מגרש הנחלה- החלום ושברו

גאולת הקרקע היתה מאז ומתמיד משאת נפשו של היהודי המאמין בתקומת העם ושיבתו לאדמתו. יהודים קנו ארבע אמות מאדמת ארץ ישראל בשבתם בגולה. גאולת הקרקע התבטאה בחלומות, בשאיפות, בשירה ובמחקר ולפעמים גם בעלייה והתיישבות בארץ ישראל.

לא קל היה ליהודי לנטוש את קהילתו, חברתו, מקום מגוריו ועסקיו ולעלות להתיישב בארץ הקודש. העלייה הראשונה נעשתה ביבשה ובים, על גבי סוסים וגמלים ובאוניות מפרש וקיטור, אך היא נמשכה כל הדורות; לפעמים טיפין טיפין, ולפעמים גם בהמונים.

בסוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת , אנו חוזים, מרגישים וקולטים את העלייה המאסיבית של יהדות ברה”מ. זו מלווה בברכת ובעזרת מוסדות המדינה והתנועה הציונית בעולם, לכן כיום קשה לחזור ולהשוות עלייה זו עם העלייה מארצות המגרב בשנות השמונים של המאה ה-19.

עליית יהודי מרוקו, טוניסיה ואלג’יר במאה ה-19, נבעה מהכרה דתית לאומית. היא זרמה לאטה אך ברציפות. יהדות זו לא עלתה על בריקדות (ולא הפגינה כדוגמת ואדי סליב- כפי שחזינו בשנות החמישים של המאה שעברה), אלא השתלבה בעבודת בניין ויצירה, מסחר ועשייה בשטחים ובמקומות שונים בארץ.

העולים ממגרב שהגיעו לארץ ישראל החל מאמצע המאה ה-19, התפזרו לירושלים, צפת, טבריה וחיפה, וניסו כוחם בעבודות כפיים ומסחר. בירושלים הצטרפו לועד עדת המערבים ולשכונות בהן גרו בעיר העתיקה (ברחוב השושלת), ברחוב יולימן ובשכונת הנחלאות, נחלת ציון וסביבותיה. בחיפה, בטבריה ובצפת, וגרו סביב לבתי הכנסת.

עם הגיעם לארץ ישראל, חיפשו עולים אלה את מחייתם בעבודות ומלאכות יד בדברי קודש, בדפוס (הדפסת ספרי קודש), בכתב (סופרי סת”ם) ובעבודות אמנות של מוצרי קודש וחול מכסף ונחושת. נוסף לעבודות אלה ניסו העולים למצוא פרנסתם ביבוא, יצוא ומסחר באריגים, מוצרי דת וכן בייצוג של חברות ביטוח.

העלייה לארץ זרזה את  רכישת הקרקעות להתיישבות ולבניית שכונות חדשות. כך התפתח רעיון הנחלאות למיניהן.

אותה עת הוקמו “נחלת ישראל רמה” (מיסודם של ישראל רובינשטיין ויצחק רבלין); “רמתים צופים” (מיסודו של הרב עקיבא שלזינגר); “נחלת דוד” (מיסודם של הרב חזקיה שבתאי והולצמן); “כפר ביתר” (מיסודם של מרים פלז ואחרים) וחברת “נחלת ישורון בע”מ” ועוד.

נביא פה את סיפורה של “נחלה” אחת שנרכשה אך לא קמה ועל הכשלון של רעיון הנאמנות. סיפור זה מדגים את החלום ושברו.

היה זה רעיון של משה חי ב”ר יוסף בן נאים. [1]

אביו עלה מטיטואן; משה נולד בתרמ”ה 1885 בירושלים והיה פעיל עד פטירתו בא’ בשבט תרפ”ו, 16.1.1926. היה זה איש רב פעלים, שצעדיו הראשונים לפרנסתו היו במלאכת סת”ם, ואחר כך במסחר, בייבוא וייצוא של ספרי תורה, תפילין, רצועות, מזוזות,מגילות, נרות, טליתות, ציציות, מפות, כיסי תפילין, ציורים, תיקים ועמודים מעצי זית לספרי תורה, סכינים לשחיטה, אבני השחזה, שופרות, אתרוגים ולולבים.

בתרס”ט (1909) השתתף בייסוד עיתון “החרות”. במשך שנה אחת, השתתף בהוצאתו לאור של העיתון, יחד עם משה א’ עזריאל. לפני מלחמת העולם הראשונה, נסע בשליחות “בית חינוך עיוורים” לאלג’יר ולמרוקו ושהה שם כ-3 שנים. בשובו לירושלים ביצר את עסקו וחיזק את קשריו עם חו”ל.  שימש שנים רבות כסוכן של חברת ביטוח צרפתית, עסק בענייני ציבור והקים את אגודת “אהבה ואחווה” וכן את קבוצת “הנחלה”. נמנה עם מייסדי וחברי “ועד העיר ליהודי ירושלים”, וכן עם מייסדי האגודה השיתופית “הלוואה וחסכון”, שהפכה אח”כ לבנק. הוא היה גם חבר ב”וועד העדה המוגרבית”.

ערב מלחמת העולם הראשונה, רכש בן נאים, ממוחמד בדר, חלקת קרקע של 35 דונם בערך, משני צדי הכביש המוביל מירושלים ליפו, בקילומטר הרביעי, בליפתא. יחד עם חבריו חיים מיכל מיכלין, יוסף יסולה וניסים אופלטקה, הוא ייסד אגודה שהוקמה “למטרת בניין פרוור ושכונה חדשה”, על דרך יפו, בקרבת בית מושב הזקנים המאוחד. [2] להלן קטע ממפת הר תמיר ברשימתנו זו.

חברו של בן נאים, יוסף (ישלום) יסולה, היה בין המייסדים והיזמים הנזכרים לעיל. הוא נולד בעיר לריסה שביוון, בשנת תרי”ז-1857, ונפטר בירושלים ב-1944. הוא עלה לארץ ממניעים דתיים ציוניים, יחד עם אשתו ושני בניו, בשנת 1912.

מיד לאחר עלייתו לארץ, השקיע מאמציו לפיתוח תעשיית ייצור הפחם. הוא חכר יער גדול של עצים להסקה בא-אסלט שבעבר הירדן המזרחי והעסיק שם פועלים בדואים לכריתת העצים ולייצור הפחם בתהליך הבערה, במתקנים שהקים במקום. המוצר המוגמר היה פחם עץ. פחם זה הועמס על גבי גמלים והועבר לירושלים. במלחמת העולם הראשונה שימש ישלום, ספק ראשי של פחם לצבא העותמני. בשלהי מלחמת העולם, ולפני תבוסת הצבא העותמני, הוחרמו כל נכסיו.

לאגודת “הנחלה” נרשמו חברים (רשימת החברים משנת 1926 מופיעה בסוף המאמר). כל חבר רכש יחידה אחת או יותר בשטח של 1,000 אמות. כל חבר ב”נחלה” שילם נפוליאון אחד ששוויו היה 150 פרנקים צרפתיים או 12 לירות מצריות. אולם, ההתנחלות של החברים לא יצאה אל הפועל, מותו של חי בן נאים, ואחר כך במאורעות שפרצו בארץ, קטעו את תוכניות ההתיישבות. הקרקע נמסרה בנאמנות ל”הלוואה וחסכון ירושלים אגודה שיתופית בע”מ”, על פי שטר נאמנות שנחתם בפני בית הדין הרבני בירושלים, על ידי האפוטרופוס של עזבון משה בן נאים. בשטר הנאמנות ניתנו הוראות להעביר את הקרקע על שם הרוכשים השונים, אולם הדבר לא נעשה.

קרקע זו עברה הסדר קרקעות וב-1979 נרשמה ע”ש “הלוואה וחסכון” מבלי לציין שהיא בנאמנות או בשם מושאל, וכך נשמטה מידי הבעלים החברים האגודה.

בשנת 1955 הוכנה תוכנית מתאר שכללה את המקרקעין בחלקה הנ”ל. לפי תוכנית זו, החלקה סווגה כשמורת טבע. משנתברר להנהלת “הלוואה וחסכון” כי לא ניתן לשנות את ייעוד הקרקע ושהמשך החזקה בקרקע גרם לה, לטענתה, להפסדים, היא פתחה בהליכים למכירתה.

ב-25/10/71 נחתם הסכם למכירת הקרקע על ידי “הלוואה וחסכון ירושלים” ל-“א. טרגר חב’ להשקעות ובניין בע”מ” ו-“א. הרבסט בע”מ”, בערבות הדדית בשם חברת “רמת תמיר”. התמורה שנתקבלה הוחזקה על ידי “הלוואה וחסכון” בחשבון נפרד, בלי הצמדה וריבית. המכירה בוצעה על שם חברת “רמת תמיר”. ניסיון שנעשה לעכב את המכירה, נכשל, ואלה מבין צאצאי המורישים אשר הגישו ראיות על זכויות מורישיהם, זכו, לאחר מאבקים משפטיים רבים, לקבל שווה פרוטה עבור חלקם בקרקע.

[1] ראה עליו ב”יהודי המזרח בארץ ישראל”, מאת א”ד הגאון, עמוד 448.

[2] כיום מקום התחנה המרכזית ברוממה ירושלים.