ילדות בתקופת המנדט בשכונת אוהל משה

נולדתי ב-01/05/1923 להורי אליהו מ. מזרחי ואמי מזל טוב לבית עבאדי. הייתי הבן השני לאחר אחותי שמחה.

את שנותיי הראשונות אינני זוכר ולכן לא זכרתי את סבתי שמחה שעל זהותה וקיומה נודע לי מתמונות מצהיבות שהיו בבית.

הוריי היו בני מעמד הביניים. אבי עבד כזבן בחנות כלבו של יצחק כהן בבית ארוך שהיה דבוק לחומת העיר בכניסה לשער יפו. ואילו אמי, מזל טוב, הייתה אישה יפה שהתפארה במוצאה מבית עבאדי עם אחיה יצחק, שהיה בכיר הפקידים היהודים בממשלת המנדט ושלט בשפות עברית, ערבית ואנגלית.

גרנו בשכונת אוהל משה בכניסה וליד שער השכונה. הייתה זו שכונת יוקרה שבה גרו ספרדים, רבנים, סוחרים ובעלי מלאכה, סנדלרים, נגרים ומחלקי חלב. הבתים נבנו עם תקרות גבוהות של כ-5 מטר גובה וצורתן הייתה מגדלית.

השכונה נבנתה בשנות השמונים של המאה ה-19, במלבן, סביב בורות מים של השכונה ולידם חצרות עם עצי תות. הכניסות לשכונה היו בשערים שנסגרו אך ברבות הימים נשארו פתוחים למעבר בצורת קרונות ארוכים, כאשר פניהם לפנים השכונה, עם שטח קטן לגינת ירקות ופרחים, ואילו החלונות פנו לעבר שדה רחב ופנוי שברבות הימים הוקם עליו שוק מחנה יהודה. כל דירה הכילה חדר מגורים גדול ולידו חדרים קטנים.

האוכלוסייה בשכונה זו הייתה של ספרדים שומרי מסורת שכיבדו את הרבנים והסוחרים שגרו בה.

בימי חג ושבת שמענו את התפילה והשירה הן בבית הכנסת והן בבית. אבא היה חוזר מבית הכנסת “טרנטו” עם שירה בלב וכן בקריאת הפרק של אשת חיל מי ימצא ושאר השירים.

היחסים עם השכנים היו יחסי אחווה, אהבה וסיוע. איש או אישה שנפלו למשכב, שכנו סייע לו הן בשליחות והן בכל דרך אחרת.

לידינו גרו משפחות בן סיניור, אחת המשפחות הראשונות שהתיישבו בשכונה. הבעל היה חייט ואצלו אבא היה מזמין לי מכנסיים עם כפלים ארוכים מתחת לקרסול, כשהוא מביא בחשבון שבין פסח לסוכות אגדל ואסגור את האורך. שכן זה ליווה אותנו שנים רבות והוא היה החייט שלי בבחרותי וכאשר התחלתי לעבוד כפקיד זוטר.

למשפחת בן סיניור היו בנות ורק אחרי 4 בנות נולדו להם בנים. הבנות היו שומרי הטף בביתנו ולא פעם נרדמתי לשמע סיפורים על ג’אחה ועל מכשפים ודרשות (אימהות חורגות).

לידם גרו משפחות הרבנים, סוזון, פרדס, ברוך, ומולנו הייתה משפחת ריטן. האבא היה מורה ובעל מלאכה בחצר בית הספר אליאנס. היו להם כמה בנות יפות ובנות גילנו.

לידם הייתה משפחת יפרח, משפחת סוחרים, וכן משפחת שיטרית נגרים; ולידם משפחות אשכנזי, ומשפחות כהן, שחסון ובכר. בשכונה היו שתי משפחות אשכנזי. הן היו צאצאיות של הרב הראשי אשכנזי. בן אחד היה מנהל במשרד הדואר ובן שני עבד בבית החולים משגב לדך.

משפחת כהן עסקה בחליפין של מטבעות והייתה משפחת ה”צרפים”. מעליה הייתה משפחת חסון, גובה הארנונה שנקראה “קנסה וחרסה” של עיריית ירושלים. אחד מבניה, שמואל, היה בן כיתתי והיינו חברים.

לידם הייתה משפחת בועז ובהמשך הייתה משפחתו של החזן והסנדלר משה לוי. זה היה “נעים זמירות” והיה חזן בבית הכנסת טרנטו. על אף שהתפרנס בקושי, הוא העמיד משפחה לתפארת. בנו הבכור, חיים, שימש ברבות הימים רב ראשי ספרדי בתל אביב, ואילו בנו השני עבד אצל רואה החשבון בראודה.

בדרום השכונה גרה משפחת כהן, שבאה מ ______. המשפחה התפרנסה ממסחר וגידלה בנים לתפארת. אחד מבניה למד משפטים וברבות הימים כיהן כשופט בבי”מ העליון. בן אחר עסק במסחר, ישב כשופט בביה”ד לשכירות ולימים הקים בית _____ בקרית מנחם במערב ירושלים.

נזכיר עוד את בני משפחת רוסו, משפחה ותיקה שאף היא עסקה בנגרות. לידם היו משפחת סורנגה הרב קואינקה וכן משפחת ארווץ, לימים יתברר שזו המשפחה היחידה ששרדה בשכונה. האב היה נציג של חברת “סינגר” למכונות תפירה. הרב קואינקה היה ראש בית הדין הספרדי וכן המו”ל של בטאון תורני בשם “המוסף”, שם זה נדבק לו גם עקב עיסוקיו במסחר ב”ספרים עתיקים”.

הרב סורנגה היה שמש של בית הדין ובתו שרה הייתה גננת לפעוטות בבית הספר אליאנס. גננת זו הייתה הגננת הראשונה שלי ואציין פה כי לא הצלחתי ללמוד ממנה שירים או פיתוח קול.

לאורך השורה המזרחית של השכונה גרו המשפחות של רחל דר, משפחת פרץ, משפחת פסח, משפחת בורלא, משפחת הרב בנימין הלוי ומשפחת אופלטקה האשכנזית שהסתפרדה.

בצידה הצפוני של השכונה גרו משפחות דנון והמורה זמרן, משפחת שריזלי ומשפחת נחמיאס. בצלע המערבית של שורה זו הייתה חנות אטליז לנחמיאס.

עברנו וסקרנו המשפחות בגבולות ועלינו להוסיף שתי קבוצות בתים שבתוך המלבן. האחת הייתה עם משפחת הרב שאקו, משפחת דניאל לוי  ומשפחת מזרחי, ומשפחת אלבוחר, ואילו בשורה פנימית אחרת היו משפחות פינטו, אלקלעי, נבון והחלבן אברהם כהן, ובקומה שנייה היה בית הכנסת של _________ ____________ .

רחובות השכונה היו מרוצפים בחלוקי אבנים וכל משפחה דאגה לכך שהשטח בכניסה לביתה יהיה נקי.

תאורת השכונה הייתה עם פנסי לוקס. כושי חבשי היה עובר בתוך השכונה ולאורכה והיה מוריד ומעלה בידית את הפנס. היה בודק הפתילה, ולעתים מחליפה, ולאחר מכן מדליק ומעלה את הלוקס (פנס).

בתצפית ליד הפנסים ומסביב לבורות התקבצו ילדי השכונה ועסקו במשחקים של סבל (קפיצות על גב שורה של נערים), משחקי פניונס, ומשחקים בגרעיני משמש. לעתים אחד הילדים הביא כדור והיינו רצים ומשחקים בו, מחניים וכדורגל.

כך בילינו במגרשים עד שאחד ההורים היה בא לאסוף את הטף הביתה.

סביב בורות המים נרקמו חברויות. פה נפגשו שואבי מים ובני משפחותיהם. השואבים היו באים עם פחים, דלי וחבל, ושואבים מים מן הבור ונושאים המים בפחים לבית, לחבית שהייתה מכוסה בבד יוטה, ששימש מסננת למים מפני חרקים וראשנים.

כאשר החבל היה נקרע לפעמים והדלי הלך לאיבוד בבור, נאלצנו לחפש מכשיר שולה דליים שהיה מורכב משרשרות, קרסים וקלשוניות, שהיינו מורידים לבור ומנסים לדלות את הדלי שנפל למצולות.

מאוחר יותר הגיעה אספקת מים בצינורות ממעיינות עין פרה או עין ערוב. עם הפסקות מדי פעם שאז תושבי השכונה רצו ועמדו בשורה לקבל את מכסת המים שהגיעה למשפחתם.

לא היה חשמל בבתים והתאורה הייתה במנורות נפט ופתילות. ליד מנורות עששית אלה התקבצנו לארוחות ולפגישות, לשיחות רכיל וכן לשמחות ולהבדיל לבית האבלים.

ניקוז בורות הביוב נעשה מדי תקופה ותקופה על ידי בפועלים ערבים או בדואים, שדאגו לפנות את התכולה שבהן אל מחוץ לעיר.

גגות השכונה היו משופעים ומכוסים ברעפים. בצד הגגות היו מרזבים וצינורות למי גשמים שהובילו לבורות המים בחצרות הבתים ולבורות השכונה.

בימי חג ושבת השכונה הייתה מתמלאת בריחות תבשילים ומאפה, ריחות שבאו מן המגשים וקדרות החמין עם ביצים צבעוניות (בואבוס חמינדוס).

ילדי השכונה למדו בימי החופש ב”קוטב” (חדר). הילדים התכנסו לבית רב תימני שהחזיק לוח ועליו פזורות אותיות ולפעמים גיליונות עם אותיות מאירות עיניים. הרב היה קורא את האותיות או את המשפט והנערים חזרו אחריו. ילד שהתרשל היה חוטף מכת שוט על אצבעות היד או הרגל וכן על אחוריו.

לכשגדל הילד, הוריו רשמו אותו לאחד מבתי הספר בסביבה. בית ספר אליאנס, בית ספר לבנים, בית ספר דורש ציון, ובית הספר תחכמוני, ולפרקים מצאנו תלמידים שצעדו ברגל לישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה. משפחות שחיו במצוקה כלכלית שלחו את בניהם למנזר רטיסבון ולתליטה קומי.