שהיו אחראים לחלוקת סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל.

תנועת “השומר הצעיר” שמה לה למטרה להגשים את רעיון “השומר” בארץ ישראל ולהגן על רכוש של המתיישבים היהודים, וכן להשתלם בשפה העברית וידיעת תולדות הארץ.

שמואל שצ’ופק, הסטודנט הצעיר הכריזמטי, שהיה ציוני סוציאליסטי, פעל כאן לא כמנהיג או מפקד, אלא כיועץ וחבר. הוא הדריך את קבוצת “אריאל” בתורת הצופים של באדן פאוול, והטיף להם את תורת הציונות הלאומית והחובה לקבל אחריות. כל אלה יחד הביאו לידידות רבה בין החברים וזו הפכה להיות ידידות משפחתית מעבר לחברות סתם. בהיותו המנהיג והמדריך של הקבוצה הוא השביע את חבריה שלא להתחתן לפני עלייתם לא”י כדי שקשר הנישואין לא יעכב אותם מלהגשים את חלום העליה.

שמואל שצ’ופק הדריך וכיוון את הכשרת חברי הקבוצה, והמליץ על לימוד מקצועות לקראת העלייה לארץ. הוא שידל את חניכיו ללמוד עבודת נגרות, סנדלרות, חייטות, נהגות (עזרה לנהג אמבולנס). את אלה הם עשו בחוות לימוד יהודיות בגולה. לאחר שתי שנות הכשרה בסביבות וינה, הקבוצה שמה פעמיה ב-3 במרץ 1923 בדרך לארץ ישראל, דרך וינה, טריאסט אלכסנדריה.

כאשר הקבוצה הגיעה לארץ ישראל, היא עברה דרך מחנה עולים בתל אביב, משם ליער בחדרה, משם לקיבוצי חפציבה ובית אלפא, ולאחר מכן לחיפה. במקומות אלה עסקה הקבוצה בייבוש ביצות, חציבת אבנים ושבירתם לחצץ לסלילת כבישים.

בפגישת “השומרים” בבית אלפא בינואר 1925, נדונו עתיד דרכי “השומר” והקשרים שלו עם הגולה. בדיונים אלה השתתפו המנהיגים יערי, הורוביץ, חזן ושצ’ופק. כאן נתקבלה הצעה לראות את קבוצת השומר הצעיר כחלק מציבור הפועלים בארץ ישראל, וכן נתקבלה הצעה שהמוסדות הלאומיים ירכשו קרקעות להתיישבות בגוש נוריס (שכטה) (ראה ספר “השומר הצעיר” כרך א עמ’ 120-122).

חברי הקבוצה נתקלו בקשיי קליטה והתאקלמות. הם סבלו רעב, מחלות ופגעי טבע, ונוכחו לדעת במהרה שהמקצועות שהם רכשו בגולה לקראת עלייתם לארץ, אינם מקנים להם ביטחון כלכלי. לכן הקבוצה נתכנסה שוב וקיימה דיון שבו הוחלט לקבל דעתו והדרכתו של ש. שצ’ופק, שחברי הקבוצה ירכשו הכשרה אקדמית בחקלאות, ברפואה, במשפטים, תורת המדינה וכימיה.

בשנת 1926 יצא אלבינגר למרסיי. כאן נפרד ש. שצ’ופק מחברו, כשפניו של אלבינגר לאלג’יר ופניו של סשה לפריז. סשה עשה כמה שנים בסורבון ובתקופה זו הוא עמד בקשר הדוק עם כל אחד ואחד מחברי הקבוצה אריאל, כשהוא עוזר להם, כפי יכולתו, בשכר לימוד, בכלכלה והדרכה, והכל על אף מצבו הכספי שהורע עקב המשבר הכלכלי העולמי שהיה.

שמואל שצ’ופק שסיים לימודי המשפט בסורבון בפריז החל לעבוד אצל עו”ד צרפתי שבעבר עבד כמפקח מס הכנסה, ומשרד זה התפתח והיה מבוקש בשטח המסים. הבעלים היה זקוק לעו”ד ששולט בשפות נוספות, וש. שצ’ופק התברגן במשרדו ומצבו הכלכלי השתפר, ואיפשר לו להעלות את הוריו מפולניה לארץ, לסדר להם דירה יפה ולדאוג יחד עם אחיו למחסורם. ברם, גבורנו לא מצא מנוח לנפשו והוא ביקש להגשים שאיפתו לחזור לארץ ישראל. לכן הוא נטש את מעמדו המבוסס במשרד הפרקליט ועלה בגפו לארץ ישראל.

לא עבר זמן רב וחברי “אריאל” חזרו אף הם לארץ. שצ’ופק נתקל שוב בקשיי קליטה, כאשר היה צריך לעמוד בבחינות המועצה המשפטית לעורכי דין זרים. בחינות אלה נערכו בארץ, לפני ואחרי הקמת בית הספר הגבוה למשפט וכלכלה שנפתח בארץ ב-25 למרץ 1935. בית ספר זה הכין את תלמידיו לבחינות לעורכי דין זרים. שצ’ופק הוסמך כעו”ד ומספר הרישיון שלו לעסוק בעריכת דין היה 1042 (אגב, מספרו של כותב רשימה זו הוא 2071, ומספר חברי לשכת עורכי הדין ערב כתיבת רשימה זו הוא מעל 50,000).

הוא פתח לשכה בתל אביב וקשר קשרים הדוקים עם הקונסוליה הצרפתית, סוכנות אייר פרנס, אוכלוסיית דוברי הצרפתית וכן קשר קשרים עם הכנסיות הנוצריות למיניהן. במסגרת זו הוא תבע זכויות בעלות של ווקף אבו מדיאן (ווקף המוגרבים) שנוצר בשנת 1320. ווקף זה היה הקדש של קרקעות חקלאיות שהשתרעו מן הכפר מלחה ועין כרם ועד הכפר קולוניה (מוצא), ומהר הקסטל ועד לבית מזמיל (בית וגן) בירושלים. ההכנסות של ווקף זה הוקדשו, על פי הווקפיה, לאירוח צליינים ועולי רגל מוסלמים בשכונת המוגרבים. שכונה זו נבנתה ברחבה מול הכותל המערבי (ראה בנושא זה רשימתו של גדעון ויינגרט, בקתדרה 58, עמ’ 25-34). התביעה הוגשה לפקיד ההסדר הישראלי ונסתיימה בפשרה לתשלום סכום ניכר של פיצויים. שכונה זו שימשה למנהיגים המוסלמים, חומר תבערה להסתה וליציאה להפגנות אלימות. במאורעות תרפ”ט המתפללים היהודים שבאו לשפוך שיחם ולהתפלל בכותל המערבי, הותקפו על ידי מתפרעים מן השכונה המוגרבית. הפרעות החלו פה ומכאן פשטו לירושלים, מחוץ לחומה, חברון וצפת.

חיים כהן, מי שהיה שופט ביהמ”ש העליון, כתב ב-4.2.1982 על פי פגישותיו עם שצ’ופק בתקופת המנדט בהן הוא נוכח ששצ’ופק רכש לו בין אנשי המקצוע שם לתפארת כפרקליט חריף ומהוגן אשר שרת את לקוחותיו לא רק בעצה משפטית ובמלחמה פורנסית כי אם גם, ואולי בעיקר באנושיותו החמה, בחוש ההומור ובחיוך הטוב שלא מש מעל שפתיו… את ענייני לקוחותיו הוא הציג בביהמ”ש בטוב טעם ודעת, בשפה תרבותית ומלוטשת ובמומחיות של אמן.

אהבתו ואמונתו ברעיון הציוני סוציאליסטי בלטו ערב הקמת המדינה. בזמן שבאו”ם השתעשעו ברעיון להכריז על ירושלים בינלאומית, ש. שצ’ופק חזה לעיר עתיד טוב והרחיב קשריו ועסקיו בירושלים. הוא פנה לעו”ד י.ד. גויטיין והציע לרכוש ממנו את הזכויות של משרדו בטליטא קומי, הואיל והציעו לאחרון תפקיד של שופט עליון במדינת ישראל שתוקם. ואכן הוא רכש את זכויות משרד זה וניגש מיד לשקם אותו מפגיעות שפגעו בו פגזי הירדנים. כאן הוא העסיק את כותב רשימה זו כמנהל המשרד. והמשיך בפיתוח קשרים הדוקים עם ראשי כנסיות, מנזרים ובתי חולים למיניהם. קשריו האמיצים עם הקונסוליה הצרפתית ראשי הכנסיות, אגודות הצדקה, בתי החולים, מנזרים וכיוצא באלה, הביאו לירושלים מראה ססגוני מעניין, של כמרים, נזירים ואחיות רחמניות שצעדו ברחובות ירושלים בדרכם למשרד שצ’ופק, לחצר טליטא קומי, במרכז ירושלים.

הוא צירף למשרדו כוחות משפטיים מעולים: את עו”ד יצחק מינץ,  אבנר שאקי (מי שהיה פרופסור ושר הדתות בישראל), עו”ד משה נסים (מי שהיה שר המשפטים בישראל), עו”ד אבינועם דורי, עו”ד משה עליאש, פרופסור אנגלהארט, עו”ד אלוני (לימים שופט מחוזי), ויוסף סלטון ועוד.

דבקותו ואמונתו בציונות המעשית של ש. שצ’ופק התבטאו לאורך חייו ופועלו בחזונו ובמעשיו. הוא היה טייס חובב נלהב, וחבר הקלוב הישראלי לתעופה ורכש לעצמו, ערב הקמת המדינה, אווירון אמפיבי לשימוש ועגינה בחופי תל אביב טבריה וחיפה, לטיסה בשמי ארץ ישראל. המטוס הובא לארץ כשהוא מפורק ונתון בארגזים. כאן הוא הורכב על ידי מהנדס טיס בשם פוהורילה. בשנת 1947, הוא החליט לתרום את המטוס לכוחות המגן. אווירון ימי זה היה בשירות חברי ההגנה וחיל האוויר שהוקם בעקבותיו. האנגר שלו ושדה התעופה שלו היו על ימה של תל-אביב וים הכינרת. המטוס נקרא Sea Bee (דבורת הים) והיה בשירות חיל האוויר הישראלי עד מאי 1949.

בשנים 1950-1952 ש. שצ’ופק טיפל בתביעתו של ד”ר אמיל שמורק נגד דוד בהרל, מגזברות הסוכנות היהודית, על הוצאת דיבה ולעז לא רק כלפי שמורק אלא גם כלפי המוסד לביקורת. בתביעה הוא דרש להעניש את הנתבע. התביעה נידונה בפני ביה”ד הכבוד של ההסתדרות הציונית (ראה תיק הארכיון הציוני S5/10102).

בתקופת עבודתו בארץ, שצ’ופק שמר על יחסי ידידות שהיו לו עוד מתקופת לימודיו בצרפת עם אנשי הבוהמה והאקדמיה, צעירים ומבוגרים וכן עם ציירים דגולים שהכיר אותם מתקופה זו בשנות לימודיו בסורבון. בין אלה היו מארק שאגאל, פבלו פיקסו וחבריהם. קשריו אלה הביאו לכך שמארק שאגאל יוזמן להציע ציור לשטיחי קיר מרהיבים בבניין הכנסת, ולויטראז’ בבית חולים הדסה בעין כרם ובאוניברסיטה העברית. היכרותו זו עם מארק שאגאל, הביאה לכך ששצ’ופק שהיה אז בן 50 שנה קשר קשרים אמיצים עם צעירה נוצריה בת 18, תלמידתו של מארק שאגאל. נערה זו דבקה בו ונמשכה אחריו לירושלים, המירה את דתה ונישאה לו. מנישואיהם אלה נולד להם בנם אריאל (כשמה של קבוצת השומר הצעיר בפולניה).

כישוריה של אשתו, איווט, בלטו במהרה בחוג הציירים והאמנות והיא כבשה במהרה את מקומה בארץ כציירת ופסלת, וכן כסופרת שחיברה בצרפתית ובעברית סיפורים לילדים. היא ערכה תערוכות רבות בארץ ובחוץ לארץ וכתבה את האוטוביוגרפיה שלה בצרפתית תחת השם “היהלום הגולמי”. בספרה היא מגוללת וחושפת חייה מגיל צעיר שבו התייתמה, חייה בין השנים 1938-1950 במשפחות אומנות, וחייה בחוג הציירים ואנשי המחתרת הצרפתית (נעמי קפלנסקי מן הטלוויזיה הישראלית, ערוץ 1, ערכה כתבה על איווט ושתי נשים אחרות שהמירו דתן. כתבה זו ידועה בשם “רות 1974” שודרה ביום 26.4.74).

את אהבתו של שצ’ופק לארץ אנו מוצאים בצוואתו האחרונה מ-6 בדצמבר 1962, בה הוא ציווה שלאחר פטירתו בארץ יעבירו את גופתו וימסרוה למכון האנטומי של בי”ס לרפואה של האוניברסיטה העברית לצרכי מדע ועריכת מחקרים רפואיים, ובמקרה שהוא ימות בחוץ לארץ, הוא ציווה לשרוף את גופתו שם, ולהביא את האפר ולפזרו בהרי יהודה. אלמנתו אכן קיימה חלקית הוראה זו כאשר הוא נפטר בפריז ב-21/10/66. הצנצנת ובה אפרו הוטמנה ע”י אלמנתו באדמת הקיבוץ משמר העמק, שהוא קיבוץ של “השומר הצעיר” בעמק יזרעאל. כך נסגר מעגל חייו של “שומר צעיר” ציוני-סוציאליסט, שהגשים את רעיון שיבת ציון, פעל להקמת המדינה, והתמסר בגוף בנפש וברכוש לפיתוח הארץ ולהגנתה.