חצר דרבי צדוק ויושביה

ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים היו במאה ה- 19 חצרות, שהיו מעין שכונות, שבהן רחשו חיים רבים. שכונות-חצרות אלה נקראו על שם העדה והכולל, שבניהם השתכנו בהם או על-שם בתי כנסת, ישיבות או בעלי החצרות. כך מצויה היתה שכונה-חצר קראית בעיר העתיקה, שהסתופפה סביב בית-הכנסת הקראי העתיק וכן חצרות מפורסמות אחרות כמו “חצר גבול אלמנה” שבתחילה שימשה כמעין מחנה מעבר לעולים. וברבות הימים הפכו חדרי החצר להוות מקום מגורים למשפחות דלות אמצעים, אלמנות מרובות ילדים, על-כן נקראה “גבול- אלמנה”. היא היתה בנויה בצורת ריבוע, כשהחדרים נבנו בצלעות הרבוע. במשך הזמן נבנו על החצר עוד שתי קומות ששימשו את בתי הדין של העדה הספרדית, וכן תלמוד-תורה וגם ישיבה, תפארת ירושלים. ליד החצר היו ארבעת בתי-הכנסת – על שם הריב”ז _רבן יוחנן בן זכאי), בית הכנסת סטמבולים, בית-הכנסת אליהו הנביא, ובית-הכנסת האמצעי “קהל ציון”.

חצר אחרת היא חצר ה”חורבה” שברחוב היהודים, שבה היה מרכז העדה האשכנזית-פרושית, עם בית-כנסת מפואר שכונה ה”חורבה”, וכן ישיבה ובית דין של העדה. “שכונה” אחרת היתה חצר “אור החיים” (על שם הרב חיים בן עטר), חצר “בתי מחסה”, “חצר פורת יוסף, “חצר המוגרבים”, “חצר וורשא”, “חצר חב”ד”, “חצר יחזקאל יהודה”, “ישיבת חמד בחורים”, “ישיבת חסד אל”, “חצר ברוך קוקיה” וחצר “החוש דרבי צדוק”.

בשלטון המצרי

בחצרות נמצאו נוסף לדיירים, מוסדות דת וצדקה ושרותיהם, כגון בתי-כנסת, ישיבות, מקואות, תנורים, ובורות מים. חצרות אלה פעלו לרוב כיחידות נבדלות וסגורות במידה מסויימת של בני עליות ממחוזות אורים נפרדות בגולה, או כיחידות של קהילות שהסתופפו סביב מנהיג או רב העדה.

אחת החצרות הראשונות שנרכשו בירושלים ברובע היהודי במאה ה- 19, היתה “החוש דבי צדוק”. חצר זו היתה קבוצה של חצרות תחתיות שניות ושלישיות. החצר נרכשה בתקצ”א 1831, ע”י צדוק הלוי מקרויז. בתקופת הכיבוש המצרי של הארץ, ובתחילת השלטון המצרי, 1831, נשמו היהודים לרווחה כאשרה הכובשים ובראשם מוחמד עלי המצרי על ביטול ההפליה לרעה ועל רצונם לדאוג לסדר  ולבטחון בארץ. משחזר השלטון לידי התורכים ב- 1840, הם הכרישו על תיקונים בשלטון שכונו “תנזימת” עולה שהביאו לרווחה מסויימת לישוב היהודי בירושלים. לפי החוקים החדשים נצטוו השלטונות ועושי דבריהם להיזהר מלפגוע בבני המיעוטים הדתיים  בוטלו הגבלות רבות על רכישת נכסי דלא ניידי בידי זרים.

במאה ה- 19 קשה היה לרכוש מקרקעין בארץ התושבים הערבים נמנעו למכור אדמותיהם ולכן התפתח מוסד ה”חזקה” בין היהודים, שנמצא לו הסדר בתקנות הקהילה.

“חזקה”, פירושה שכירות של מבנה לתקופה מסויימת, וזו היתה נעשית בין בעל-בית מוסלמי או ה”ווקף” (הממונה על הקדשים, תרומות, למוסדות דת מוסלמים) לבין השוכר היהודי. אדם זר שהיה מנסה לבטל התקשרות זו או שרצה לשכור מערבי בית בו גר יהודי, בתום תקופת השכירות, היה נחשב משיג גבול והיה צפוי לחרם מצד בית הדין הרבני. בעל החזקה נקרא “חזקרו”, והיה מתפרנס  מרוח שהיה לו משכירות משנה זו היתה נעשית בסכום שעלה על השכירות שהבעלים היה מקבל.

מופר, שחצר דרבי צדוק נרכשה תמורת שק אורז שצדוק הלוי מקרויזנתן למוכר הערבי.

בית כנסת להו”ד

צדוק הלוי עלה לירושלים בשנת תקפ”ב ב- 1822 מהעיר מוהילב, ברוסיה. במאה

ה – 19 שהיתה עיר מרכז לחסידות חב”ד, והיו בה כארבעים בית-כנסת.

צדוק הלוי, איש אמיד, הירבה  לעשות צדקה, עזר והקים מפעלים ובתי-כנסת בירושלים. בחצר שהוא קנה הוא הקים בית-כנסת לאנשי כולל הו”ד (הולנד, דויטשלנד ואונגריה), בשם “אהבת ציון לעדת ישורון”, שנוסד ב- 1855, וכן היה מן המייסדים והגבאים של ישיבת “עץ חיים”.

הוא יצא בשליחות הפרושים, תלמידי הגר”א בירושלים, בשנים 1829 – 1837 לצפון אפריקה. ספר השליחות, וכן שטר הפיטורין והשיחרור שקבל מכולל הפרושים, לאחר שחזר משליחותו נמצאים באגף כתב-היד בבית-הספרים הלאומי בירושלים.

צדוק הלוי יצא גם לאמריקה בשליחות כוללות הספרדים וכולל הו”ד בשנת תר”ט – 1849, יחד עם החוקר יהוסף שווארץ, מחבר הספר “תבואות הארץ” ו”דברי יוסף”. הוא חזר לארץ בחורף תרי”ב ב- 1852 ונפטר בתרכ”א – 1861. הוא הובא לקבורה בחלקת בי-ת הקברות הספרדי. השאיר אחריו  אשה, חיה בת אלקנה, שנפטרה בתרכ”ה, 1865, וכן  בת יחידה, רחל, שנולדה בתקע”ה, 1815, ונפטרה בתרנ”ג, 1893.

היה איש ישר  ורב פעלים, כך עולה מבין כתבי השליחות ומתוך התאור שבספר שליחי ארץ ישראל” של אברהם יערי. לעומתו וזאת טען יהושע ילין בספרו “זכרונות לבן ירושלים”, כי היה “גבר אלם”. יהושע ילין מספר על סיכסוך שכנים בקשר לפתיחת חלונות בכותל הישיבה “חסד אל”, בחצר השכן שלמה יחזקאל (חותו של ילין),  פרטי הסכסוך ומעורבותם של הקונסולים של אנגליה, מצד אחד, וקונסול אוסטריה, מצד שני. יסכסוך זה, שבו היה מעורב צדוק הלוי סופר הרבה בכתבים ובעתונים יש באותה עת.

משחזר ר’ צדוק משליחותו, נחלקה הבעלות של החצר לשלושה. בחלק של כולל הורודנא הוקם בית-הכנסת, בית הלל”, וכן הוקם שם המשרד של כולל הורודנא. חלק שני היה של יוחנן צבי הירש מרקוס, משלנק, וגיסו אברהם אלקנה זאקס. חלק זה נמכר בי”ט מרחשון תרמ”א 1880 ע”י יוחנן צבי הירש מרקוס שלנק ואשתו מיכלה, וכן ע”י אברהם אלקנה זאקס, ואשתו דובה לכולל מינסק. החלק השלישי היה בידי משפחת מרקוס. בעלי החצר היו מיקירי ירושלים-העתיקה, ביניהם יוחנן צבי הירש מרקוס תלמיד של החת”ם סופר שעלה לירושלים ב- 1838. כותבי

הזכרונות מתארים אותו כמי ששקד על התורה והעבודה, ועסק בבנין הארץ. היה  מןהמייסדים של ישיבת עץ-החיים, ביקור חולים-הוספיטל ובתי מחסה. הוא נפטר בשנת 1884.

בין דרי החצר היה הרב זאקס, שנולד ב- 1800 בגרמניה, ועלה לירושלים ב- 1830. יצא לאירופה בשליחות כולל הפרושים וכולל הו”ד ב- 1835,  28 שנים אחר כך יצא שוב לאסוף כספים למענם במצרים, תוריכה, רומניה, אוסטריה, גרמניה, דניה, שבדיה, רוסיה ופולניה. הוא נפטר בשנת 1870. בין השאר הגיש תזכיר לקיסר פרדיננד בוינה ובו הצעה לקחת תחת חסותו את מפעל ההתישבות היהודית בארץ ישראל. בזמן שהותו בוינה ב- 1839 למד שם רפואה במשך שנה.

בין המשפחות הראשונות שאיכלסו חצר זוהיו גם משפחת אליעזר ברגמן, שעלה מגרמניה ב- 1847 כשהיה בן 24, וממיסדי כולל הו”ד. בירושלים עסק במסחר באריגים. הלשון הגרמנית בארץ שהיתה שגורה בפיו היתה לו לעזר רב בקונסוליות האוסטרית והגרמנית.  נפטר ב- 1852 בברלין. יהוסף שווארץ, יליד 1805, הנחשב כחוקר היהודי הראשון בידיעת ארץ-ישראל בזמן החדש, כתב את “דברי יוסף” ו”תבואת הארץ”, יצחק פראג אופלטקה, עזריאל זליג האזדורף, ויהודה ליב גולדשמידט.

שכונה ראשונה

חצר זו שימשה גם שכונה ראשונה של כולל הו”ד (יוצאי הולנד, דויטשלנד ואונגריה), כולל זה היה מן הכוללים הראשונים שנפרדו ב- 1837 מכולל הפרושים. עד אז היה כולל הפרושים היחיד בין כוללות האשכנזים בעיר-העתיקה בירושלים.

כולל זה מנה בתחילה 12 בתי-אב שחיו בחצר זו. רוב בני הכולל היו צעירים. כולל הו”ד עשה רבות ליישוב ירושלים. עם בואם לארץ השתדלו להידמות לתושביה במלבושים, במראה החיצוני ובלבושם. הם ראו עצמם “נעלים” על אחיהם האשכנזים בני רוסיה ופולניה, והתחברו ואף התחתנו עם הספרדים.

בימי המאורעות של 1936 – 1939 הוקם קיר בטון צפונית לחצר כדי להגן עליה. בימי המצור על הרובע, הוקם קיר בטון נוסף ברחבת חב”ד בחלקו המערבי.בשנה זו,  בני החצר הוגלו לירדן יחד עם  תושבי הרובע היהודים והחצר בהריסותיה עד למלחמת ששת הימים. לאחר מכן שופץ המקום ואוכל מחדש ככל הרובע היהודי בעיר-העתיקה.