חיפוש מחט בערימת שחת

איתור נכס משפחתי

באחד הימים הופיעה בלשכתי נערה עם סיפור שלפיו אחי סבא שלה עלה ממרוקו לירושלים בשנת 1921 והיה לו רכוש בעיר העתיקה בירושלים. האיש נפטר ב-1939 ולא היו לו צאצאים, והאישה ,נכדת אחיו, חיפשה את רכושו. לדבריה היא שמעה מאמה על דודה העשיר שנפטר והשאיר אחריו רכוש בלי יורשים.

בידי המשפחה לא היו מסמכים ולכן היא החלה בחיפושים בכל מקום אפשרי, בטאבו, בעירייה, בחברה לשיקום הרובע היהודי בעיר העתיקה וכן בחברות הקדישא שפעלו בירושלים בשנות ה-40 של המאה שעברה, בבתי המשפט. כמו כן היא פנתה לעו”ד המצויים בענייני קרקעות. חיפושיה העלו חרס.

כל מה שהיה בידי הנערה היה שמו של (אלעזר נחמני) ושהוא נפטר בירושלים ונקבר בהר הזיתים. עם אלה היא יצאה לחפש מחט בערימת השחת ובייאושה היא עמדה להרים ידיים ולנטוש את המשך החיפוש.

ראיתי את אכזבתה ולאחר שיקול אמרתי לה שיתכן ותמצא הדרך לגלות את הרכוש, אם נלך בדרך לא מקובלת. היא הופתעה והבטיחה לשתף פעולה לפי הדרכתי.

כיוון שהנפטר היה בעל רכוש מקרקעין, הצעתי לפתוח את החיפוש עם בדיקה אם הוגשה בקשה לצו ירושה או לקיום צוואה בירושלים. בחיפושינו הצעתי לה לאתר מודעת ביה”מ או ביה”ד הרבני בעיתון הרשמי (Official Gazette) מן התקופה סמוך למועד הפטירה. פרסומים אלה מצויים בספריה של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בהר הצופים.

ימים מספר לאחר שהדרכתי אותה כיצד לחפש, היא הביאה לי צילום מודעה של ביה”מ המחוזי בירושלים על בקשה שהוגשה לקיים צוואתו של אלעזר נחמני. אולם לאכזבתי המודעה לא כללה את מספר תיק ביה”מ. עוה”ד שהגיש את הבקשה היה פרקליט שסמוך לאחר מועד הכרזת העצמאות של מדינתנו מונה כשופט שלום ושנים אחדות אחר כך נפטר. לפיכך היה צורך להמשיך בחיפושים. פניתי למזכירות ביה”מ המחוזי בירושלים וכן לבי”מ לענייני משפחה וביקשתי לחפש את ספרי הרישום הישנים מתקופת המנדט. התשובה שקיבלנו ממזכירות בית המשפט הייתה שאמנם יש להם ספרים בלים, אך לא ברור להם מה הם מכילים. מעיון בספרים ובדפים בלים וזנוחים אלה מצאתי שהם רשימת תיקי קיום צוואה משנת 1940. ברשימה זו מצאתי שבקשה לקיום צוואתו של אלעזר נחמני הוגשה על ידי עו”ד מורנו לוי ומספר תיק העזבון היה 2/1940. הזמנתי את התיק מגנזך המדינה וניתן לי לעיין בו. בתיק מצאתי את צוואתו האחרונה של אלעזר ובה פרטי שני נכסים שהיו למנוח. נכס אחד בעיר העתיקה בירושלים והשני בשכונת אוהל משה, הצוואה כללה את פרטי רישום הרכוש בלשכת רישום המקרקעין, אולם אלה הוקדשו בצוואה לטובת כולל המוגרבים.

בדקתי בלשכת רישום המקרקעין ומצאתי כי הבית באוהל משה נמכר באישור בית הדין לאחר רישומו כבית משותף, ואילו איש לא נגע בנכס של העיר העתיקה. הסברה שעלתה הייתה שערכו היה זניח ולא כדאי, מכיוון שהפך לעיי חרבות בזמן מלחמת העצמאות או כיון שאיש לא ידע מה מקומו, והאם הוא נכלל בשטח ההפקעה של הרובע היהודי.

מעיון ברשימות בוחרים לעירייה וכן לכנסת ישראל ובדיקת הרשימות של משלמי ארנונות מן התקופה שקדמה ל-1939, נתברר כי לאלעזר היו שתי כתובות, האחת ברח’ חב”ד (גוש 24) והשנייה בגוש 20.

בגוש 24 גיליתי שחצרו של אלעזר הייתה בחלקה 36 והייתה בת 10 חדרים עם 2 חנויות. אולם מאחר שהיא נכללה בצוואה לטובת ועד עדת המוגרבים, פניתי אליהם ושאלתי אם יהיו מוכנים לשתף פעולה לגילוי הנכס כנגד תשלום למשפחת המוריש.

הועד שמח להצעה והבטיח להזמין את בני המשפחה להשקת לוח זיכרון בבית שנבנה ושופץ בשכונת מחנה ישראל ברחוב דוד המלך וכן הסכים לשלם למגלי הרכוש עבור גילוי הרכוש, הכל באישור ביה”ד הרבני שמוסמך לטפל בהקדשות.

בית הדין הרבני לענייני הקדשות אישר ההסדר, והחלוקה של התמורה שתתקבל, אם תתקבל תחולק אפוא לאחר גלוי המחט בערימת השחת.