מוסתערבים, מורישקוס או רומניוטים

לפני כשלושים וארבע שנים ואחרי שחרור העיר העתיקה בירושלים נלוונו אני ואחי, רפאל, ואשתי מרתה לאבי, אליהו, לביקור ברובע היהודי. שם הציג בפנינו אבי בית עתיק שהצביע עליו כבית השייך למשפחתנו. הוא סיפר שבית זה עבר מדור לדור בליווי צוואה של ברוך מזרחי, שנחתמה בירושלים ב- 1643, עם הוראת המצווה לדורות הבאים אחריו שלא למכור ולא למשכן נכס זה עד בוא המשיח, כיוון שהמצווה ביקש לחזור לגור בו עם תחיית המתים. את הצוואה לא ראינו אז.

הבית נתגלה לנו בין החורבות שהירדנים השאירו מאחוריהם. מתוך הבית הופיעה פתאום זקנה ערבייה שהתגוררה באחד החדרים בו. זו זיהתה מיד את אבינו ואמרה שהיא זוכרת שאבינו היה מתלווה לסבי בזמן שזה בא לגבות את דמי השכירות.

לאחר מותו של אבינו, מצאתי בדירת הורי גליונות דפוס צהובים ומתפוררים. מעיון בהם נתגלתה לי צוואה ופרטי משפט של השגת גבול שהתנהל בתחילת המאה ה- 20 בין סבא-רבא שלי, אלעזר מזרחי, לבין שכנו, המדפיס רויטמן. זה בנה בחצרו וחרג מתחום המקרקעין שלו ונכנס לתחום ביתו של ברוך מזרחי.

עם גילוי הגליונות שבדפוס דאגתי לכרוך אותם לספרים וחלקתי הכרכים בין בני המשפחה. מיני אז התחלתי לחקור בתולדות המשפחה כשאני מתקדם בזהירות ובצעדי צב. היה זה מחקר מענין וקשה בתולדות ירושלים והיישוב היהודי בה.

מפי אבי שמעתי, כי משפחתנו היא אחת מארבע משפחות ראשונות שעלו לירושלים אחרי גירוש ספרד.

מפי דודי, יצחק עבאדי, וידידו, פרופ’ יואל ריבלין, שמעתי גירסה אחרת, שאנחנו צאצאים של הרא”ם – מי שהיה רב ראשי וחי בקושטא בשנים 1450-1526.

גירסה אחרת אמרה שמשפחתנו היא מן המוסתערבים, דהיינו יהודים שמעולם לא עזבו את ירושלים.

ואחרת אמרה שמשפחתנו היא מן המורישקוס – יהודים דוברי ערבית שחיו מסביב לאגם בים התיכון.

במחקרי בניתי עץ משפחה ותוך כדי כך נתגלו לי תגליות מעניינות בחומר ובכתב; כגון ספרי הגבאים של הריב”ז (בית הכנסת העתיק של רבי יוחנן בן זכאי) ובו רשימת תורמים מן היחידים בבית הכנסת ורשימת ארחי-פרחי (תיירים) של בית הכנסת במשך מאה שנה שקדמו לנפילת הרובע בשנת 1948. כמו כן נתגלו לי כתובות מעניינות ופרוכות עתיקות מן המאה ה- 17  – אחת משתי הפרוכות הגיעה למוזיאון היהודי בלונדון, ואחרת תלויה בחדר האורחים בביתי. כמו כן נתגלה לי כתב יד עתיק של חיים ויטל, מתלמידיו של האר”י הקדוש המקובל מצפת. כתב יד זה היה טמון בכריכת ספר עתיק שנתגלגל בדירת הורי. חיפשתי ועיינתי בספרי הנפוס הטורקיים וכן ברשימות המפקדים  של מונטיפיורי, שנערכו במאה ה- 19. על אלה ואחרים כתבתי רשימות, ואלה נרשמו בחוברות “במערכה” של ועד עדת הספרדים בירושלים, ובבטאון “אתמול” של האוניברסיטה בתל-אביב, וכן ב”ידיעות אחרונות”, ב”ג’רוסלם פוסט”, וכן בחוברות “לבית אבותם”.

כפי שיתברר להלן, לא הצלחתי לפתור איזו מן הגירסאות על תולדות משפחתי היא הנכונה. האם אנו מן המסתערבים – התושבים הותיקים דוברי ערבית בירושלים לפני גירוש ספרד, או שאנו מן המורישקוס – יהודים דוברי ערבית שעלו מאגן הים התיכון, או שאנו מצאצאי מגורשי ספרד, או מצאצאי הרא”ם.

לכשעצמי שמחתי שהתשבץ שהונח בפני לא נפתר, וזאת כיוון שככל שחקרתי הרביתי להנות מחקירת תולדות ירושלים וחקירת תולדות עמנו וארצנו. כך, למשל, עיינתי וקראתי בתולדות יהודי תוגרמה, מאת אברהם רוזאנס, וכן בספריו של יצחק בן צבי  – ארץ ישראל וישובה, שאר ישוב, ומחקרים ומקורות; וכן מאמרים וספרים שנכתבו ע”י ברנרד לואיס ואמנון כהן וכן אוריאל הד. קראתי עוד רשימות מאירות עיניים של מאיר בניהו – על תולדות בית המדרש פרירה, וספרו של יעקב ברנאי על יהודי ארץ ישראל במאה הי”ח וכן ספרה של מינה רוזן על הקהילה היהודית בירושלים במאה הי”ז, וספרו של דרור זאבי על המאה ה- 17 במחוז ירושלים, ומאמרים שונים וביניהם תולדות ישיבות ירושלים בשלהי המאה הי”ז וראשית המאה הי”ח מאת שלמה זלמן הבלין, וכן קורא הדורות של קונפורטי ועוד. בחקירותי בארכיונים ובכתבי יד עתיקים נפגשתי עם חוקרים ונהניתי להציץ במיקרופילם של רשימות שנמצאות בלשכת המסחר במרסיי, רשימות של רבי חובלים של אוניות ששטו בים התיכון במאות האחרונות. נהניתי לשוט ולשוטט במקומות שונים, אך עד כה לא הצלחתי לפתור את תעלומת המוצא.

במאה ה- 17 לא נערכו מפקדי אוכלוסין בארץ, אולם ברנרד לואיס, אוריאל הד ואמנון כהן ניסו לחשב את מספר התושבים בארץ ובירושלים עפ”י פנקסים טורקיים של מס גולגולת (ג’יזה) שהיה מוטל באותה תקופה. פנקסים אלה נכתבו בטורקית באותיות ערביות שהניקוד חסר בהן. לפיהם מספר התושבים היהודיים בירושלים בחצי הראשון של המאה ה- 17 הגיע לכאלף איש. לפי חישוביו של אוריאל הד, היו בצפת, ירושלים, עזה, שכם וחברון ובכפרים כעשרת אלפים יהודים, ואלה היוו כ – 3% מתושבי הארץ.

ספרי נוסעים ומסעות של נוכרים הביאו למסקנות אחרות, אך אין לסמוך עליהם לדעת פרופ’  יהושע פראוור ואחרים.

צוואתו של ברוך מזרחי ב- 1643 פורסמה לראשונה ב- 1820 בספר שו”ת הנקרא “חקרי לב” מאת הרב חזן. היא פורסמה שוב ב- 1905 יחד עם פרטיכל המשפט שהתנהל בין אלעזר מזרחי לבין רויטמן, והיא הוצעה כפשרה ופורסמה בהמלצת בית הדין הרבני דאז ובאישורו של הרב אלישר, המכונה “ישא ברכה”.

גם הרב יעקב גולדמן , מי שהיה מזכירו של הרב הראשי הרצוג, שאותו נראה בסרט שנציג, הפנה תשומת לבי לפרסומי הצוואה.

לצערי, התיעוד שנשתמר בכתב ממחצית המאה ה- 17 הוא מועט , ואנו החוקרים צועדים ומגששים וחוקרים כל בדל של ידיעה.

כך, למשל, חיפשתי את שמו של אביו של ברוך, ולא מצאתי. השם הנלווה – מזרחי – הוא שם סתום, ולא גיליתי מקורו, אם כי ייתכן והשם מורכב מאותיות מ – זרחי. בתקופה שאותה אנו חוקרים משלמי המיסים נרשמו תחת שם פרטי ושם האב, כך שלא ניתן היה לגלות את שם המשפחה. גם שמות שלושת חברי בית הדין הרבני שהיו עדים לצוואה , גם הם לא תרמו למחקר. לא מצאתי את שמו של ברוך בין הרשימות שפורסמו באותה תקופה ואני משער שייתכן והוא היה פטור ממיסים בהיותו תלמיד חכם, שהיה פטור מתשלום מיסים באותה תקופה.

החותמים על הצוואה היו שלושה חברי בית דין, ואלה שמותיהם:

ישראל בן בנימין, שהיה יליד מצריים ונודע בירושלים כאחד מעמודי ההוראה; וכן

ישראל בן עזרא ; וכן

שבתאי פולשטרו.

שמו של האחרון היה שבתאי, והוא היה אחד מחכמי סלוניקי, שעלה לירושלים מפולשטרו שביוון. הוא התיישב בירושלים והרביץ תורה בתלמידים בירושלים ובחברון. לא מצאתי שמות חברי בית דין זה בתעודות אחרות מאותה תקופה, אם כי רבנים אלה היו ידועים בירושלים ובמצריים ובסלוניקי. הצוואה נערכה ונחתמה בירושלים לפני הופעתו של משיח השקר שבתאי צבי, ב- 1666. מעניין לציין פה כי רעיון המשיח ותחיית המתים היה נפוץ אז בקהילה היהודית של אותה תקופה, וזה גרם לכך שזרם העלייה לירושלים ולצפת הלך וגבר באותן שנים על אף הגזירות ומעשה הסחיטה של הפחה אבן פרוך.

כאמור, הצטערתי שהעליתי חרס בכפי. ועל כך שלא הצלחתי לפתור את החידה של מוצא משפחתי. העיון בספר “קורא הדורות” של קונפורטי וכן עיון בכתב יד של אלמוני מהמאה ה- 17, העשירו אותי בידיעות, אך החידה נשארה לפיצוח.

לאמר את האמת, אני שמח שכך הם פני הדברים, מאחר ואני ממשיך בחיפושי ובחקירותי.

אחת התופעות המעניינות בחיפוש אחר שורשים הביאה לפגישה שלי עם מפיק סרטים של הטלויזיה ההולנדית בשם זאב קדם. זה הפיק סרט על בית ברוך מזרחי והאגדה שמסביבו. אני שמח להציג סרט זה בפני הפורום שלנו, ומקווה שנפיק יחד תועלת והנאה והדרכה מהצגתו, וניווכח לראות כיצד מציאות ואגדה כרוכים יחד בחיי יום-יום בירושלים.