ז’בוטינסקי ועליאש מול בית המשפט הצבאי הבריטי

בתקופת המעבר שבין השלטון העות’מאני לבין כינון השלטון האזרחי של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל, הנהיגו השלטונות הבריטיים בארץ ישראל “מנהלה צבאית בריטית של שטח האויב (דרום)” (O.E.T.A. [South]). המנהלה הייתה כפופה למפקד הראשי פילדמרשל אדמונד אלנבי שמושבו היה במצרים, בראשה עמד מושל צבאי ולצדו הועמד מנגנון צבאי אדמיניסטרטיבי שפעל מכיבוש ירושלים בדצמבר 1917 ועד לכינון השלטון האזרחי באחד ביולי 1920. חברי המנגנון היו ברובם עוינים לתנועה הציונית, וניסו להכשיל את הגשמת הכרזת בלפור, שניתנה זמן קצר קודם לכן, ב-2 בנובמבר 1917.

גישתה העוינת של המנהלה הצבאית קיבלה את ביטוייה במספר רב של אירועים, ומעל לכול בעת משפטו של זאב ז’בוטינסקי באפריל 1920, באשמת ארגונה של ההגנה היהודית בירושלים בזמן הפרעות הערביות באותה השנה. המשפט והאירועים שסבבו אותו, כך מתברר, התבצעו בניגוד לנהלים ולנורמות המשפטיות המקובלות, וחשפו בבירור את נטייתם הפוליטית של רבים מאנשי המנהלה הצבאית הבריטית בעיר.

פרעות והגנה בירושלים

לאחר שחרורו מן הצבא הבריטי, עם תום מלחמת העולם הראשונה, צורף זאב ז’בוטינסקי למשלחת ועד הצירים לירושלים, שהגיעה ארצה כדי לסייע לשיקום היישוב היהודי אחרי מלחמת העולם, ושבראשה עמד חיים ויצמן. הארץ הייתה אז כמרקחה, שכן הייתה זו תקופת ציפייה וחרדה להכרעת מעצמות הברית בוועדת השלום שנתכנסה בסן רמו.

במקביל לשאיפות הציוניות הברורות מן הממשל הבריטי, החלה גוברת ביישוב הערבי המקומי הסתה נגד השאיפות הציוניות ונגד כוונת הבריטים למסור את הארץ – על כלל תושביה – לידי היהודים. עסקנים ערבים לאומיים פרסמו כרוזים וכתבות וארגנו הפגנות נגד התנועה הציונית, ואלה הביאו עד מהרה לפריצתם של מאורעות דמים במקומות שונים, בהם ביפו, בצפת ובתל חי.

גם בירושלים החלה התנועה הערבית להתעורר, תוך שהערבים המקומיים מוסתים בידי אישים דוגמת חאג’ אמין אל-חוסייני, השיח’ מוסא כאזם, העיתונאי עארף אל עארף ואחרים. המושלים הצבאיים הבריטיים, שהיו עוינים ברובם את התנועה הציונית, לא מנעו את ההתרחשויות, ובפסח תר”פ (אפריל 1920) פרצו המהומות בירושלים. לאחר אירועי תל חי חשו זאב ז’בוטינסקי ומנהיגים יהודים נוספים, ביניהם מנחם אוסישקין ומרדכי ניורוק, בסכנה שריחפה מעל ליישוב היהודי בירושלים, והתריעו על כך בפני המושל הצבאי רונלד סטורס.

עד מהרה הגיעו ז’בוטינסקי ורוטנברג למסקנה שעליהם לעמוד הכן להגנת היישוב בכוחות עצמם, וארגנו קבוצה של 600 צעירים להגנת יהודי ירושלים, ואף הודיעו על כך לסטורס. במקביל ביקשו המנהיגים היהודים מן השלטון הבריטי לחזק את השמירה על היישוב היהודי ולמוסרה לידי חיילי הצבא הבריטי, אולם ההנהגה הצבאית נהגה בשוויון נפש ולא הזדרזה להתכונן כראוי למצב.

בפסח תר”ף (4 באפריל 1920) אורגנה הפגנה ערבית גדולה במהלך תהלוכת נבי מוסא, ובראש המפגינים עמדו חאד’ אמין אל-חוסייני, ראש העיר מוסא חמזם חוסייני והעיתונאי עארף אל עארף, עורך העיתון “סוריה אל ג’נוביה”. ההפגנה יצאה מכיוון הר הבית והתקדמה אל עבר עיריית ירושלים, והשתתפו בה פלחים משכם, מחברון ומירושלים. עד מהרה הפכה התהלוכה לפרעות אלימות שכללו רצח, שוד וביזת בתי כנסת וישיבות ברובע היהודי. שישה יהודים נהרגו במהלך הפרעות, 200 אחרים נפצעו ושתי נערות יהודיות נאנסו. שוטרים ערבים שהיו בשטח עמדו מנגד ולא עצרו בעד המתפרעים, וגם הפיקוד הצבאי הבריטי לא מנע את ההתרחשויות.

במהלך האירועים רוכזו 19 מחברי ההגנה בידי ז’בוטינסקי והתכוננו לצאת לעזרת היישוב היהודי בעיר העתיקה. הקבוצה רוכזה בבית ועד הצירים, והייתה חמושה בשלושה רובים, בשני אקדחים וב-230 כדורים. במקביל צעדה קבוצה אחרת של אנשי ההגנה לעבר שער שכם, כדי להיכנס דרכו לעיר העתיקה ולעזור בהגנה על היישוב היהודי שבה. בקבוצה זו היו בין השאר מרדכי ניורוק (מזכיר ועד הצירים), ד”ר מנחם דונקלבלום (לימים שופט בית המשפט העליון בישראל), דניאל אוסטר (לימים ראש העיר ירושלים), וכן רואי החשבון ברוך ברוידה ובבלי והמשפטן ד”ר אפרים ושיץ. אלא שקבוצה זו נחסמה בשער שכם בידי הצבא הבריטי, כניסתה לעיר העתיקה נמנעה ואנשיה חזרו לבתיהם. למחרת נעצרו והועמדו לדין בפני בית משפט צבאי בריטי שבסופו של דבר זיכה אותם.

ואולם, בחיפוש שנערך בבית ועד הצירים ב-6 באפריל 1920 נתגלה הנשק שהוכן במקום, ונעצרו 19 חברי ההגנה שהוצבו שם. אלה נאשמו והועמדו לדין בפני בית משפט צבאי בריטי.

למחרת המעצר, עם היוודע הדבר לז’בוטינסקי, התייצב הוא במטה הצבא הבריטי והודיע כי הוא האיש שנושא באחריות לארגון ההגנה וחימושו בעיר. ז’בוטינסקי נעצר מיד, והועמד לדין בצוותא עם 19 חברי ההגנה על חמש עברות בניגוד לחוק הפלילי העות’מאני וכן על אחזקת נשק וכדורים. העונש הצפוי על עברות אלו היה גזר דין מוות.

ללא הגנה, ללא עדים

המשפט התנהל בפני הרכב של קציני צבא, שכלל מייג’ור (רב סרן) ושני קפיטנים (סרנים). ז’בוטינסקי נעזר במשפט בעורך הדין מרדכי עליאש, ושניהם יחד הגנו על הקבוצה. עליאש הצטרף להגנה המשפטית ברשות בית המשפט בתור “ידיד קרוב”, הואיל וטרם הוסמך לשמש עורך דין בארץ, ואילו ז’בוטינסקי הגן על עצמו ועל הקבוצה כקצין וכמשפטן ולא כעורך דין.

עליאש (1892–1950) קיבל בצעירותו חינוך תורני ולמד משפטים בברלין ובאוקספורד. הוא עלה לארץ ב-1919 ושימש מזכיר כללי של ועד הצירים בירושלים. ברבות הימים נבחר לנשיא אגודת עורכי הדין בארץ ישראל, ושימש היועץ המשפטי של המוסדות הלאומיים. הוא שלט בעברית, בגרמנית, באנגלית ובערבית, והופעתו הייתה מרשימה במיוחד.

המשפט התנהל שלא כדין בדלתיים סגורות. ז’בוטינסקי אף לא נשאל אם יש לו התנגדות להרכב בית המשפט, כפי שהתחייב בחוק באותה העת, ובהתאם לקביעת אמנת האג מ-1907 על פיה חייב הכובש לנהוג על פי סדרי השלטון שהיו בארץ הכבושה. מעבר לכך לא רשם בית המשפט פרוטוקול, דחה התנגדויות של הסנגורים וקבע כי תקנות הדיון המקומיות לא חלות עליו, אלא רק כללי המשפט הבין-לאומי בשילוב כללי המדריך הידני הצבאי הבריטי.

ז’בוטינסקי ועליאש אמנם ביקשו מבית המשפט לדחות את הדיון בכמה ימים על מנת לאפשר להגנה ללמוד את גיליון האישום ולהזמין עדים, אך בית המשפט דחה גם בקשה זו, תוך מחאות והתנגשויות עם הסנגורים. פרוטוקול בכתב ידו של עליאש נכתב ונשמר כיום במכון ז’בוטינסקי.

בסיום הדיון, ב-22 באפריל 1920, הורשעו הנאשמים בשתיים מבין חמש האשמות, וגזר הדין היה 15 שנות מאסר לז’בוטינסקי עם עבודת פרך וצו הגליה. על 19 חברי ההגנה האחרים נגזר עונש של שלוש שנות מאסר עם עבודת פרך.

“רצח משפטי” ובסופו זיכוי

פסק הדין עורר סערה בארץ ובעולם, ומנהיגים רבים – בהם חיים ויצמן, יאשיה ווג’ווד והרב אברהם יצחק הכהן קוק – הגישו מיד בקשות חנינה. ויצמן אף אמר לסופר ה”מנצ’סטר גרדיאן” כי: “אין זה אלא רצח משפטי […] האנגלים הבטיחו להגן על עמו של ז’בוטינסקי בפני מאורעות. דבר פראי הוא להרשיעו על פשע מדיני משום שהכין את ההגנה מפני ההתנפלות […] זהו עיוות המשפט האנגלי”.

המפקד הצבאי, שאליו הועבר פסק דין לאישור, החליט בסופו של דבר להמתיק את העונשים: לז’בוטינסקי עצמו הומתק העונש לשנת מאסר אחת עם עבודות פרך והגליה, ואילו לחברי ההגנה הומתק העונש לשישה חודשי מאסר. הערעור שהוגש על ידי שלושה עורכי הדין דבונשאר, גולדינג ואלכסנדר נדחה.

ב-12 ביולי 1920, מיד לאחר כינון הממשל האזרחי בארץ ישראל, הכריז הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון לארץ ישראל, על חנינה כללית לכל האסירים, יהודים וערבים, וז’בוטינסקי וחברי ההגנה שוחררו מן הכלא. אולם ז’בוטינסקי לא הסכים לקבל את החנינה וטען לזכאותו ולזכאות חבריו וזכותם להגן על היישוב, ותבע את פסילת המשפט הצבאי מבחנה פורמלית ומשפטית. לצורך כך נסע ללונדון ושטח את טענותיו לבירור נוסף בפני הפיקוד הצבאי העליון.

ואכן, לאחר שבדקו את פרטי המשפט והתייעצו עם המפקד הצבאי הבריטי הראשי במצרים, ביטלו מטה המלחמה הצבאי והפיקוד העליון בלונדון במרץ 1921 את ההליך ואת גזר הדין, והנאשמים.

ז’בוטינסקי, שהיה בינתיים עצור חודשים מספר בכלא עכו, ניצל את זמנו ותרגם את הקומדיה האלוהית של דנטה אלגיירי, כמה מספרי הבלשים של שרלוק הולמס, וכן כתב את השיר “מני דן ועד באר שבע” – שיר שהפך ברבות הימים להמנון חברי המחתרות.