כתובה שעזרה לגלות נכס עתיק

מיד לאחר מלחמת ששת הימים החלו חיפושים בבתים, בארכיונים ובמשרדי הממשלה לאיתור תעודות בעלות וראיות אחרות על רכוש יהודים ואחרים, שעקב מלחמת העצמאות נשאר בגדה המערבית.

אישה קשישה הופיעה בלשכתי וסיפרה שלהוריה היה רכוש בשכונת מוסררה והיא זוכרת את הבית בו גדלה. לא היה בידיה כל מסמך או ראיה בנדון. ביקשתי שתצביע לי על הבית ולאחר ביקור במקום, ערכתי בדיקה במשרדי מס רכוש, בעירייה ובמחלקת רישום המקרקעין כדי לגלות הבעלים, אך חיפושי העלו חרס. הודעתי לה על התוצאות השליליות של חיפושי, והצעתי לה שתמשיך לחפש ניירות עתיקים שהגיעו אל משפחתה.

לאחר מכן, הלקוחה חזרה למשרדי עם ארגז ובו ערימת מסמכים שונים. בדיקת הערימה העלתה שאף אחד מהם לא יביא לגילוי הרכוש.

בתוך הערימה שהגיעה אלי משכה את לבי מטפחת אף שבתוכה היו פיסות נייר בגודל של בול. חלקם היה בכתב חצי קולמוס וחלקם האחר היה בציורים ובצבעים. הודעתי לה אז שאני אנסה להדביק קטעים אלה כפי שעושים בתשבץ, ולאחר מכן אתן לה תשובה על ממצאי.

התשבץ העסיק אותי זמן מה ובסיומו נתברר כי היו אלה קרעי כתובה משנת 1882. הכתובה הכילה את התנאים המקובלים והיו עליה שמות בני הזוג, תאריך החתונה וחתימות הרב והעד, וכן חתימת החתן, ושמו של החתן- יחזקאל מרדכיה.

לכששאלתי את הלקוחה אודות בני הזוג שבכתובה, השיבה לי שאינה יודעת מי הם.

מעיון חוזר בפנקסים שבדקתי קודם, נוכחתי לדעת שהחתן נרשם כבעלים של הנכס שאנו חיפשנו במוסררה, נכס שהלקוחה זיהתה אותו כבית הוריה.

בזמן שלטון העותומנים בארץ, הרישום בפנקסי הקרקעות ובספרי האוצר נעשה לא על פי מספר זיהוי, אלא על פי שם פרטי, שם ההורים ושם המשפחה. את הרישום היו משלימים בזיהוי עדים.

מבדיקת עץ המשפחה של החתן ששמו היה מרדכיה יחזקאל חי, נתברר כי הלקוחה נשאה שם משפחה שונה (שם משפחת אימה לאחר נישואיה), אולם היתה נכדה של הבעלים הרשום שנפטר ב-1920 לפני היוולדה והיא לא הכירה את סבא וסבתא. יתר על כן, שמות אביה ושם בעלה היו עולים מבוכרה ולא היו גרוזינים.

לאחר הוצאת צווי ירושה לכל דור ורישומו בלשכת רישום המקרקעין, הנכס הוחזר לה.

מבדיקת תולדות המשפחה וקורות החיים, למדנו פרטים על עליית הגרוזינים לא”י בסוף המאה ה-19 ועל התיישבותם בעיר העתיקה בירושלים, ואחר כך על יציאתם מחוץ לחומה ומגוריהם במוסררה, וישיבתם שם עד למאורעות הדמים מ-1929 ומ-1936. ואלה תוצאות העיון והחיפוש.

העלייה מגרוזיה לארץ ישראל החלה לפני עליית ביל”ו ועליית יהודי תימן “אעלה בתמר” 1882. עלייה זו הייתה בלי רישיונות ובדרכים משובשות.

קהילות היהודים בגרוזיה היו באותו זמן תחת שלטון ספק מוסלמי ספק רוסי בערי הקווקז, ובעיריית מרכוך והקשר בין הקהילות לא היה הדוק. לכל קבוצה בכל אזור היה דיאלקט שונה ונפרד, והמסורת והמנהגים שלהם היו רופפים. שליחי הקהילה היהודית בירושלים שהגיעו לקהילות היהודים הגרוזינים שהיו פזורות, עוררו אותם בדברי תורה, מנהגים ומסורות שכמעט נשכחו מהם וכך עוררו בקרבם את הערגה והשאיפה לשוב לארץ הקודש. בין השד”רים היה השד”ר משה בן דוד אליגולא שבא עם אגרת מירושלים, ובין העולים היתה משפחת חכמישווילי.

משפחת יעקב חכמישווילי פתחה את העלייה לארץ ישראל בשנת 1848 וזו זרמה לארץ ישראל בגלים ובקבוצות משפחתיות. משפחה זו עסקה בבנקאות, במסחר ובנכסים דלא ניידי. בהגיעה לירושלים, היא קנתה בית ברחוב היהודים בעיר העתיקה, הפכה אותו לארמון, והקימה בו בית כנסת לכלות המשפחה ולנכדים, ואילו אם הבית טיפלה בענייני חולין ובגמילות חסדים.

אחריה עלתה משפחת יוסף קוקיה, שאף היא קנתה בניין בעיר העתיקה בירושלים, והפכה אותו לארמון, עם ריצוף שיש איטלקי ווילונות יפנים.

העולים מגרוזיה היו בעלי הון ונהנו מחסינות רוסיה. הם עסקו במסחר עם אלפי צליינים ותיירים מרוסיה. בין העולים היו משפחת מיכאלי, גורל, צוינה, דברה, אפרימה, ברדגן, ספיה, בלווה, ידידיה, גאנה ועוד.

עליה זו זרמה לא”י עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. חלקה השתקע בעיר העתיקה בירושלים, ברחוב הגיא, ליד בית המרחץ של חמם אל ען וכן ברחוב חברון.

העולים היהודים מגרוזיה היו בעלי גוף וקומה, זקופים, בריאים וחזקים.

משהתרבו הגרוזינים ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, המקום נעשה צר להכילם ולכן הם פרצו את החומות וקבעו שכונתם ליד שער שכם ברחוב הנביאים, ובה הקימו ת”ת ובתי”כ, תנור אפיה, מקווה ובורות מים. השכונה נקראה “קריה נאמנה” ונבנתה ב-1877. השכונה נקראה גם “בית שמואל” או “אשל אברהם”. חלק אחר מעולי הגרוזינים התיישב בנחלת שמעון שליד קבר שמעון הצדיק בשיך ג’ראח.

במאורעות הדמים משנת 1920, 1929, 1936 נפגעו בני השכונה הגרוזינית מידי מרצחים ושודדים ערבים ואז החלה נטישה של השכונה. ב-1939, אחרוני התושבים הגרוזינים עברו להתגורר בשכונות נחלת שבעה, זכרון משה, אחוה ויגיע כפיים, וחלקם התמזג בשכונות של הספרדים דוברי הלדינו, כאשר משפחת קוקיה וחכמישוילי קנו קרקעות לאורך הדרך מירושלים ליפו, ואלה משתרעים היום במרכזה של ירושלים.

עליית הגרוזינים לא”י במאה ה-20 הושלמה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. מלחמה זו עוררה שוב את רוח יהודי גרוזיה ואז החלה עליה מסיבית להגשמת חלום העלייה לישראל. אלפי יהודים זרמו ועלו לישראל. אלה התיישבו במקומות שונים בארץ, באשדוד, בת-ים, אשקלון, ירושלים, באר-שבע, לוד ועוד. חלק אחר מן הקהילה היגר לארה”ב, לרוסיה, לבלגיה ולספרד.

בעשור השביעי של המאה העשרים, קהילת היהודים הגרוזינים בישראל מונה כ-100,000 איש, שרובם עלו לישראל ממניעים אידיאולוגיים[1].

[1] (ראה עוד- זכרונות- מאת ויקטוריה וידה ואלירו).