חצר גבול אלמנה בעיר העתיקה בירושלים

האוכלוסיה היהודית בעיר העתיקה נתרכזה בראשית המאה ה-19 סביב בתי הכנסת הספרדים, ברובע היהודי, ב”חצר גבול אלמנה”.

בתקופה זו הוקמו ונבנו בתי חסד למיניהם, הן על ידי העדה היהודית והן על ידי הכנסיות הנוצריות.

חצר גדולה שנבנתה ברובע היהודי ליד בתי הכנסת של הריב”ז. הייתה \ו שכונה בפני עצמה. חצר זו אשר שימשה בתחילה כמעין מחנה-מעבר לעולים ולאחר מכן שימשה מקום מגורים קבע למשפחות זקוקות ולמקרים סוציאליים, ובעיקר לאלמנות מרובות ילדים.

יעקב אלעזר, בספרו “חצרות בירושלים” מתאר החצר במילים אלה:

“צורתה הייתה ריבוע, שבמרכזו מעין בימה עגולה, מלאת עפר, ובמרכזה עץ עבות שפרש את צילו על מרבית החצר. החצרים נבנו בצלעות ריבוע, ולכל צלע היה מעלה משלו. החשוב היה הדרומי שחלון קשתי קטן לכל חדר פנה דרומה לקליטת קרני השמש. מול החלון הייתה דלת כניסה ועוד שני חלונות מימין ומשמאל. תקרת הבית הייתה בצורת קשת… החדרים שבצלע המזרחית היו במתכונת הצלע הצפונית… הצלע המערבית הייתה ללא אור כמעט… במשך הזמן נבנו על החצר שלוש קומות. שני אגפים שימשו את תלמוד תורה ואת ישיבת תפארת ירושלים; אגף שני את בתי הדין של העדה; אגף שלישי שימש את התמחוי. כולם יחד היוו יחידה אחת. קומת הקרקע שימשה חצר הקדש, חצר גבול אלמנה. בשתי הקומות בפנו דרומה נמצאו חצרי הלימוד”.

ישעיהו פרס, ברשימתו “לתולדות תלמוד תורה של הספרדים בירושלים”, בקובץ ליובל ה-75 של ת”ת הספרדים, בעמ’ 12 כותב, מפיו של לונץ, כי הת”ת נוסד בשנת 1840 (ת”ר)… ואילו המגרש לבניין בין התלמוד תורה נקנה בשנת תרל”ב (1872).

בכתב שליחות שניתן לרחמים יוסף פרנקו (החרי”ף), בחודש סיון תרל”ג 1873, על ידי כוללות הספרדים בירושלים, ניתן תיאור חלקת הקרקע שנרכשה מחורבות הר-ציון, במטרה להקים בה בתים נאים ומהודרים.

הבתים המתוכננים היו עם “עליות וחדרים, תחתיים שנים ושלישים. בפיאנו הראשון (בקומה ראשונה) בתי גבול אלמנה ומחסה ליתומים לדור בהם אלמנות עניות ובניהם יתומים.

בפיאנו השני, בתים מיוחדים לבית תלמוד תורה… בפיאנו השלישית בתים מפוארים להכנסת אורחיםובתי המדרש הגדול הכללי מחכמי עיקות’ ונקראה בשם תפארת ישראל… (ראה העתק כתב השליחות בכתבי יד של מכון בן צבי כ”י 51 מס. 6).

עוד נאמר שם כי “ובנינו חמשה עשר בתים, אמנם חסר מהם מלאכת חרש דלתות ובריח…”

לפי ר’ בנימין הלוי, שהיה אחד הפרנסים והמנהלים של הת”ת, נקנתה הקרקע ב-1251 (לספירת הג’רה) (1831) על ידי ח”כ רבנו תורג’מן ממונה הכולל, לפי חוזה שהצביע על כך שהקרקע נקנתה והוקדשה בו במקום על ידי רבנו משה תורג’מן לכולל הספרדי. השטר הוא מסוף חדש מוחרם שנת 1251, דהיינו בשנת 1870. על השטח נבנה חדר לאכסון אלמנות והיא נקראה גבול אלמנה, בקומה העליונה נבנו עליה חדרים לת”ת ולתמחוי.

יואל משה סלמון, “בעיתונו” יהודה וירושלים (מהדורת קרסל) בעמ’ 56, משנת תרל”ז-תרל”ח, 1877-1878 מוסר כי במשכן החסד לאלמנות – גבול אלמנה- גרות 140 אלמנות עניות.

ב-1874, א’ סיון התרל”ד, נחנך בית ת”ת מפואר, לפי תבנית הבניינים בעת ההיא והוא הכיל שלוש דיוטות מרווחות. בראשית תר”ן 1890, נפתחה הישיבה “תפארת ירושלים”.

חצר גבול אלמנה נקנתה ב-1831, ונבנתה בחלקה לפני 1873, אולם בנייתה הושלמה ב-1877-8.

אלעזר אליהו מזרחי, אבי סבו של כותב רשימה זו, שימש כגזברו הראשון של מוסד זה מיד לאחר הקמתו.

לוחות זכרון משיש שפיארו וקישטו את הכתלים בארבעת המוסדות, הועתקו והובאו ברשימותיו של החוקר אברהם בן יעקב, בקובץ הנ”ל בעמ’ 31. המעיין בהם נוכח כי הבית נקנה מכספם של יעקב אליהו דוד ששון, ואחיו עזרא אליהו דוד ששון, ונבנה מכספם של ראובן ששון, משה מונטיפיורי, בארון רוטשילד, משיח בן יעקב באו ואחרים.

ברשימתנו “רישום מקומות קדושים ואתרים בעיר ירושלים”, שפורסמה בספר “רשום ועסקאות מקרקעין”- מאת אליהו כהן, הוצאת החוק והפסק בעמ’ 173, הצבענו על כך שיש ואדם או ישות משפטית, מחזיקים בקרקע או בניין, במשך שנים רבות, מכוח ירושה או מכוח חזקה מימם ימימה ואין בידיהם רישום בספרי המקרקעין, ואף אין להם מפות, פרט אולי לחוזים חיצוניים שאיש לא טרח לרשמם שטר ההקדש.

לפי הכתוב בלוחות הזכרון, החצר הייתה מקנת כספם של ה”ה ששון, בתקופה זו לא היה קיים מוסד לרישום מרכזי של המקרקעין ולכן אולי למצוא העתקים משטרי הבעלות או המתנה בין השנים 1831-1874 וסמוך אחרי תאריך זה, בספרי ביה”ד השרעי בירושלים.

חוק הטאבו העות’מני משנת 1860 קבע כידוע כי כל העברת בעלות במקרקעין תיעשה על ידי רישום בטאבו. מכאן ברור שאם הקרקע נקנתה על ידי ה”ה ששון אחרי 1869, יש יסוד להנחה שהניא אכן נרשמה בטאבו.

בחורף 1939, לאחר שחלק מן המבנים שבחצר גבול אלמנה שקע, שופצו הבניינים לפי תכניתו של המהנדס א. לומברוזו.

החלטה לשיפוץ נוסף נתקבלה בסיון תש”ד, אך השיפוץ לא בוצע בגלל חוסר תקציב.

בחצר זו נתאספו באפריל 1948 אחרוני הלוחמים ושרידי הישוב היהודי, ערב נפילת הרובע לידי הלגיון הירדני.

ב-14 באפריל 1986 הופקע, שטח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, על ידי שר האוצר. מיד לאחר מכן הוחל בשיפוץ ובשיקום הבניינים שניתן לשפצם.

חלק מן החצר שופץ. נבנו בתי הת”ת וכן בניין הרש”ל, וחצר בתי הדין; ואילו המבנים הרעועים שבחצר, מבנים אשר שימשו בעבר כבתי מחסה לעניים, נהרסו ונעלמו.

המבנים ששופצו משמשים כיום ישיבה ובנייני עזר, אולם שמחות ומזנון לאירועים וכינוסים.

ועד העדה הספרדית בירושלים- שהוא יורשו של כוללות הספרדים- מתקופת העות’מנים- ניגש במרץ להחזרת עטרה ליושנה. בעזרת קרן ירושלים, קרן רוטשילד וראש העיר טדי קולק, בית הת”ת שופץ וחזר לאכלס תלמידים של בית רבן.