חלומות יישוביים בצל הבלוט הגדול

סמוך לצומת הדרכים ההיסטוריות שהובילו לעזה, למלחה ולבית צפאפא (צומת פת) במערב ירושלים, ניצב במשך שנים רבות עץ אלון עתיק, חסון ורחב גזע. בצל ענפיו נהגו בני ירושלים לחסות ולהתרענן בטיוליהם לעין כרם ולבתיר, והוא נודע בפי ילדי ירושלים בכינויו “הבלוט הגדול”: “קראנו לו הבלוט הקטן, כדי להבדילו מהבלוט האחר, הוא הבלוט הגדול, הרחוק יותר, מעבר לבית צפפה, עתיק יומין וגזעו עבה כל כך, שאך שמונה ילדים האוחזים זה בידו של זה יכולים לחבקו” (י’ האזרחי, עיר אבן ושמים, ירושלים תשכ”ח, עמ’ 106). העץ עמד בטבורה של בקעה רחבה, וסביבו היו פזורים כרמי גפן, עצי תאנה, עצי זית, משמש ושזיפים. פלאחים מבית צפאפא וממלחה, שעיבדו את השדות הסמוכים אליו, בנו במקום את סוכותיהם כדי להשגיח מקרוב על יבולם.

יוזמה יישובית ערבית- יהודית

בשנות ה-20 של המאה ה-20, עם כינונה של ממשלת המנדט, היו תכניות להקים במקום זה ארמון ומשרדים לנציב העליון, ובצדם מגרש טניס. אלא שתכניות אלה בוטלו לאחר רעש האדמה בשנת 1927. הארמון נבנה בסופו של דבר על “הר העצה הרעה” בצפון תלפיות, והמשרדים השונים פוזרו במבנים שונים בכל רחבי העיר. אלא שהעמק הפורה והפסטורלי המשיך למשוך את עיניהם של יזמים שונים, וכמה מהם – שהתאגדו בחברה בשם בניין היישוב – רכשו בשנת 1926 קרקעות במקום ממוח’תאר הכפר מלחה, עבד אל-פתח חסן דרוויש.

חברת בניין היישוב הוקמה כאמור בידי כמה שותפים, יהודים וערבים כאחד: הרב י”ש רבינוביץ-תאומים נשיא החברה; ד”ר קמיל ביי, שהיה בעברו סגן הפחה הערבי; המלונאי והיזם ירחמיאל אמדורסקי; סוחר הקרקעות נחום צבי יפה; המלונאי יעקב הרלינג; וסעיד אלחוסיני, שמילא תפקידים בכירים בעיריית ירושלים ונבחר ב-1908 לחבר הפרלמנט העות’מאני. המזכיר הראשון של החברה היה נסים אופלטקה, מייסד חברה לעזרה לסוחרים ובעלי מלאכה, ולאחר זמן החליפו זלמן ריבלין. מטרות החברה היו לרכוש נחלות עירוניות ולהכשירן לבניין שכונות ובתים בסביבות הערים, וכן נחלות חקלאיות סביב המושבות העבריות בארץ ישראל.

לאחר שרכשה החברה את הקרקעות בסביבת “הבלוט”, ערך האדריכל אברמוביץ תכנית פרצלציה לשטח כולו, שאותו חילק למגרשים בני 600 ו-1,000 מ”ר. בפרסומיה הסבירה החברה שצירוף השכנים הערבים ליוזמה כולה מביא תועלת רבה, וכי יש לקוות שיזמים אחרים ילכו אף הם באותה הדרך, וייצרו הבנה הדדית עם השכנים הערבים. הצירוף של היזמים הערבים נעשה בעיקר בהשתדלותה של משפחת אמדורסקי, שקיימה קשרים ידידותיים עם בני משפחת אלחוסיני ועם משפחות ערביות נוספות.

לאחר הפרצלציה החלה החברה למכור את החלקות לתושבי העיר הוותיקים, לעולי העלייה הרביעית, וכן ליהודים בארצות הברית. לצורך כך הקימה החברה סניף בניו יורק בשם “אמריקן בניין היישוב אוף פלסטיין אינקו”, שנציגיה היו משה (מוריס) ריבלין ול’ מקלער. לחברה היו 100 מניות, שערך כל אחת מהן היה 50 לירות מצריות, ובסה”כ 5,000 לירות מצריות.

שלושה גושי קרקע נרכשו בידי החברה באתר, ואלה נקראו מצפה א’, ב’ ו-ג’. בגוש א’ היו 78 מגרשים, בגוש ב’ 108 מגרשים ובגוש ג’ 60 מגרשים. גודלו של השטח בגוש ב’, למשל, היה כ-52 דונם. בפרסומי החברה, שהיו מטעים למדי, צוין כי המגרשים נמצאים סמוך לשער יפו ולדואר, בקרבת שכונות דרום העיר (מקור חיים) וצמודות למסילת הברזל ולבית הממשלה המתוכנן. החברה העסיקה סוכנים וסוכנויות בארץ ובחו”ל, והמכירות נרשמו בספרי המקרקעין על שם הרוכשים. בין הרוכשים היו כאמור גם תושבי חוץ, בעיקר מארצות הברית, וכך ניסתה החברה ללא הצלחה לגייס גם את חברת “קהיליית ציון אמריקנית” (שהקימה את עפולה ואת הרצליה), על מנת שזו תשמש סוכנת של הפרויקט. למרות סירובה של קהיליית ציון אמריקנית, סימונים שנמצאו על מפת הפרצלציה מלמדים שחלק ניכר מן המגרשים אכן נמכרו, אחרים שוריינו לקונים, ויתר החלקות נשארו על שם החברה. באותה מפה, אגב, סומנו גם הרחובות העתידיים באזור, ועליהם שמות הקשורים למייסדי החברה.

 בין “בניין היישוב” ל”חיבת ירושלים”

ביסוד החברה עסקו בעיקר עורך הדין אלכסנדר אמדור (בנו של ירחמיאל אמדורסקי) וגיסו עורך הדין מרדכי בוקסבאום. את משרדו של אמדור, ששכן בבניין “סנסור” במרכז ירושלים, תיאר לימים הסופר חיים באר: “קירות הלשכה היו ספונים עץ אגוז, ומסביב, במסגרות זכוכית מבהיקות, היו מוצגות לראווה הדיפלומות והרשיונות של עורך הדין והנוטריון ד”ר אמדור. “אתה רוצה להיות אדווקט כשתיה גדול?”, היה שואל אותי לסיום ובלי לחכות לתשובתי היה חותם את פגישתנו השנתית באומרו: “תהיה מה שתהיה ובלבד שלא תכתוב ספרים […]” (ח’ באר, חבלים, תל אביב 1998, עמ’ 226).

הממסד הציוני, ובייחוד החברות הלאומיות לרכישת קרקעות ולהתיישבות (בראשן חברת “הכשרת היישוב”) לא אהבו את התחרות שקמה להם מצד המגזר הפרטי הירושלמי. משום כך פתחה חברת הכשרת היישוב בפרסום נגדי, שהעלה ספקות לגבי מהימנות פרסומי חברת “בניין היישוב”, והטיל דופי במנהליה. ואכן, בשנים 1926–1928 התבצעה חליפת מכתבים בין הצדדים בפרשה עכורה זו, וחברת הכשרת היישוב הגישה תביעה לאסור על “בניין היישוב” להשתמש בשמה, שנטען כי הוא מטעה, אך התביעה נדחתה על ידי בית המשפט.

חברות נוספות רכשו אף הן קרקעות בסמוך לאדמות החברה. בין אלה היו חברת “חיבת ירושלים” של אנשי “כולל גליציה”; חברת “טל השחר” ובני משפחת אלישר. בהמשך רכשה חברת בניין היישוב גם חלק מקרקעות “חיבת ירושלים”, שנמצאו בין שטחי מצפה ב’ למצפה ג’. במכתב של חברת הכשרת היישוב משנת 1938 נכתב כי לחברת בניין היישוב ישנה בעלות בסך הכול על שטח של 280 דונם. בעשור השלישי של המאה ה-20 נערכו בידי כמה מן הרוכשים מכירות פנימיות חוזרות של מגרשים במתחם, שהועברו מיד אחת לשנייה, לעתים יותר מפעם אחת.

מחלום שנגוז ועד לקטמונים

בראשית העשור הרביעי של המאה ה-20, עם היווצרותו של המשבר הכלכלי העולמי והמקומי, נתקלה גם חברת “בניין היישוב” בקשיים כלכליים, והפסיקה את פעילותה. כך ירדה לטמיון תכניתם הגדולה והמקורית של היזמים, וגם לאחר שנות השפל הכלכלי, לנוכח המאורעות והפרעות, לא הצליחה החברה לצלוח את המשברים, וסופה שהתפרקה. בסופו של דבר נבנה באזור כולו רק בניין אחד, מדרום לשכונת מקור חיים, ובידי החברה (בפירוק) נשארו מספר חלקות שעד היום טרם נקבע גורלן.

לאחר מלחמת העצמאות חצה קו הגבול העירוני את החלקה כולה לשניים: מצפה א’ נותר בשטח שבשליטת ירדן; מצפה ג’ היה בשטח מדינת ישראל ואילו מצפה ב’ היה על “עובי הקו”, וחלקו המרבי בשטח ירדן). עם הקמת המדינה ופתיחת שערי הארץ לעולים הופקע חלק מקרקעות החברה, וחב’ סולל בונה בנתה על אותו השטח שיכונים צפופים לקליטת העולים. בזמן הבנייה נעקר גם עץ האלון העתיק, ונסללו דרכים חדשות. שיכונים אלה נקראו לימים שכונת גונן או “הקטמונים”.

בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20, לאחר פטירת ירחמיאל אמדורסקי, תבע עו”ד אמדור את תמורת מניות החברה “בניין היישוב”, שקרקעותיה נמצאו בתחומי מדינת ישראל והופקעו על ידה. הוא פנה לרשויות המדינה ולאחר מו”מ ממושך שולם לו פיצוי על הפקעת שטח של כעשרה דונם. מקום הימצאותן של קרקעות החברה הפך בימינו לצומת כבישים סואן, שבו מסתעפות דרכים לאצטדיון טדי, לקניון, לשכונות מלחה, לקריית היובל, לעין כרם, לבית צפאפא ולגילה, ואפילו ל”דרך בגין”. מן החלומות המקוריים, לעומת זאת, לא נותר זכר.