מעורבות מועצת המלך בא”י המנדטורית

בתקופת המנדט על ארץ ישראל היה למלך אנגליה מעמד נכבד בארץ ישראל בכל הנוגע לשליטה, אחזקה ושיפוט על התושבים ועל רכושם. מועצת המלך נזכרה לעתים קרובות בארצנו בחוקה שנקראה “דבר המלך במועצתו”, וערעורים בפני מועצת המלך האנגלי בלונדון.

מועצת מלך נראתה להדיוט כמוסד דקורטיבי מתקופה עתיקה, בה נשתמרו זכרונות מימי הזוהר של העבר. אבל למעשה מועצת המלך היה מוסד חשוב ביותר באימפריה הבריטית. חשיבות רבה נודעה ממנה למדינות השונות בהן אנגליה שלטה. לגוף זה היה כח של מחוקק וכן של בית המשפט הגבוה ביותר של המדינות האלה.

מועצת המלך היתה מורכבת ממספר בלתי מוגבל של יועצים שנתמנו לפי בחירתו החופשית של המלך. חברי המועצה מנו כ-330 איש. אנשים אלה התמנו מבין אצילים בעלי תארי כבוד חשובים, פוליטיקאים חשובים, ראשי הכנסיה, פוליטיקאים שהצטיינו בדומיניונים ואישים חשובים במדע ובספרות, קרובי משפחת המלך, הארכיבישופ, ראש המיניסטרים, הספיקר, חברי הקבינט, פקידי ממשלה גבוהים, שבעה לורדים של בית המשפט לערעורים של הלורדים, זקן השופטים ועוד. אנשים אלה לא קיבלו כל משכורת או טובת הנאה אחרת. ניתן היה לפטר אותם בכל עת, והם עצמם יכלו להתפטר בכל זמן שירצו.

מוסד מועצת המלך נתפתח כתוצאה משלטון שהיה מרוכז בידי המלך בימי הביניים. מועצה זו היתה בהתחלה מועצה מייעצת למלך בכל ענייני השלטון ובכל העניינים האחרים. עם התפתחות המשטר הפרלמנטרי באנגליה, קוצצו סמכותיו של המלך, ומוסדות חדשים קיבלו בידיהם סמכויות רחבות שהיו נתונות לפי כן לשלטונו האבסולוטי של המלך. עם התפתחות מוסדות אלה לא ניזוקה מועצת המלך, אלא להיפך, השלטון עבר למעשה לידיה. ההחלטות של המועצה הזו היו מכריעות ורק אישור פורמלי נשאר בידי המלך. זכות זו שנשארה לפליטה בידי המלך הייתה זכות וטו. מלכי אנגליה לא השתמשו בזכות וטו זו משנת 1707 ואילך.

מועצת המלך לא היתה חייבת להתכנס בהרכבה המלא אלא לעיתים רחוקות מאוד. מועצה זו הורכבה מועדות יותר מצומצמות. בין יתר הועדות המצומצמות נמצא ועדה משפטית של המלך, ועדה לערעורים, ועדות המטפלות בענייני האוניברסיטאות של אוקספורד וקמברידג’, וכו’, ועדות המטפלות בקשר עם איי התעלה, תוארי הברונים ועדות בענייני מסחר, מדע, חינוך ואמנויות חפשיות, וכו’. ההחלטות שנתקבלו בועדות ובמועצות אלה קיבלו תוקף חוקי בקוורום של שלשה חברים.

למועצת המלך נודעה חשיבות רבה, בכל העניינים של האימפריה הבריטית, בדומיניונים, במושבות, בארצות חסות ובארצות מנדט. מועצת המלך הנה המוסד העליון אליו ניתן היה לערער על החלטות של בתי משפט המקומיים, היינו של מדינות האימפריה, ופס”ד של מועצת הערעורים של המלך חייבו את כל בתי המשפט באימפריה הבריטית אבל פס”ד של מועצה זו לא חייב את המועצה עצמה בהרכב אחר. למועצה זו לא הייתה כל סמכות לדון בערעורים על פסקי הדין של אנגליה, הואיל וערעורים אלה הוגשו למוסד אחר הנקרא בית הדין לערעורים של הלורדים. מכאן ברור שמועצת המלך הייתה מוסד בלתי תלוי בפרלמנט ונבחרה ע”י המלך. מוסד זה היה עתיק בימים ואנו מוצאים אותו החל מן המאה ה-י”ב. מבית הדין של המועצה המשפטית של המלך נתפתחו אחרי כן שני בתי דין חדשים: בית הדין של “לשכת הכוכבים” Star Chambers שהיה משמש בית דין פלילי ובוטל ב-1640 ובית הדין ה-Chancery שהיה משמש בית דין אזרחי.

ממועצת המלך התפתח הקבינט ובמשך הזמן נתרכזו סמכויות רחבות בידי הקבינט ואלה הוו סכנה לשלטון הפרלמנט. לאחר חיכוכים רבים בין המלך ובין הפרלמנט התפתח המנהג למנות לקבינט זה את אנשי הפרלמנט. בשנת 1832 הוצא חוק של המועצה הפרטית של המלך ובשנת 1846 קבל חוק זה צורה מושלמת יותר ובחוק Foreign Jurisdiction Act משנת 1890 הוגדרו סמכויות המועצה של המלך ביחס לאדמיניסטרציה וביחס לכוח השיפוט של המועצה באימפריה הבריטית. חוק זה היווה מקור הכוח לחוקק חוקות לשלטון האנגלי בארצות חוץ, וארץ ישראל שהייתה ארץ מנדט נוהלה אף היא לפי חוקה שהוצאה בשנת 1922 ע”י המלך במועצתו ונקראה “דבר המלך במועצתו בארץ ישראל”. לפי חוקה זו הוקם השלטון האזרחי בארץ וניתנו סמכויות בידי הנציב העליון לנהל את ענייני הארץ. כמו-כן הוכרו בתי משפט הדתיים והחילוניים והוקמה האדמיניסטרציה בארץ. בהקדמה לחוקה זו נאמר כי: “בהיות ומעצמות הברית נתנו את המנדט של א”י בידי אנגליה והיות ולפי המנדט חייבת אנגליה להוציא לפועל את ההכרזה מ-2.11.1917 (הצהרת בלפור) לשם הקמת בית לאומי בא”י לעם היהודי מבלי לפגוע בזכויות הדתיות והאזרחיות של הלא-יהודים בארץ, מחוקק בזה המלך את החוקה הבאה בשביל ההנהלה היעילה של הארץ”. מאז 1922 הוצאו הרבה דברי מלך במועצתו והחשובים שבהם הם מ-1923, 1924, 1931, 1937 ו-1939.

לאחר פרסום דבר המלך משנת 1922 נתגלעו חיכוכים רבים עקב הסעיפים שדנו בהקמת מועצה מחוקקת בא”י שתהיה מורכבת מ-22 חברים שיבחרו בבחירות כלליות. מוסד זה היה צריך לייצג את תושבי הארץ אך מסיבות פוליטיות שונות לא יצא הדבר לפועל והיה על כן צורך לתקן את הפרצה שנתהוותה בחוקה. כך הוצא בשנת 1923 “דבר המלך במועצתו” שעל פיו הוקמה ועדה מייעצת לנציב העליון ועדה שהיתה מורכבת מראשי כמה מחלקות ממשלתיות וניתנה לה זכות מייעצת בלבד.

חקיקה אחרת היתה “דבר המלך במועצתו ערעור למועצת המלך” משנת 1924. לבית המשפט העליון לארץ, לערעורים ניתנה רשות לערער לכל אדם על כל פסק דין סופי, אם ערך התביעה בו היה בשווי למעלה מ-500 לא”י, וכן על פסק דין אחר שנודעת לו חשיבות כללית וציבורית גדולה.

להלכה לא נזקקו לרשות מיוחדת מבתי המשפט בא”י כדי לערער ללונדון, אבל מועצת המלך בלונדון פסקה כי היא לא תקבל כל ערעור אלא אם כן הגישו בקשה קודמת לרשות לערער לבית המשפט שממנו מערערים, ואם בית המשפט המקומי יסרב ניתנה אפשרות להגיש בקשה לרשות ערעור מיוחדת למועצת המלך. רשות זו ניתנה לעתים רחוקות כי בית המשפט של מועצת המלך החליט שלא להתערב בבירור עניינים מקומיים אלא במקרים יוצאים מהכלל, הן בעניינים אזרחיים והן בעניינים פליליים. בעניינים פליליים נאמר כי מועצת המלך לא תבקר משפטים פליליים אלא אם כן יוכח באופן מוחשי שלא נהגו לפי הכללים החוקיים או שנעשה עוול משווע. לכשניתנת רשות לערער ע”י בית המשפט המקומי ניתנת רשות זו לאחר שהמבקש מילא תנאים היינו הפקדת פקדון והכנת פרטיכל וכו’.

בתקופת מלחמת העולם השניה היינו עדים לבקשות רבות לרשות לערער שבאו כתוצאה מירידת ערך הכסף. רוב המשפטים היו על סכומים למעלה מ-500 לא”י. בגלל תנאי המלחמה הצדדים העדיפו להתפשר במקום לנהל משפטים שנמשכו זמן רב. התוצאה הייתה שרק ערעורים מעטים הגיעו לדיון בלונדון. בין המשפטים החשובים שהובאו לפני בית המשפט בלונדון בעניני א”י נמצא ערעור על הזיכיון על בריכות שלמה המלך בערטס, הסכסוך על אדמות השולטן הטורקי, בערעור על צוואתה ורכושה של אמינה חאלדי, משפט הנשק של חברי קיבוץ חולדה, הבג”ץ של בן-אליעזר וערעורו של דב גרונר שנידון למוות. פסקי הדין של בית המשפט של מועצת המלך ברובם אשרו את פסקי הדין המקומיים ולעתים רחוקות בוטל פסק דין מקומי. בעניינים פליליים לא בוטל כל פסק דין מקומי.