מלך הפלאפל שהפך צייר

“מוות וחיים ביד הלשון ואוהביה יאכל פריה”. אלה דברי החכם במשלי ולהלן עובדות המקרה:

פרקליט צעיר שעבר כדרכו ליד ביתן של מוכר פלאפל, שמע בכי וקללות שבאו מן החנות הסגורה. לכשביקש להבין מה הסיבה לבכי, נודע לו כי האיש בכה וליווה את בכיו בקללות על רשויות המס בארץ.

בכיו של האיש נגע לליבו של הפרקליט מאחר שהכיר את האיש כאיש קשה יום אך חרוץ, שהתפרנס בקושי מיגיע כפיו ומעבודת בני משפחתו במקום. הפרקליט ביקש פרטים נוספים על מצוקתו של בעל החנות, וזה הגיש לו צרור של מכתבים וחשבונות שנשלחו על ידי פקיד השומה בירושלים, וכן דו”ח על עיקול והוצאת חפצים מן החנות, לצורך גביית חוב שהגיע ממוכר הפלאפל.

עיון נוסף במסמכים העלה שדרישות המס נשלחו לאיש על פי שומות שהוצאו בהעדר דו”חות שנתיים וכך התברר כי השומות היו מופרזות ומנופחות.

הפרקליט הציע לבדוק עבור מוכר הפלאפל האם ניתן להגיע להסדר כלשהו בעניין המס. בירור שנעשה העלה שאם יוגשו דו”חות שנתיים כסדרם, ניתן יהיה להוציא שומות חדשות ריאליות לפי הנתונים שיתקבלו.

מייד לאחר הבירור, הוגשו דו”חות שנתיים והשומות המופרזות בוטלו ובמקומן הוצאו שומות חדשות בסכום מזערי של עשרות לירות בלבד לכל התקופה. עם התשלום בוטל העיקול והחפצים שנלקחו מן החנות הוחזרו למקומם.

כיוון שחנותו של מוכר הפלאפל הייתה בשכנות ללשכתו של הפרקליט, מוכר הפלאפל נהג לבקר לעתים קרובות בלשכת הפרקליט והיה מלווה את סיפוריו ומקשט אותם ברעיונות ודמיונות, כולל תמונות ממלחמת העולם עם תמונות מגיבורי המקרא, וכן בדמויות של מלאכים.

מן השיח נודע לפרקליט כי האיש הוא חייל משוחרר, ממתנדבי היישוב לעזרת הצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה, וכי הוא נפצע קשה, בגופו ובנפשו, בקרבות בטוברוק שבלוב, וכי לאחר אשפוז ממושך בבית חולים צבאי באלכסנדריה, הוא שוחרר לביתו מבלי שהתייחסו אליו כנכה.

פניות הנכה למוסדות הלאומיים ולרשויות הביטחון בארץ העלו חרס, והפרקליט הציע לבדוק העניין עם רשויות הביטחון של הצבא הבריטי בלונדון, ומוכר הפלאפל נתן לו את מספר החייל האישי שלו ואת שם בית החולים שבו אושפז.

בחליפת מכתבים ממושכת שהייתה לאחר מכן, בין הפרקליט לבין מטה הצבא הבריטי בלונדון, נתגלה התיק האישי שלו וממנו נתברר כי סיפורו של החייל הוא אותנטי, וכי הוא שוחרר מבלי לקבוע זכויותיו כנכה.

קצין התקבולים בלונדון הציע לפיכך למנות ועדה רפואית של שלושה רופאים של הדסה בירושלים, שתבדוק את האיש וזו תקבע את אחוזי נכותו.

הועדה שנתמנתה בדקה את החומר הרפואי וכן בדקה את האיש, וקבעה לו נכות בשיעור של 100%. זמן קצר לאחר מכן, קיבל האיש תגמולים רטרואקטיבית מיום הפגיעה, וזכות לקבל תגמולים חודשיים לכל ימי חייו, כשהתשלום נעשה בשטרלינגים, שהיו מטבע מבוקש בתקופת המשבר הכלכלי ששרר בארץ.

מצבו הכלכלי של מוכר הפלאפל השתפר מיד, אף על פי שהוא המשיך לסבול מסיוטים. לאחר מכן הוא החל לצייר בצבעי שמן. העבודות שהוציא תחת ידו היה ציורים בעלי אופי דתי ומוטיבים דמיוניים ונאיביים על עלילות ודמויות לוחמים, וגיבורים תנ”כיים ואחרים. הציורים הועלו על בדים שנמתחו על מסגרות עץ והוצאו למכירה, אך לא נמצא להם מבקש.

אף על פי כן, מוכר הפלאפל התמסר לציור בצבעי שמן בקומפוזיציות שונות, ואילו בני משפחתו מילאו את מקומו בחנות הפלאפל. כך התמיד האיש בעבודתו.

לאות תודה על עבודת הפרקליט, הוא שילם את שכרו והוסיף מילות תודה וכן הביא לו מתנה של 2 תמונות שמן.

הפרקליט קיבל את התמונות. הכניס אותן לארון בחדרו. זמן קצר לאחר מכן, התברר כי הלקוח הפך להיות צייר מוביל בציור נאיבי בארץ, ותערוכה שנערכה במוזיאון ישראל, קבעה שהצייר הנדון בלט בציורים נאיביים שהעידו על מצוקתו הנפשית והבדידות שלו וכן אי יכולתו להתבטא בדרכים המקובלות.

באחד מביקורי הפרקליט בגלריה בינט בלובי של מלון הולילנד ירושלים, ראה הפרקליט ציור שמן במסגרת קטנה יותר מציור שמן אחר שהוא קיבל מלקוחו, ולכשבעל הגלריה נשאל מה ערכו של הציור, הודיע לו האחרון שציור דומה נמכר יום קודם לכן בעשרת אלפים דולר.

הפרקליט חזר למשרדו מיד, פתח את הארון, הוריד מן הציורים את האבק ותלה את אחת התמונות בחדרו.

ואכן, מלך הפלאפל השתקם לאחר מכן והצליח לגדל את משפחתו לתפארת. הוא נתן חינוך טוב לילדיו, ואלה גמלו לו בכך שכל אחד מהם השלים את לימודיו האקדמיים, בין בהוראה ובין במשפט, וכן בשטחים אחרים.

כך נתקיימה מימרת החכם המופיעה בספר משלי לפיה “מוות וחיים ביד הלשון ואוהביה יאכל פריה”.