מגילת העצמאות – מי חיבר ומי חתם עליה

למראית עין התשובה לשאלות אלה קלה, שהרי מגילת העצמאות נושאת 37 חתימות של חברי מועצת העם. ברם, מסתבר כי חברי מועצת העם, ונציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, לא חתמו יחדיו ביום השישי, ה’ באייר התש”ח, 14 במאי 1948;

למנסחיה של המגילה עמד זמן של 135 ימים, שבין ה-29 בנובמבר 1947, (היום שבו התקבלה החלטה בעצרת האו”ם בדבר חלוקת א”י למדינה יהודית ומדינה ערבית) לבין ה’ באייר תש”ח, 14 במאי 1948, להקים את הגופים הממלכתיים הראשונים של המדינה היהודית העתידה לקום, וכן לנסח את מגילת העצמאות.

בתוך המערבולות המדינית והביטחונית, התקפות הדמים והמצב בארץ ישראל ומחוצה לה, הקים הועד הלאומי, בשיתוף עם הנהלת הסוכנות לא”י, את מועצת העם, אשר ייצגה את היישוב היהודי בארץ על כל גווניו הפוליטיים.

היה ברור כי יש צורך להכריז על העצמאות, וכן להכין את הכלים הממלכתיים לניהול המדינה שגבולותיה היו בלתי ידועים.

מועצת העם שהוקמה, כאמור לעיל, הייתה הרשות העליונה של היישוב העברי בארץ ישראל עם תום תקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל, והיא הוקמה לקראת הקמתה של מדינת ישראל.

במועצה היוו 37 חברים: 14 חברים נציגים של הנהלת הועד הלאומי; 12 חברים נציגים של הסוכנות היהודיות; ו-11 חברים נציגים של ארגונים וגופים אחרים.

המועצה קיימה ארבע ישיבות בעשרת ימי פעילותה מכה’ בניסן ועד ה’ באייר התש”ח, והיא בחרה מקרבה את הנהלת העם, שהיוותה גוף מנהלים שקיבלו סמכות לטפל בענייני בטחון, תחבורה, אספקה, מסחר ותעשייה, עבודה, כח אדם, חקלאות, עלייה, משטרה וכיוצא באלה.

המחלקה המשפטית של מנהלת העם הכינה את המסמכים המשפטיים שנדרשו. היא נעזרה בעבודת מתנדבים ששמחו לבצע כל תפקיד או משימה שהוטלה עליהם.

המחלקה המשפטית בראשותו של פליקס רוזנבליט (פנחס רוזן, לימים שר המשפטים הראשון של מדינת ישראל), פנתה לעו”ד  צבי ברנזון (מי שהיה יועץ משפטי בהסתדרות הכללית ולימים שופט בביה”מ העליון בישראל), וביקשה הצעת נוסח להכרזת העצמאות. צ. ברנזון נסח המגילה בשיתופם של מנסחים ובעלי ניסיון, ה”ה מרדכי ביהם; וצבי עלי ביקר, שעבדו כנסחי החוקים במזכירות הראשית המנדטורית, ולאחר מכן יועץ משפטי, ונשיא ביה”מ המחוזי בירושלים); וכן אורי הינסהיימר (לימים ידין), מעובדיו הוותיקים של משרד המשפטים והממונה על תכנון החקיקה במשרד המשפטים.

ביום 12.05.48 הגיעו ארצה 2 הצעות שעובדו ע”י שני מלומדים בעלי שם. פרופ’ לאוטרפכט וד”ר יעקב רובינסון. עוד באותו יום מינתה מנהלת העם ועדה לניסוח ההכרזה; הועדה שהורכבה מנתה בין חבריה את פליקס רוזנבליט (פנחס רוזן), דוד רמז (יו”ר הועד הלאומי ולימים שר התחבורה והחינוך), משה שרתוק ומשה חיים שפירא (חבר ההנהלה הציונית ולימים שר).

בישיבה נוספת של מנהלת העם מיום 13.05.48 עמדו על הצורך לקצר את המסמך, והוחלט על אי אלו שינויים. הניסוח הסופי של ההכרזה הועבר לוועדה בהרכב דוד בן גוריון, הרב י.ל. פישמן (מימון) (חבר הסוכנות היהודית ולימים שר הדתות הראשון), אהרון ציזלינג (עסקן צבורי וראש מחלקת העליה בהסתדרות הציונית העולמית, לימים שר החקלאות) ומשה שרתוק (ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ולימים שר החוץ ואח”כ ראש הממשלה השני של ישראל). ועדה זו ישבה ביום השישי, בביתו של ד. בן גוריון, ודנה בנוסח מצומצם ברבע מן המקור. משנכתב נוסח ההכרזה במכונה ושוכפל סמוך לשעה 12, קנתה המזכירה נייר, בצבע תכלת, כמעטפה להכרזה, ועליה נכתב “הכרזת מועצת העם – ה’ באייר תש”ח, 14 במאי 1948”, וזאת כדי להגישו לאישור מועצת העם שעמדה  להתכנס בשעה 1.30 בצהריים.

זאב שרף, מי שהיה מזכיר הממשלה הזמנית הראשון, ולימים שר בישראל, בספרו “שלושה ימים – ג,ד,ה,’ באייר התש”ח 12-14.05.48” מביא תיאור, מלא חרדה והתרוממות רוח, של אותם ימים, וכן פרטים על הדיונים והטיוטות השונות שקדמו לאותו רגע בו בן גוריון הקריא את מגילת העצמאות במוזיאון תל אביב בערב יום שבת.

המלה “הואיל” שהופיעה בראש כל פסוק בהקדמה למגילה, וכן המילים “ישוב רב אייל” ו”עוז וגבורה” הושמטו, וכן הושמטו ממנה המילים “אלוהי ישראל”, “צור ישראל וגואלו”. בדיונים לקחו חלק פעיל כל המשתתפים.

המועצה נתכנסה בנוכחות 25 חברים מבין 37 חברי מועצת העם. (11 חברים נעדרים נשארו תקועים בירושלים שהייתה במצור, ובהם יצחק בן צבי, נשיא הוועד הלאומי ולימים הנשיא השני של מדינת ישראל). אלה נתאספו בשעות הבוקר במשרדי הסוכנות היהודית בירושלים, והחליטו כי הם מצטרפים להכרזה שתהיה בתל אביב.

מחברי מנהלת העם נוכחו 11 חברים. נעדר אותה שעה הרב י.א. לוין (מראשי אגודת ישראל ולימים שר הסעד בירושלים) – ששהה עדיין בניו יורק.

בדיון הקצר שקדם לישיבה בה הוקראה המגילה אמר ד. בן-גוריון  כי ההכרזה אינה חוקת יסוד, ואינה צריכה לעסוק בבירורים מדיניים, אלא רק לבסס את הכרזת העצמאות. ישיבה זו ננעלה סמוך לשעה 3.00 אחה’צ, ונותרה רק שעה עד להכרזת המדינה.

כדי להבטיח גניזת המגילה ושמירתה, בנוסחה הסופי, נעשו סידורים לגניזתה אחר החתימה בכספת בבנק אפ”ק (לימים בנק לאומי לישראל), והיא שמורה כיום בארכיב המדינה.

ההכרזה הוקראה ע’י ד. בן-גוריון, בשעה 4.00, תוך התרוממו הרוח שהורגשה בקהל. בן-גוריון הקריא 10 סעיפים, ובהם הטעמים להכרזה, ואח’כ באות המילים:

“לפיכך, נתכנסו אנו חברי מועצת העם, ונציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית על יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל”.

 

לאחר מכן הוקראו שבעה סעיפים הנובעים מן ההכרזה. בגמר ההקראה קרא מזכיר מנהלת העם את שמות חברי מועצת העם לחתום על 3 דפים של ההכרזה, על דף רביעי מקלף, כיוון שלא הייתה שהות לכתוב את כל ההכרזה על גיליונות קלף. בתחילה חתם ד. בן-גוריון ואחריו נקראו החברים לחתום לפי סדר האלף-בית.

רק כעבור כמה ימים נכתבה ההכרזה כולה, כפי שאושרה, על גיליונות קלף שחוברו יחד למגילה של היום.

כך הוכרזה חרותו של עם ישראל במדינת ישראל אחרי 1887 שנים של גלות.

אותם ימים גורליים, מלאי מתח, דאגה והתרוממות רוח, הזכירו את יום הכרזת 13 המדינות שהכריזו על העצמאות בארצות הברית ב- 1776, ע’י תומס ג’פרסון (הוגה דעות מדיני ולימים הנשיא ה- 3 של ארה”ב), שהוצאה כהחלטה ע’י רישרד הנרי לי, ונחתמה ע”י 56 פטריוטים, וכן יום הכרזת זכויות האדם והאזרח במהפכה הצרפתית מ- 1789.

ההכרזה הייתה על הקמת מדינה ריבונית, עצמאית, שוחרת חופש ומאופיינת על-ידי משטר של שלטון העם שהוקמה, כמדינה יהודית בארץ-ישראל, בתוקף זכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי לחרות ככל עם במדינתו הריבונית.  זה היה הדגל שהונף בראש המחנה של העם היהודי העצמאי בארצו, אף שאותה שעה גבולות המדינה לא היו ידועים וטרם נקבעו.

הכרזה זו קרעה, לפני המדינה, אשנב אל החוקים ואל המנהגים הבינלאומיים, אשר המדינות כולן נהנות מהם בזכות ריבונותן, והעשירה את מערכת דיניה בעקרונות המקובלים במשפט העמים.

הייתה זו הכרזה, כלפי כל העולם, על יסוד המדינה והקמתה לצורך הכרתה ע’י החוק הבינלאומי, אך אין לה מעמד של חוקת המדינה (בג’ץ 7/48  חרבטלי נגד שר הבטחון פס’ד ב’ ע’ 12). זה היה לא רק מסמך משפיע, אלא גם הצהרה דקלרטיבית שכללה הוראות משפטיות מובהקות ועקרונות כלליים שיש להם כוח מחייב מבחינה משפטית.

ההכרזה אינה בגדר מסמך משפטי רגיל ובחלקה הגדול משמעותה היא דקלרטיבית בלבד, אך אין פרוש הדבר כי ההצהרה מחוסרת תוקף משפטי היא אינה חוק קונסטיטוציוני, שפוסק הלכה למעשה, בדבר קיום פקודות וחוקים או ביטולם. במידה שהיא מבטאת את חזון העם ואת האני מאמין שלו, יש לשים לב לצרכים שהוצהרו בה, בשעה שבאים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה לרבות הוראות חוק שהותקנו בתקופת המנדט ואומצו ע’י המדינה לאחר הקמתה.

ההכרזה מכילה ארבעה חלקים.

החלק הראשון – מהווה מבוא היסטורי של קורות העם היהודי. מגמתו הברורה היא להסביר לאנושות כולה את הנימוקים אשר בגללם שאף העם היהודי להקים מדינה ולהצדיק הקמתה.

החלק השני – הוא החלק האופרטיבי של הקמת המדינה היהודית שתקרא “ישראל”, קביעת זהותן והכרתן של הרשויות המרכזיות בה וקביעת מועד של תחילת פעולתן.

החלק השלישי – מכיל את העקרונות שינחו את המדינה שבדרך – פתיחתה לעלייה יהודית ולקבוץ גלויות, פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, שקידה על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל.

החלק הרביעי – מכיל הצהרה לשיתוף פעולה עם מוסדות האו’ם, וכן הושטת יד לשלום עם בני העם הערבי, תושבי המדינה, והושטת יד לשלום לכל המדינות השכנות ועמיהן.

להכרזת המדינה אין כל עדיפות משפטית על כל מקור משפטי ראשוני אחר.

הכרזת העצמאות שייכת לאותם מסמכים היסטוריים כגון – מגילת העצמאות של ארצות הברית מ- 1776 (בה עקרונות החוקה והיא מושפעת מרעיונות ההשכלה בדבר זכויות האדם, והכרזת זכויות האדם והאזרח מ- 1789 בצרפת (שקבעה את עקרון ריבונות העם וראתה בעקרון המהפכה {חירות שיוויון ואחווה, עקרונות אוניברסליים}), שנוצרו כביטוי להתעוררות חברתית עצומה בנסיבות היסטוריות גורליות.