חותם ופנקסים עתיקים של בית הכנסת

איזהו בית הכנסת הראשי בירושלים ומי העתיק והגדול מן השניים – ביה”כ הידוע בשם “חורבת יהודה החסיד או ק”קג “הריב”ז – זה היה הסכסוך והמחלוקת בין הראשל”צ יעקב מאיר ואחריו הראש”ל בן ציון חי עוזיאל לבין הרב הראשי האשכנזי ר’ יצחק הרצוג, כאשר כל אחד מהם עמד לצד כל אחד, העדה הספרדית והעדה האשכנזית של שנות השלושים במאה העשרים. סכסוך זה פרץ עקב הון עתק ששמחה בליליוס השאירה אחריה והקדישה אותו ערב מותה בשנת 1926 לטובת בית הכנסת הראשי בירושלים כדי שישתמשו בהכנסתו השנתית לתמיכה בעניים הנצרכים והחלשים בירושלים בצוואה לא צויין שם בית הכנסת. אחרי דיונים משפטיים ממושכים הוחלט לטובת ק”ק הריב”ז והוקמה מועצת עזבון בליליוס בשתוף שתי העדות כשלספרדים היתה בה נציגות של  של שני שליש.

ק”ק גדול הריב”ז (רבן יוחנן בן זכאי) בעיר העתיקה, בירושלים, הוא ביכ”נ עתיק, מפואר,  מקום-תפילה ומקום התכנסות של יהודי ירושלים בעצרות המוניות ובחגיגות וכטכסים מלכותיים. בחגים, בתפילות ובימי אבל, נפגשו פה בניה ונבחרי ופרנסי הקהילה היהודית. התפילה שבקעה מתוכו, זעזעה מוסדות וההחלטות שנתקבלו בכנוסי עם ובטקסים למיניהם הרקיעו שחקים והדיהם הגיעו למרחקים. כאן היה דופק החיים ומרכז דתי-רוחני ליהדות הספרדית. ומבין כתליו פרץ וחדר לחלונות גבוהים.

פה התפללתי עם אבי, במשך כ- 25 שנה. עד מלחמת העצמאות, בימים שבהם נהגתי להתפלל בבית-אל זה עם אבי, אליהו מזרחי, אשר כיהן כגבאי, בעל תפילה ותוקע בימים הנוראים, לא נתתי דעתי לספרים ולחותמת שאבי שקד לשמור עליהם, באהבה, כעל בבת-עינו.

תוך חקירת שורשיה של משפחת מזרחי הותיקה בירושלים, נתגלגלו לידי ספרי הגבאים וחותמת עתיקה של ביה”כ הריב”ז, ותמונות עלו לפני, מחיים שחלפו ואינם, אך דמותם הרוחנית והמורשת שהשאירו אחריהם ניצבים ומלווים אותנו. נוכחתי לדעת מה יקרים וחשובים להסטוריה וליודאיקה הם הכתבים שאבי הותיר

אחריו. קודם לכן הייתי אדיש למראה כתובים אלה כיוון שהיו כתובים בכתב-יד חצי קולמוס, ובכ”י רש”י מרוהט. לכנתפניתי קצת מעיסוקי הרגילים ורציתי לשאוף

אוירת בית אבא וסבא, חזרתי לעיין בספרים אלה ומצאתי מראות נוף אנושיים וחיים שנעלמו ואינם.

סביב בי”כ ק”ק הריב”ז הוקמו עוד שלושה בתי כנסת: ק”ק אמצעי, איסטמבוליס וק”ק ת”ת (ע”ש אליהו הנביא). אלה היו מלאים עד אפס מקום בימי חג ומועד, בכנוסי-עם, ולהבדיל בימי אבל לאומי. להבטחת הכנסות לקיומם ולהחזקת הישיבות שנתקיימו בהם, עמדו פרנסי העדה דאז וקבעו בספר “התקנות” שיצא בירושלים בשנת 1852, שכל עולה רגל לירושלים, ל”זיארה”, יעלה ויבוא, לבית אל זה, בשבת הראשונה, ובשנת שלאחריה לק”ק תלמוד תורה, וזאת כדי שיתרום כמתנת ידו. היה והאיש לא נשאר במקום יותר משבוע אחד, יעלה ויבוא לקריאת התורה בשני בתי הכנסת האלה אחד אחר השני.

מתי הוקם מרכז דתי-לאומי זה, אין יודעים בדיוק. מ.ד. גאון, ההיסטוריון של היהדות הספרדית וחוקר מקורותיה, ברשימותיו שפורסמו בלוח ירושלים של צונץ, אומר: “ערפיל כבד מכסה את תולדות בי”כ הקדוש הזה, ואפשר לאמר כי דברי החקירות סייעו יותר לערבוב התחומים ולטשטוש המושגים המקובלים בעם מאשר להבהרת המצב”. לעומתו, אליהו אלישר (שכיהן שנים רבות כנשיא ועד עדת הספרדים), ברשימתו ב”פרקים בתולדות הישוב בארץ ישראל” חלק א’ עמוד 61, קובע כי “האגדה מספרת כי ק”ק האיסטמבולים הוקם ב- 1516 לכבוד השולטן  האיסטמבולי סלים הראשון אשר הבטיח כי ירשה ליהודי ירושלים לשחזר בתי הכנסת שלהם אם יכבוש את ירושלים”.

ב”יהודי המזרח בארץ ישראל” של מ.ד. גאון ע’ 140 תחת הערך “אברהם בכר אברהם” נאמר כי “זה טרח הרבה להשיג רשיון מהממשלה המרכזית ( התורקית – ש.ש) לבנות את ארבעת כתי הכנסת אשר לעדת הספרדים בירושלים והשתדל בבנינם בשנים תקצ”ה (1835) והם ק”ק, תלמוד תורה, ק”ק ציון או ק”ק גדול ריב”ז אמצעי וקק איסטמבולים. בשנים מבתי תפילה אלו, ק”ק איסטמבולים וק”ק ת”ת חקוק לזכרון על שמו ופעלותיו”. ספור זה מתיחס כנראה לשיפוצים יסודיים שנעשו בזמנו בארבעת בתי כנסת אלה.

ב. נוימן בספר “העיר הקדושה ותושביה”, שיצא לאור ב- 1877, מוסר כי בעת התקונים שנעשו ב- 1845, נתגלה לוח אבן עם הכתובת שקבעה שהבנין נבנה 465 שנים קודם לכן, דהיינו בשנת 1380.

שפוצים רבים נעשו במקום במשך הדורות, בזמן שלטון התורכים והמנדט הבריטי, אך בכ”ז שיני הזמן חרתו את סימניהם על המבנה: לא פעם דלפו מי גשמים מן הגג וטפטפו על המתפללים. זכורני מילדותי כמה חרדתי כאשר הקירות, הקשוטים וציורי הקיר הנאים בק”ק הריב”ז הראו אותות טחב ורקב. אך המבנה עצמו והחומרים ממנו הוקמו ההיכל, תיבת שליח הצבור והשיש שברצפה וכן לוחות הזכרון בקירות נסכו במתפללים אמונה עזה בנצח-ישראל והרגשת חיבה למקום. כך נמשך הדבר עד מלחמת העצמאות שעה שירושלים נפלה בידי הירדנים, ואלה הפכו המקום הקדוש לעיי-חורבות פרוץ לרוח אשר שמש לדיר-עזים וכבשים.

ב.

ימים ספורים, לאחר מלחמת 6 הימים והחזרת העיר העתיקה לידינו, בקרתי במקום יחד עם אבי ז”ל ומשלחת של העדה הספרדית, בראשות הרב א. פרדס זצ”ל, רבה הראשי של ירושלים, ויל”א א. אלישר וד. סיטון, נציגי העדה. יחד נוכחנו מה גדול ההרס ומה רבה העבודה לשקום המקום הקדוש. בו במקום נתקבלה החלטה לשקם מיד ההריסות עטרה ליושנה. ואכן, תוך שנים אחדות זכינו לראות מקום קדוש זה שב ולובש צורתו הנאה והמכובדת וזאת הודות לפרנסי העדה, ראש העיר (טדי קולק) וראשי המדינה (הנשיא שז”ר) שנדבקו ונרתמו יחד בדביקות ובלהט למשימה קדושה זו ושתפו והדביקו בהתלהבותם ענקי רוח ונדיבים.

גורלם של אוצרות הקודש (ספרי תורה עתיקים, כתי יד יקרים, ספרי קודש, נרתיקים, טליתות, תפילין, רמונים, ידים ואצבעות לקריאה בתורה, פרוכות, מנורות שמן (קריאס) מנפט ופמוטים ונברשות למיניהם ועוד) שנצטברו במשך דורות בארבעת בתי כנסת אלו לא ידוע מאז נפילת העיר העתיקה בידי הירדנים והשודדים. ולכן נקדם בהערכה ובברכה כל ידיעה שתעזור לאיתורם ולהצלתם.

נחזור לספרים, לחותם ותמונות שעברו במשפחנו מאב לבנו. הפסרים, החותמת והתמונות מצביעים על ההנהלה ושמות בעלי התפילה והמכהנים בקודש והמתפללים בית כנסת זה במשך כמאה שנים מ – 1847 עד 1947 ועל אורחים (שנקראו ברשומים אלה – אורחי פרחי) מישראל ומעבר לים וכן יש פה פרטים על ההכנסות וההוצאות וגובה התרומות. בכסף, תורכי (מג’ידי, בישליק), צרפתי (נפוליאונים), מצרי (לי”מ), מנדטורי (מיל, גרוש, לא”י) ואמריקאי (דולר). ומענין לציין שנוי הערכים בשווי הכסף והתרומות וההוצאות בשנים השונות.

ידעתי אמנם כי בני משפחתי שרתו בקודש, לפרקים כרבנים, ראשי ישיבה, גבאים, שליחי צבור ובעלי תפילה שנתפרסמו בקולם הערב. אך לא נתתי דעתי על כך, עד שרשימותיהם של סופרים וביניהם: יעקב יהושע (שהנציח בספריו הנפלאים ורבי המכר את ירושלים בדורות האחרונים), שאול מלאכי ברשימותיו, ויעקב אלעזר, בספרו, העלו שוב זכרונות של בית אבי וסבי ועל קשריהם עם בתי הכנסת.

חיטטתי, ומצאתי את מפקדי התושבים שנערכו לפי פקודת השר מונטפיורי, לפי ספירה זו שנעשתה ב- 1839, היו אז בירושלים 3000 נפש יהודים. במפקד זה נתקלתי באחד מאבות המשפחה משה יהודה מזרחי שב- 1855 היה בן 35 ושמש כרב, סופר בי”ד, עסקן, גזבר וחזן של בית הכנסת הריב”ז. הוא היה אחד החותמים על הפשרה עם הגורמים האשכנזים והפרושים ביחס למנורה עתיקה מכסף שמשקלה 1405 דר’. מדי שנה בשנה היו שני בתי הכנסת הריב”ז והחורבה מחליפים מקומה כדי שתדלק

מנורה, שנה אחת בבית כנסת  אחד ושנה שניה בבית כנסת שני ומכאן תמיד פרץ ריב. החובות שרבצו אז על ק”ק הריב”ז היו רבים ולכן נמצאה דרך לפשרה של העברת המנורה לצמיתות ל”חורבה”. פשרה זו פורסמה ב”זכרון לחובבים הראשונים”, פ. גריבסקי, חוברת יוד ע’ 24. משה יהודה מזרחי שנפטר ב- 1870, היה כנראה סופר ובעל רכוש והוא ואחיו שלמה וחיים הלוו כספים ל”חורבה” והחוב בסך 500 גרוש הוחזר להם לפי שטר שובר שפורסם שם בע’ 25.

רציפותה של משפחת מזרחי בירושלים במשך כ- 100 שנה, 4 דורות לפחות, וקשריה ההדוקים עם ק”ק ריב”ז, מוכחים שוב מתוך הספרים והחותמת הנזכרים שעברו כאמור מאב לבן. להלן פרטי הספרים ותמונת החותמת וכותביהם:

  • החותמת היא עגולה ועשויה ממתכת חרותה ובה ציור עתיק של ביה”כ. מסביב לעגול כתובים פרטי ביה”כ. הידית שלה עשוייה גליל מעץ בגודל 15 ס”מ.
  • פנקס תרומות והוצאות בשנים התרנ”ד 1894 – תת”ו 1896, ובו נמצאות רשימות נוספות לשנים תרע”ו 1914 – תרע”ה 1915. הפנקס בכריכה קשה, בכתב יד בעברית וברש”י וקצורי מלים, כתוב בדיו, היא מכילה 60 דפים.
  • פנקס תרומות מסודר ,לפי אלפון ובו שמות התורמים וההוצאות לשנים תרס”ו 1906 – תרע”ג 1916. בתוך פנקס זה מצויינת סימניות – כרטיסיות, ובהן מפרים שניתן לקפל בקצותיהן – תזכורת לגאים מה היתה התרומה בימים נוראים. חוברת זו כרוכה, כתובה בכתב-יד, בדיו ובעפרון העתקה, בכתב רש”י וחצי קולמוס. יש בה רשומים בראשי תיבות וקצורי מילים והיא מכילה  92 דפים. פנקסים אלה נכתבו בכתב ידם של:
  1. אלעזר אליהו מזרחי (סופר בי”ד ונכבד העדה, וקדוש בעיני יהודים וערבים כאחד. חזן בביה”כ הריב”ז, מוהל וכותב לחשים וקמיעות). נפטר כ”ז כסלו תרס”ז 1906,
  2. שמואל משה מזרחי ( סופר בי”ד ושליח צבור בביה”כ הריב”ז בעל קול נעים, ומוהל). בתיבת רשימת הנמולים על ידו. הוא השתתף ולקח חלק פעיל בישיבות בי”ד. והיה מגבאי ביה”כ הריב”ז. נולד ב- 1868 נפטר כ”ז תשרי תרע”ט 1919. היה ידוע כנעים זמירות ובעל מוואלים (נעימות) רבות היה מתאים אותן לארועים החגיגיים).
  • מחברת הכנסות מתרומות והוצאות לשנים תרפ”ג 1923, אלה היו בגרושים מצריים. זוהי מחברת לתלמידי בית ספר מ דפוס שי”ש כנראה) יש וובה 8 דפים והיא בעטיפה דקה – ורודה, כשעליה פרסומת בתי-מסחר. ההוצאות 8337 ג'”מ והכנסות 6518 ג’רוש מצרי.
  • מחברת הכנסות מתרומות ובה רשימת והוצאות לשנים תרפ”ד 1924 – תרפ”ה 1925. מחברת לתלמיד בי”ס (נראה שהיא מתוצרת אנגליה) ובה 8 דפים היא עטופה אפורה עבה ויש ועליה תמונות; היא כתובה בדיו ובעפרון בעברית ובחצי קולמוס. התרומות בגרושים מצריים. סה”כ הוצאה 10,964 ג'”מ והכנסה 9,350 ג'”מ.
  • מחברת הכנסות מתרומות ורשימת הוצאות לתקופה תרפ”ה 1925 – תרפ”ו 1926 ובסופה הכנסות והוצאות בשנת תרצ”ג 1933, וכן רשימה משנת 1933 של הציוד ודברי קודש שבביה”כ, ורשימה נוספת בלי תאריך. העטיפה כחולה בכריכה קשה, ובה 16 דפים, כתובה בדיו ובעפרון. התרומות בגרושים מצריים (ג'”מ) ואחרי כן במילים ארץ ישראל (מא”י).

 פנקסים אלה נכתבו בכתב ידו של אליהו מאיר מזרחי, אבי, שיה אחד מגבאי ביה”כ הריב”ז והיה חזן עם קול ערב, ותוקע ידוע בשופר.  קולו בחגים ובשבתות ובתפילות שחרית ומוסף, וביחוד ברכת “כתר יתנו לך”, “ברכת הכוהנים” וה”הלל” נחרתו למזכרת בלב כל שומעיו. בשובו לירושלים אחרי מלחמת העולים הראשינה התגורר

בשכונת אוהל משה שבעיר החדשה. הוא המשיך במסורת אבותיו וירד עם בניו מדי שבת בשבת בימי חג ומועד ועבר לפני התיבה עד לנפילת העיר העתיקה. ענו ונחבא אל הכלים, נולד בכ”ח בניסן 1894 – נפטר בכ”ו אלול תשכ”ח 5.9.69.

  • מחברת הכנסות מתרומות ורשימת הוצאות לתקופה תש”ג 1943 – עד חשון תש”ח (אוק. 1947) (שים לב לתאריך ערב החלטת ת האו”ם על החלוקה 29.11.47) מחברת זו בלי עטיפה ויש בה 16 דפים כתובים בכתב יד, בדיו בעפרון העתקה בעברית. הסכומים בלירות א”י. הכנסה 57,042 לא”י הוצאה 90,060 לא”י והגרעון 33,018 לא”י. נזכור כי ההכנסה הממוצעת בשנת 1947 של משפחה בת 4 נפשות היתה אז 25 לא”י לחודש.

גלוי ספרי הגבאים וגילוי וחותמת ביה”כ ריב”ז ניתן לנו הזדמנות לשלב בספורנו פרק נוסף ממשפחת מזרחי הותיקה בירושלים העתיקה במשך כ- 120 שנה (משנות השלושים של המאה התשע עשרה  ועד מלחמת העצמאות ב- 1958). ארבעה דורות של משפחה זו שמשו ברציפות ובדבקות בקודש ושמרו על הגחלת והמוסדות של אבותיהם בבית אל זה. זכינו במחציתם והעלינו דמותם הרוחנית,של הקשר שלהם לבית כנסת זה שסביבו הם חיו ופעלו.

החומר המוחשי, להבדיל מן הרוחני, של בני משפחה זו בימים שקדמו לתקופה בה עסקנו בפרק זה, הוא נעשה דליל ככל שאנו חוזרים אחורה. בפרקים הבאים נשתדל בכל זאת להתחקות אחרי מורשת אבות אחרים של המשפחה וקורותיהם בירושלים החל מן המאה ה- 17, ובמיוחד “נרות המזרחי” שדלקו בירושלים והאירו את ימי הביניים והעתים בספריהם הקשים  “אדמת קודש” ו”פרי הארץ” ספרים ששמשו מורי הלכות לדורות הבאים.

במערכה שנה שבע עזרה גליון 204 ע’ 18