מאבק עוה”ד בכותבי הבקשות

אדם המצוי כיום במערכת המשפטית תוהה על העלמו של ענף מוזר שליווה עת המקצוע של עריכת הדין בתקופת המנדט ובשנים רבות לאחר הקמת המדינה.

ענף אנכרוניסטי זה שנקרא “כותבי בקשות” היה תופעה ציורית ותחרותית לעוה”ד, בתקופת המנדט ולאחריה, בכניסה לבתי המשפט, במגרש הרוסים, בירשולים; ברחובות יהודה הלוי ולילנבלום בתל אביב; ברח’ בוסטרוס ביפו;, מסביב לבתי המשפט בחיפה; ליד בתי הדין הרבניים והשרעיים; ומסביב למשרדי רשם המקרקעין, רשם החברות, המכס, ומשרדי רישוי לתחבורה.

כותבי הבקשות ישבו במקומות אלה, על כיסאות קש נמוכים ולפניהם שולחן זעיר שלפעמים היתה עליו מכונת כתיבה מסוג “מרצדס, אנדרווד, או אימפריל”. ברבות הימים מוזערו מידותיהן של מכונות הכתיבה, וניתן היה לשאת ולטלטל אותם ממקום למקום. כותבי הבקשות ישבו, ומסביבם קרעו או עמדו פלאחים, פועלים , אנלפבתים, או אנשים שלא שלטו בלשונות הארץ.

לקוחות אלה שטחו סיפוריהם בפני כותבי הבקשות, בערבית, בלדינו, באידיש, בפולנית, בהונגרית או רומנית, דבריהם ניתנו בהתרגשות רבה או בבכי, ועל כותבי הבקשות היה להעלות בקשתם על גיליון בדפוס או בכתב יד מסולסל, להגשה לרשות הממשלתית, הנציב העליון, המושל, ביהמ”ש, או רשם המקרקעין, או המוצל”פ, או רשם החברות.

מוסד זה אומנם נעלם כיום מסביבת ביהמ”ש, וכן גם ממשרדי המקרקעין, אך שרידים ממנו מוצאים אנו עדיין בכניסות למשרדי הפנים, ומשרדי המוסד לביטוח לאומי, בערי הגדה ובמיוחד, או במקום שיש בו אוכלוסיית מיעוטים כפריים.

תופעה ציורית זו, היא כיום נחלת העבר בישראל, אך יש לה אזכורים בספרי החוק והמשפט בישראל. בזמנו היא היוותה תחרות לעוה”ד. הסתדרות עוה”ד היהודיים בא”י ואח”כ לשכת עוה”ד בפעולותיהם ולחצם הצליחו ברבות הימים לסלק את כותבי הבקשות ממרכזי הערים והלשכות המשפטיות למיניהן; אם כי מוצאים אנו אותם פה ושם במקצת מן המוסדות שנזכרו לעיל.

כותבי הבקשות היו לרוב, אנשים מבוגרים, יודעי שפות בכתב, והיו ביניהם בעלי ניסיון בעבר כפקידי ביהמ”ש, משרדי עוה”ד, בארץ ובגולה, בין כפקידים, מתרגמים או פקידי עזר, וכן ככתבנים. מעטים ביניהם היו משפטנים שעלו מן הגולה ונכשלו בבחינות הכניסה לעוה”ד בארץ, ואחרים היו חסרי אמצעים לפתוח משרדים עצמאים.

כותבי הבקשות נזקקו לרישיון שניתן להם ע”י מושל המחוז עפ”י פקודת כותבי בקשות (רשיונות) 1919 שחוקקה עוד ב 26.8.1919 ע”י הממשל הצבאי לדרום ארץ ישראל (עוד בטרם שהוקמה המערכת השלטונית המשפטית והאזרחית (בפלסטינה א”י)) (קובץ חוקי פלשתינה א”י בהוצאת דריטון כרך 2 עמוד 1123.

פקודה זו היתה חיונית לממשל הצבאי ולאחריו לשלטון האזרחי הואיל ועוה”ד שהוסמכו באימפריה הטורקית, וששרדו בארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה היו מעטים. תפקידם היה למלא טפסים רשמיים שהרשות השלטונית הדפיסה או למלא טפסים של עסקאות במקרקעין שהרשות השלטונית הדפיסה בארץ.

בפקודה נקבע שכל בקשה תיחתם ע”י המבקש העותר יחד עם חתימת הכותב , אלא אם קיבל רישיון ממושל המחוז (תואר שהוא מקביל כיום לממונה על המחוז). סמכות זו עברה במדינת ישראל לשר המשפטים. בפקודה נקבע שכל בקשה תחתם ע”י המבקש- העותר, יחד עם חתימת הכותב, אך נקבע שבבקשה לא יהיו דברי התרסה או פגיעה ברשות, ולא יהיו אלה פיקציה. (ערעור לשכת עוה”ד 2/65 וילנר-פרקליט המדינה פד”י י”ט (4) 371.)

בין כותבי הבקשות הבולטים שעבדו בתקופת המנדט ושנים מספר לאחר הקמת המדינה, היו הדמויות המעניינות הבאות:

יוסלה ויינברג- יהודי חרדי, לבוש בתלבושת מסורתית, בעל לשון חדה ומתגלגלת שלא פחד מן הרשות, והיה כותב מכתבים לנציב העליון או לשופט הבריטי, או למנהל הטאבו, או לשרות ממשלתית אחרת, מבלי לחסוך בביקורת חריפה, או דברי גידופין. כך יצא שמושל המחוז בירושלים שלל ממנו את הרישיון על התנהגות בלתי הוגנת, וביטויים חריפים ומעליבים שכתב מר ויינברג. אולם בג”ץ שויינברג הגיש נגד המושל פסל את החלטת המושל ופסק שהמושל נהג שלא כדין כאשר שלל הרישיון מבלי לאפשר לעותר להשמיע קודם לכן את טענותיו. (בג”ץ 9/38, אוסף פסקי דין אפבלבוים 1938 עמוד 113, וכן ראה גם בג”ץ 136/54 פד”י ט’ עמ’ 1158.)

דמויות ירושלמיות אחרות שהסתופפו בשעות העבודה,  בכניסה למשרד רשם המקרקעין היו: אליעזר וייספיש, אליהו לב-טוב, ישראל זיבלד, מוחמד בשיתי, ואליהו מני. אלה היו כותבי בקשות ו/או מתווכים שישבו בכניסה למשרדים אלה ומילאו טפסים, ולפעמים ערכו חוזים למכירת מקרקעין או לחכירה או לקבלת משכנתא. הם היו מחתימים את הצדדים לעסקה ולפעמים חותמים בשמם ו/או כעדים ומגישים המסמכים לרישום, ובדרך זו לפעמים התחזו בעיני הציבור כעו”ד, ו כך היו משיגים את גבול עוה”ד ומתחרים בהם קשות.

הסתדרות עוה”ד היהודים בישראל, בערים ירושלים, תל אביב, חיפה, (אגודה וולונטרית שקדמה להקמת לשכת עוה”ד) התלוננה רבות על תחרות זו בפני מנהל רשם המקרקעין, המזכיר הראשי של הממשלה, וכן בפני היועץ המשפטי של ממשל המנדט, והביאה לצמצום השגת הגבול, ומניעת התחרות של אלה בעורכי הדין. במשפטים שהוגשו נגד משיגי הגבול טענו כותבי הבקשות כי כך היה נהוג בתקופת העותומנים, וכי הם רשאים גם לכתוב חוזי מכר, ולערוך חוזים למשכנתאות. טענות אלה נדחו לאור הוראות פקודת עוה”ד מ 1.7.22. (חוקי א”י בהוצאת דרייטון כרך 1 עמוד 4 באנגלית.) פקודה זו קבעה את ייחוד המקצוע לעוה”ד מוסכים, והגבילה בכך את תחום כותבי הבקשות. פקודה זו הוחלפה ברבות הימים בפקודת עוה”ד משנת 1938 , (תוספת 1 לעיתון הרשמי 1938 עמוד 918 באנגלית.)

בתביעה פלילית שהוגשה בתקופת המנדט, בנושא זה לביהמ”ש ביפו בתיק מס. 102/35 נגד מיכאל נאמן (מי שהיה בעל רישיון מספר 1 כמורשה לעסקי מקרקעין והעברות בטאבו), הוא הורשע וחוייב לתת ערובה בסך 5 לירות פלשתינאיות למשך שנה. בפס”ד בערעור 5/35 ניתנה אזהרה לעתיד לכותבי הבקשות, שאין להשיג את גבולם של עוה”ד, וכי בעתיד יוחמר עונשם של העבריינים בקנסות שיגיעו עד 500 לא”י. (פסה”ד פורסם בפלסטיין פוסט מיום 25.6.35 וכן באוסף פסקי דין של רוטנברג כרך  7 עמוד 19 ).

בין כותבי הבקשות, לעסקי רישום מקרקעין, שפעלו בתל אביב, בתקופת המנדט, מצאנו גם את שמשון קפלן ושמואל לוין.

כותבי הבקשות שתחום עיסוקם צומצם  ניסו לפרוץ את גבול האיסור שנוצר להם בפקודת עורכי הדין, ביקשו להסתמך על סעיף 4 (2) לפקודת עוה”ד בשנת 1938, ולפעול ולהופיע, ברשות ביהמ”ש, במעמד של  “ידיד קרוב” של בעל הדיון, אולם ביהמ”ש אולם לא נעתר, כדבר מובן מאליו לבקשה זו, אם שהכותב נהג  כדבר שבשיגרה להופיע במעמד זה.

עוד נקבע שכותב בקשות לא יורשה , כידיד ביהמ”ש, לקבל שכר בעד עבודת. כך נסתמה גם פירצה זו, ורגלי הכותבים נעקרו מכותלי ביהמ”ש. נקבע עוד כי רשות כזו לא תוכל להינתן ע”י ביה”ד לשכירות. (ראה ערעור ע.א. 174/46 , 1946 פמ”ן  עמוד 611.)

על אף האמור לעיל מוצאים אנו שרידים וסימני דרך של כותבי בקשות בתחומים הבאים:

  • בבתי הדין הרבניים בתור טוענים בביה”ד. (תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל תש”כ – תקנה מ”ד (2) , ותקנה מ”ז.)

  • בכניסה למשרדי רשם החברות, שותפויות, וסימני מסחר.

  • במשרדי המכס והבלו בתור עמילי מכס.

  • מסביב למשרדי רישוי לתעבורה.

  • מסביב למשרדי הפנים, (במזרח ירושלים).

  • ביהודה ושומרון עדיין קיימות הוראות החוק הירדני, וכותבי הבקשות נזקקים לרישיונות. (צו רישיונות כותבי בקשות, (יהודה ושומרון מס. 76 משנת 1978 בקובץ עידכונים של פריזלר עמוד 1191.)

  • רואי חשבונות אינם מנועים מלעסוק בשומת מקרקעין. (בג”ץ 144/72, כ”ז פסקי דין עמוד 7191).

ייחוד מקצוע המשפט והמונופול בו הפכו להיות כיום נחלת הכלל, על אף שנראה כאילו יש בו התנגשות לעקרון של חופש העיסוק, ולכלל שאין להגביל את האזרח מלהתפרנס בכל מלאכה או עסק שיבחר ( בג’רנו – המשטרה, בג”ץ 1/49, א. פס”ע  122- כותב בקשות במשרד הרישוי.)

עקרון חופש העיסוק נידון בבימ”ש העליון בישראל, לראשונה, (בבג”ץ 125/57 י”א פד”י 1492, כאשר נפסל מונופול שניתן לחברת צים להובלת עצים מפינלנד בישראל באוניות צובר של צי”ם. נושא זה נדון שוב בבג”ץ 231/53 , (קלמנובסקי – רשות למניעת רווחים מופקעים) ,     ח פד”י 126.) שם פסל הבג”ץ צו מגביל שהוצא שלא כדין, וקבע שאין להגביל עבודתו של סוכן למכירת כרטיסים לבתי קולנוע ותיאטראות , וקבע שכל אדם חופשי לבחור בעיסוק בו ימצא פרנסה למחייתו, והרשות שפסלה אותו השתמשה בטענות משפטיות פסולות ואינפורמציה לקויה, ואלה היו פסולים ואין לקיימם.

ייחוד מקצוע עריכת הדין נקבע בפקודת עורכי הדין משנת 1922 שהוחלפה ב 1938, ואח”כ בחוק לשכת עוה”ד בתשכ”א 1961, בסעיפים 20-21, בהם נקבע:

” 20. הפעולות המנויות להלן, לא יעשה אותן דרך עיסוק, או בתמורה אף שלא דרך עיסוק, אלא עו”ד; ואלה הפעולות:

  • ייצוג אדם אחר וכל טיעון ופעולה אחרת בשמו לפני ביהמ”ש, בתי דין, בוררים ואנשים בעלי סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית.
  • ייצוג אדם אחר וכל פעולה אחרת בשמו לפני-

משרד ההוצל”פ

לשכת רישום הקרקעות;

הפקיד המוסמך לענין חוק’ בתים משותפים תשי”ג 1952.

רשם החברות;

רשם השותפיות;

רשם האגודות השיתופיות;

רשם הפטנטים והמדגמים;

רשם סימני המסחר;

פקיד השומה ונציג מס ההכנסה לענין פקודת מס הכנסה;

המנהל לענין חוק מס שבח מקרקעין, תש”ט 1949;

מנהל מס עזבון לענין חוק מס עזבון, תש”ט 1949;

  • עריכת מסמכים בעלי אופי משפטי בשביל אדם אחר, לרבות ייצוג אדם אחר במו”מ משפטי לקראת עריכת מסמך כזה.
  • יעוץ וחיווי דעת משפטיים.

 

  1. הוראות סעיף 20 אינן פוגעות באלה:
  • סמכויותיהם של היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו.
  • ייצוג לפני בתי דין רבניים ולפני בתי דין צבאיים.
  • ייצוג לפני בתי משפט, בתי דין, גוף או אדם אחר שהייצוג לפניהם מוסדר בחיקוק, לרבות הוראות סעיף 236 לפקודת מס הכנסה.
  • סמכויות של סוכן פטנטים לפי פקודת הפטנטים והמדגמים ולפי פקודת סימני המסחר 1938.
  • זכותם של רואי חשבון למלא תפקידים שהותרו להם עפ”י דין.
  • ייצוג של ארגון עובדים או מעבידים או של חבר בהם על ידי נציגו של ארגון כזה, בבוררות לענייני עבודה או בקשר להסכם עבודה.
  • חיווי דעת משפטי ע”י אדם שנתבקש לכך ע”י עו”ד או ע”י רשות מרשויות המדינה.
  • ייצוג בפני בוררים… (ספר התיקים תשמ”ז עמוד 197″.)

 

ובאשר לכותבי הבקשות גורלם נחרץ סופית בסעיף 112, בו נקבע:

” 112. פקודת כותבי הבקשות (מתן רישיונות) בטלה;

מי שקיבל רישיון לפי אותה פקודה לפני כ”ח בניסן תרצ”ה _ 1 במאי 1935) ורישיונו היה תקף ביום קבלת חוק זה בכנסת, ושר המשפטים ו/או מי ששר המשפטים אישר בכתב בתוך שלושה חודשים מאותו יום שהוא עוסק במתן שירות כאמור בסעיף 28 (3), לפקודת עוה”ד 1938, רשאי על אף האמור בסעיף 20 לחוק זה להמשיך במתן שירות כאמור בסעיף 28 (3) לפקדות עוה”ד 1938, כאילו לא בוטל אותו סעיף; והוא הדין למי אשר שר המשפטים, או מי ששר המשפטים מינה לכך, אישר בכתב תוך אותה תקופה שהוא עסק באותה תקופה במתן שירות מלפני ב’ באייר תש”ט (1 במאי 1949) והמשיך לעשות כן עד קבלת חוק זה בכנסת.”