יוקרה של בית כנסת

מי קובע את יוקרתו של ביה”כ ומה קובע עניין היוקרה. האם השם, האם המקום, האם מס’ המתפללים, האם שם הרב של ביה”כ, האם החזן או זמר מפורסם או נשיא או שר שמתפללים בבית הכנסת? האם אלה או התואר הנוסף של “אשכנזי” או “ספרדי”, או תיאור נוסף של “גדול” או “ותיק” הם הקובעים?

האם אלה המבחנים לקביעת יוקרתו של בית כנסת?

לצערנו, המחלוקת קיימת בארץ מאז 1920 ואילך גורמת לתופעות של ויכוחים ודיונים שבהם עולות השאלות של אמונות, השקפות ודעות, ויש באלה רגישות שרצוי למנוע אותה.

מרבית מן התופעות האלה והויכוחים על יוקרה וגדולה הועלו פורטו שהתקיים בבג”ץ 6214/14 (ועדת עדת הספרדים ועדות המזרח בירושלים ואח’ נגד ועדת הבחירות לבחירת רבני העיר ירושלים, עיריית ירושלים והשר לשירותי דת).

בבג”ץ החליט בימ”ש שלא להתערב בויכוח על החלטת ועדת הבחירות ודחה את בקשת העותרת לבטל החלטת ועדת הבחירות.

הדיון בבג”ץ עסק, בין היתר, בשאלות בעניין מס’ המתפללים, אופי המגזר בכל בית כנסת, חרדי, חסידי, ספרדי, דתי לאומי וכללי, וכך עסק בשאלה של בחירת ייצוג של תריסר בתי כנסת בירושלים כמייצגים את כלל העדות והמגזרים בתחומי העיר, והכל בדיון בקשר לבחירות של הרב הראשי הספרדי בירושלים.

בימ”ש בחן את המאפיינים והתיאורים השונים של 12 בתי הכנסת שנבחרו להיות האסיפה הבוחרת והגיע למסקנה שלא היה פסול בבחירתם ולא היה פסול בהליך שועדת הבחירות נהגה בו.

בישראל קיימת מסורת של תפילה ייחודית בבית כנסת חרדי, דתי, כללי, ספרדי או אשכנזי, על אף שאין הצדקה לתפילות שונות ועל אף שהגיע הזמן לבטל סייגים אלה שרק מרבים את המחלוקת בציבור.

תחילתה של המחלוקת הופיעה בירושלים כבר בשנת 1921 כאשר הנציב העליון, הרברט סמואל, הקים מועצה לבחירת מועצת הרבנות הראשית שתייצג את הספרדים והאשכנזים. היה זה בהשפעת ועד הצירים כתוצאה מהעובדה שחל שינוי דמוגראפי בישוב היהודי והעולים מאירופה ממוצא אשכנזי ביקשו לבטל את ההגמוניה שהייתה לעדה הספרדית על הישוב בארץ, ובייחוד לאור העובדה שהראשון לציון שכיהן אז היה דמות חולפת שלא היה מקובל על הקהילה בירושלים.

הגמוניה זו, החלה כבר בתקופת הרב גלנטי בשנת 1690. היה זה כתוצאה מן העובדה שהאחרון סירב להתהדר בתואר רב או אב בית דין והסתפק בתואר צנוע של “ראשון לציון”. (ראה “הראשונים לציון” מאת אברהם אלמלח, עמ’ 3-1, וכן דברי פרופ’ יוסף ריבלין, בעמ’ יד’ שם).

התואר “ראשון לציון” ניתן לאחר מכן לרבנים שבאו אחריו והוא ניתן בד”כ לרבנים מירושלים שהייתה מאוכלסת ברוב ספרדי. בין הרבנים הראשיים שכיהנו כ”ראשון לציון” היה אחד מאבות אבותיי, משה חיים מזרחי שחי ב-1746. (בעל הספר “פרי הארץ”, שהיה אחד מ”נרות המזרחי”.

בעקבות הרפורמות שהיו בתורכיה בשנת 1840, הוציא הסולטאן פירמן ובו שהיה מינוי ל”ראשון לציון” שעמד בראש העדה ולצידו 2 וועדים: הוועד הגשמי והוועד הרוחני. החלטות ה”ראשון לציון” חייבו את הקהילה. כך הייתה אוטונומיה לקהילה היהודית ובאשר לארץ ישראל, ארגון העדה היהודית בצורה זו אושר על ידי הסולטאן בשנת 1865. בראשו ישב חכם באשי שהיה כפוף לרב הראשי בקושטא (ראה אנגלהרד, הפרקליט כ”ב, בעמ’ 68).

מאז 1920 חלו שינויים בהרכב האוכלוסייה היהודית ובהרכב כנסת ישראל, ואף על פי כן, אנו נוהגים עדיין לפי מתכונת מיושנת שמלווה אותנו במרץ בכל הנוגע למעמד האישי, שחיטה, קבורה,  כשרות ומנהגי אבלות.

נראה שראשית אובדן היוקרה של הראשון לציון הופיעה לאחר מותו של החכם באשי יעקב שאול אלישר ב-1906. אז החל מאבק חריף על משרה זו. מאבק זה נקרא בלדינו “אל פלוטו”, אך היו מעורבים בו לא רק רבנים ספרדים, אלא גם רבנים אשכנזים וגורמים זרים, דהיינו אנשי הממשל הטורקי. כך יצא שעד 1921 שרתו במשרה זו ממלאי מקום של הרב הראשי וכך איבדה משרה זו את היוקרה והכוח של מי שמילא תפקיד זה.

במלחמת העולם הראשונה הגיע לירושלים הרב נסים דנון להכין את הבחירות לתפקיד הראשון לציון, אך בגלל מחלוקות נדחתה הבחירה והוא מינה את עצמו כממלא מקום. בשנת 1921 היו שניים שהתחרו על התפקיד הרב חיים משה אלישר והרב יעקב מאיר. לבסוף נבחר האחרון שכיהן מ-1921 ועד 1939 (ראה א. חיים/ החכם הראשי של קושטא ומלחמת הרבנות בירושלים, עמ’ 105-117; וכן רשימתו: הספרדים ומוסדות היישוב בשנים תר”פ-תרפ”ב בפעמים, 83-112) וכן ראה על הראל”ץ יעקב מאיר בספרו של אלמליח בעמ’ 350-359).

מחלוקת זו בלטה בשנות ה-30 של המאה שעברה בויכוח סוער שהיה בדיון בכספי עזבון סימה בליליוס שהייתה תושבת הונג קונג. סימה בליליוס השאירה את הונה וערכה צוואה לפיה הקדישה את העיזבון לבית הכנסת הראשי בירושלים.

כך החל ויכוח בין 2 הרבנים הראשיים, הראשון לציון יעקב מאיר והרב הראשי האשכנזי אברהם קוק. כל אחד מהם טען שבית הכנסת הראשי הוא שלו. לדעת הרב יעקב מאיר ביה”כ הגדול הוא בית הכנסת הריב”ז, ואילו הרב קוק טען שבית הכנסת זה הוא “החורבה”.

לאחר דיונים ארוכים הושגה הסכמה בין הרבנים להקים מועצה שהורכבה מ-12 חברים, 3 אשכנזים ו-9 ספרדים, וכך נוהל עיזבון זה עד לשנות ה-50 של המאה שעברה.

בשנות ה-50 של המאה שעברה התערב הראשון לציון יצחק ניסים לבקשת האדונים אברהם פרנקו ויצחק מולכו שתבעו להדיח את אליהו אלישר ודוד סלון מנהלי העיזבון שלטענתם מעלו בכספי העיזבון והשתמשו בו למימון הקמפיין שלהם לבחירות בכנסת. ביה”ד הרבני לענייני הקדשות קיבל הדרישה ופיזר את הנהלת העיזבון ומינה במקומם חמישה נאמנים אחרים שהוצעו ע”י הרב יצחק נסים.

בסיכום, אנו נתקלים כיום במעשי טרור בעולם ובתופעות חריגות של ____ משיח ודתיים קיצוניים למיניהם, בין בישוב בארץ ובין בתפוצות ובין בקרב האסלאם או בנצרות, ורצוי שנשקול מחדש דרכנו בחינוך, אם חייבים אנו ללכת בדרך הארכאית שנקבעה בשנות ה-20 של המאה שעברה של ריבוי אנשי דת רבנים ואחרים או לפתוח בדרכים ליברליות שיאפשרו לכל מאמין לחיות באמונתו מבלי להדביק לו תווית דתית קיצונית או תיאור מלאכותי אחר של קדוש ספרדי, אשכנזי, חרדי או אורתודוכסי.