חבלי קבורה בירושלים

מקור הכנסה עיקרי של כל עדה, כולל, או קהילה, הוא ההכנסה של גוף כזה מפעולות החברה קדישה שלו. ההכנסות משמשות לו כמנוף לפעולות צדקה, חינוך וחסד.

במאה ה-19 הקפידו בארץ ישראל לקיים תקנות העזבונות, לפיהן “עזבונות של נפטרים ללא יורשים – אפילו היו אשכנזים – היו עוברים לכוללות – עיה”ק לצרכי העיר, לחזק בדק לישוב הארץ. אם מת הבעל בחיי אשתו, או להיפך, חייבים הם לתת 10% מאספקתו לכולל, וזה בעד החובות”. [ראה ספר התקנות והסכם ומנהגים הנוהגים בעיה”ק ירושלים משנת תר”ב (1842) ].

הגוף הראשון שהתמרד נגד השליטה בלי מיצרים של כוללות הספרדים (הגוף שקדם לגוף המאוגד שנרשם ב-1923, בשם ועד העדה הספרדית בירושלים), היו יהודים מיוצאי תוניס, אלג’יר ומרוקו, אשר בשנת 1854 הקימו בנפרד כולל המערבים, אחריהם באה העדה הגורג’ית, שהקימה את כולל גורג’סטן.

ב-1861 הוקמה החברה הקדישה של הפרושים, שלודוויג פרנקל, בספרו ירושלימה (תרי”ט), מספר בע’ 181, מוסר כי את הדחיפה להקמת חברה קדישה נפרדת לאשכנזים נתן סירובם של הספרדים לקבור את שלמה זלמן צורף, ממנהיגי עדת הפרושים. הספרדים מצאו תואנה של חוב ישן והשהו את הקבורה. שערוריה זו הדגישה את הסאה, והאשכנזים קנו לעצמם שדה מיוחד לקבורה. חלקה זו נרכשה ע”י הפרושים, בשנת 1856, בעזרת הנדבנית דבורה פולק. החיג’ה (תעודה של ביה”ד השרעי בירושלים) נעשתה ונרשמה בשנת 1273 הג’רה (1860). והקונסול הספרדי אישר אותה ב-15.5.1860, והקונסול הבריטי ג’יימס פין אישר אותה ב-29.12.1862.

הפיצול העדתי הלך וגבר במאה ה-19. אחרי הפרושים באו הגרוזינים, התימנים, הבבלים ואחרים. יוצאי ערים התארגנו ויצרו לעצמם מנגנון לקבץ כספים, לחלוקה לנמנים על עדתם, ולאחר מכן פרצו גם לשטח עסקי צדקה וחסד אמת, דהיינו – שירותים של קבורה, לנפטרים מבני העדה שלהם. כך נמשך המצב עד 1968, כאשר משרד הדתות בישראל העמיד את חברות הקדישה היהודיות תחת פיקוחו, לפי התקנות של חברות לענייני קבורה של יהודים תשכ”ז – 1966.

עקב ימי המתיחות והסכנה להלוויות סמוך לפני הכרזת העצמאות, נפתחו מקומות קבורה בסנהדריה, ובשיך באדר (זמנית) ואח”כ בגבעת שאול (הר המנוחות) ובבית שמש.

החל מיום צאת התקנות, נזקקה כל חברה קדישא לרשיון עסק. כיום פועלות בירושלים 15 חברות קדישא.

ההתעסקות בקבורה היא מצווה, וזהו חסד של אמת, שנעשה בהתנדבות, ושלא על-מנת להיפרע. “חברה קדישא” היא קבוצה מאורגנת בעלת מעמד חברתי חשוב יותר בין כל חברות הצדקה שהתפתחו במרכז אירופה מן המאה ה-16 ואילך. חבריה טפלו בהתנדבות בכל הסדורים הקשורים בהלויית המת וקבורתו, החל בשמירה על הגוסס על ערש דווי, ועד לסידורי המצבה. משום החשיבות הרבה שיוחסה תמיד לנושא, רבוי ההלכות, המסורות והמנהגים המסיבים שנכרכו בו, ורתיעתו של רוב הציבור מלעסוק בו, זכו אנשי החברה קדישא למעמד רם בקהילה, ולא נבחרו לתפקיד זה אלא מחשובי הקהל. בראש החברה קדישא עמד בדרך כלל רב הקהילה, בתפקיד של כבוד לו ולחברה.

בין הדמויות הבולטות בענייני קבורה ומצבה בירושלים, היתה משפחת פרנס. משפחה זו שלטה בעסקי הקבורה והמצבות מאז 1804 ואילך. היא ריכזה בידיה פנקסי חשבונות משנת 1842, ועד אמצע המאה ה-20. בספרים אלה נרשמו כל ההוצאות שהיו כרוכות בלווייתו של כל מת. הרשימות היו ערוכות לפי סדר יומי, ובהן היו תיאור מקום הקבורה, כגון – “נגד הכותל מוסקוף (כותל המנזר המוסקובי – רוסי בגת שמנים), בשורה קאמרה די מרדכי כהן, (לבנה ממשפחת מרדכי כהן: ש.ש) לימין קבר בלי כתיבה, נגד מזל טוב, אלמנת שלום חכים, שהיא בנויה…” .

דוגמא אחרת: בהר-הזיתים, לצד הדרך העולה לחולדה הנביאה, בשורת מר אביה… נגד דרך המלך ונגד סרח (דייל שרה) בת רבקה די חפץ, שהוא בנויה, לשמאל דינה…

בני משפחת פרנס והשותפים רבו ביניהן על הזכות להחזיק ב-8 ספרים, הנזכרים לעיל, והמתייחסים להר-הזיתים וכתוצאה הוסתרו ופוזרו ספרים אלה בידי צאצאים ושותפים שונים, ורק לאחרונה הצליח ועד העדה הספרדית לרכוש חלקים מאלה. הספרים כתובים בכתב חצי קולמוס שכיום הוא מתורגם לכתב יד קורסיבי של ימינו. ספרים אלה פתוחים כיום לעיון המעוניינים בארכיון העירייה בירושלים.

משפחת פרנס עסקה בשטח הקבורה והמצבות בהר ציון (סמבורסקי), ובהר-הזיתים, עד למלחמת העצמאות. לאחר מכן נצטמקו עסקיה עקב כניסתם של גופים וקבלנים נוספים, ואלה נישלו את הפרנסים מתפקידם (ראה “משפחת פרנס”, מאת מיכל פרנס).

דמות אחרת מתחילת המאה שלנו, היא דמותו של יוסף ברזאני. זה שימש גזבר העיריה מן התקופה העותמנית. הוא היה אחד הפעילים בחברה קדישא מאז תר”ס-1900.

עסקן זה היה נענה לקריאה לתפקיד מצווה של רחיצת המת וטיפול בהלווייה ובקבורה בכל עת, גם בזמן עבודתו כגזבר העיריה, והיה עוזב עבודתו באמצע כדי לקיים מצוות חסד ואמת למת.

עסקן אחר, היה החכם יוסף שלוש. דמותו הססגונית תפשה מקום נכבד בקרב שתי העדות, הספרדית והמערבית. במילוי תפקידיו הוא ראה שליחות של מצווה, וזו הייתה ממלאת את לבו שמחה וחדווה. הוא ראה שליחות של קודש, לעזור לחלכאים ולנדכאים מבני עדתו. הוא היה חבר בחברה קדישא רשב”י, שמטרתה היה לעסוק בענייני גמילות חסד של המתים.

רב ועסקן ספרדי ידוע אחר מן המאה ה-19 היה יעקב קורדוברו. לזכרו נבנה בבית בית העלמין של הספרדים בהר הזיתים, מבנה של חדר. על אחד הכתלים נקבע לוח זכרון, לזכרו של פקיד ומשגיח בית העלמין מכוללות הספרדים.

החלקות בבית העלמין בהר הזיתים, וכן בהר ציון (סמבורסקי), נקנו לסירוגין, לפי צרכי הקהילה. אלה נקנו והוחכרו בזמנים שונים, כ-300 שנה לפני 1687. (ראה תעודות ותרגומה לעברית, ברשימתו של אברהם חיים – גאולת חלקות הר-הזיתים, עפ”י תעודות מבית-המשפט המוסלמי השרעי מן המאה ה-17, בפרקים בתולדות ירושלים בראשית התקופה העותמנית – בהוצאת יד בן-צבי, בע’ 244 ובע’ 255). עם פרוץ מלחמת השחרור ומצור ירושלים, הוקם בית קברות זמני בסנהדריה, וכן בשייך באדר. רק עם שוך הקרבות במלחמת השחרור, נפתח הר-המנוחות, בגבעת שאול, במערבה של ירושלים.

בית-העלמין בהר-הזיתים נהרס וניזוק קשה בתקופה בה היה שטח זה תחת שלטון ממלכת ירדן (1948-1967). קברים נותצו ומצבות נעקרו ע”י קבלני בניין, ע”י לגיונרים, וע”י פלחים ערבים. הלגיונרים השתמשו באבני הקבר להקמת עמדות צבאיות, ולסלילת כבישים, וכן מקום חנייה למכוניות, ואילו הפלחים נתצו מצבות ופזרו אבניהן כדי להכשיר קרקע לצרכי עיבוד חקלאי. המראה שנתגלה לאחר מלחמת ששת הימים היה מזעזע. מאז נעשה רבות, וכספים רבים הושקעו ומושקעים לשיקומו של בית עלמין עתיק זה בהר-הזיתים, והמלאכה עוד רבה לשיקומו המלא.

אדמות בית-העלמין נרכשו כאמור במשך הדורות. הדבר נעשה בחכירות לזמן ארוך וכן בקניות. הרכישות נעשו ונרשמו בשמות מושאלים. בידי כולל הספרדים (כיום ועד עדת הספרדים) נשמרו תעודות רבות, שנאספו במשך מאות בשנים. ועד עדת הספרדים בירושלים הצליח בעזרת מסמכים אלה לדרוש תיקון הרישומים המקוריים על שמות מושאלים, כגון יעקב שאול אלישר, יוסף ברזני, רחמים מזרחי, מאיר גאני, (כולם אנשי חברה קדישא וועד בית העלמין של העדה), ולרשום את הבעלות על בית-הקברות על-שם ועד העדה הספרדית בירושלים. (פרטים נוספים ב”עיר המנוחות” – בתי העלמין של ירושלים – מאת מירון בנבניסטי עמודים 58-66).