מעפילים ואנשי המחתרות נגד הספר הלבן ותקנות החירום

בשנים 1945-7 , לאחר פירסום הספר הלבן תקנות החירום של שנת 1945, היינו עדים למשפטי הביאס קורפוס. בעתירות אלה נבדקו חוקיותם של מאסרים ומעצרים שנעשו לפי תקנות החירום. היו שתי עתירות של אריה בן אליעזר, לוחם מחתרת האצל שנעצר והוגלה לאריתאירה , ועתירת מחתרת המעפילים שהגיעו באוניה  “כנסת ישראל”.

עתירות אלה הסבו אליהן תשומת לב רבה בארץ ועוררו הד בעולם. נבדקה בהן חוקיותן של תקנות החירום. בעתירה הראשונה של אריה בן אליעזר, נקבע גורלם של כחמש מאות עצורים מתנועות המחתרת. בעתירה של מעפילי “כנסת ישראל”, נקבע גורלם של 3,350 מעפילים שהגיעו לארץ ישראל על האוניה “כנסת ישראל”, ובעתירה שניה של אריה בן אליעזר, עמד להיחרץ גורלם של מאות יהודים שנכלאו לתקופות זמן בלתי מוגבלות במחנות מעצר שונים בארץ, ללא פקודת מאסר או צווים חוקיים. עתירות אלה נתבררו בדרך משפטית הנקראת “הביאס קורפוס”.

מקורו של מוסד זה, הוא במגילה הנקראת “מגנה קרתא” שהוצאה ע”י המלך יוהן הראשון תחת לחץ האצילים והלורדים האנגלים בשנת 1215. בסעיף 39 המלך הצהיר ואישר את זכותו של כל אדם להישפט ולערער בפני בתי המשפט על צו של מאסר שטענו שהוא בלתי חוקי. בסעיף נאמר: “שום בן חורין לא יתפס ולא יאסר, לא יופקר ולא יועמד מחוץ לחוק, לא יוגלה, לא יבולע בכל אופן אחר, וכן לא נצא נגדו ולא נשלח אחרים נגדו, אלא לפי ההחלטות החוקיות של בני מעמדו, או לפי חוקי המדינה” .

הביאס קורפוס הוא צו שיוצא מביה”מ של המלך או מביה”ד של המדינה, לממונה על שמירת האסיר, להביא את הגוף לפני ביה”ד, כדי לברר בירור יסודי את סיבת מאסרו. כתב זה היה אחד האמצעים החשובים ביותר להגנה על חופש הפרט, והוא מנע מאסר שרירותי בלי סיבה מספקת לכך. מאז נקבעו כללי הדיון ע”י הפרלמנט הבריטי בהביאס קורפוס, הונצחה זכות זו באופן מוחלט, וכך ניתנה חסות והגנה מוחלטת לזכויותיו האזרחיות של הנתין בפני התערבותו הרודנית של המלך.  השימוש בזכות זו לבירור היה מועט במאת השנים הראשונות, ורק מאוחר יותר החלו להעריך את הסעיף במלוא משמעותו. כבר ב 1626 שמענו על מלחמה קשה אצילים ניהלו נגד המלך צ’רלס להגשמת זכות זו שניתנה לכל אדם לתבוע לדין את מישמנע ממנו את חירותו שלא כדין, אלה יצטוו להופיע ולהשוות סיבה חוקית למאסר האיש.

במגילת הזכויות: Petition of rights   משנת 1628 הוגשה עתירה למלך צ’רלס ע”י הלורדים וחברי בית הנבחרים לקבל בחזרה זכויות שבוטלו מכבר. מאז ועד היום זכות זו נראית מקודשת בחוק האנגלי. בשנת 1679 הוצא חוק מיוחד בשם “הביאס קורפוס אקט”. החוק הוצא להבטיח טוב יותר את חירות האדם, ולמנוע מאסרים שרירותיים. אבל המשפט האנגלי לא קפא בד’ אמות של החוק הזה, והוא הושלם ברוח המשפט המקובל באנגליה.

עם המנדט שניתן לבריטניה הוכנס ולארץ ישראל המשפט האנגלי, והמשפט המקובל, ואלה הסתערו על צורות חקיקה שהיו קיימות אז, בשנת 1924 עם פירסום פקודת בתי המשפט. בחוק זה ניתנה סמכות שיפוט בלעדית בביהמ”ש הגבוה לצדק בעניינים של הביאס קורפוס והוענקה זכות לכל מי שביקש לעתור לביהמ”ש העליון לצדק בבקשה להתערב בצו של הביאס קורפוס, בבקשות רשות — של אדם נגד מי שמנעה ממנו את החופש האישי ע”י שימוש לרעה ושלא כחוק בסמכויותיו, וכן למתן צווים לשחרור אנשים שנעצרו במשמר שלא כחוק. ראה סעיף 6(א) של חוק בתי המשפט שנת 1924, שהוחלט בסעיף 7(א) מפקודת בתי המשפט משנת 1940.

בית המשפט לצדק שאליו פנו בענייני הביאס קורפוס היה חייב לדון בבקשה זו בדחיפות, ולהוציא את צו על תנאי במקרה שהבקשה התקבלה על דעת השופט. זו היתה חובה ולא סמכות שניתנה לשיקול דעת, אם התברר כי יש יסוד כלשהו לבקשה שהוגשה לביהמ”ש.

בהיסטוריית המשפטים האנגלית, נמסר על מהפכות שקטות שנעשו בשימוש בהליכים של הביאס קורפוס, כמו מנהיגים או מורדים עמדו לא פעם לעם בשעת מצוקה, ונכלאו ע”י שליטי ויועצי המלך, דרך זו היתה היחידה שעל ידה יכול אזרח להגן על עצמו מפני מציקיו, בפניה לביהמ”ש בדרך של הביאס קורפוס יכול העותר להשיג את חירותו.

ביהמ”ש התערב במקרים רבים של בקשות של אסירים או עצירים שביקשו את עזרתו. לעומתם היו מקרים בהם ביהמ”ש נמנע מלהתערב. מקרים של אי התערבות במאסר נתיני אויב בזמן המלחמה או מאסר שנעשה עפ”י חוקי שעת חירום, או מעצר עפ”י פס”ד חוקי שיצא ע”י ביהמ”ש. במקרים אלה ביהמ”ש לא נענה ולא הגיש העזרה המבוקשת. מאידך גיסא ביהמ”ש התערב כמעט תמיד במקרים של הסגרת אנשים או עבריינים שבאו וברחו לארץ ישראל. כמו כן היו מקרים שבהם התערב ביהמ”ש במאסרים על אי תשלום חובות, וכן ידועים מקרים שביהמ”ש  התערב במקרים של מאסר אשה ע”י בעלה או להיפך, ומקרים אחרים שביהמ”ש ציווה על מנהל פנימיה בבית ספר או במוסד רפואי לנמק מדוע לא ישחרר מי שנכלא בפנימיה או במוסד רפואי בניגוד לרצונו.

ביה”ד העליון לצדק התערב במקרים רבים כדי לשמור על חירות האדם. הזדמנויות רבות להתערבות זו היו כשמדינות זרות ביקשו הסגרת עבריינים או אנשים שנדרשו על מעשה פשע בחו”ל. בהסכמי הסגרה בין מדינות שונות נקבעו כללים לפיהם יוסגרו פושעים שברחו מארץ אחת לחברתה, הכללים נקבעו כדי למנוע בריחת חשודים לפני שמשפט נקדם ישמע בארצם. בארצנו הבג”ץ נתבקש לא פעם, בשעת מצוקה, להיענות לבקשת אדם שחירותו נשללה ממנו, או הוגבלה וכאשר הוא היה נתון לחסדיו של קצין משטרה, או איזה אישיות אחרת בממשלה. ההתערבות היתה להחזרת חירות שנשללה. כשהותקנו תקנות החירום של 1936, ועם ניסיונות רבים להשתמש בפרצידורה זו, אולם תקנות אלה תוקנו כדי לצמצם או למנוע שימוש בדרך זו. התיקון נעשה בתקנות החירום וניתן היה לפנות לביהמ”ש העליון ולבקש את עזרתו. בימ”ש העליון בתקופת המנדט פסק לא פעם שהוא לא יתערב במקרים אלה. עם פרוץ מלחמת העולם השניה, והגבלת  חירות האדם, החלו שוב להשתמש בהליך זה, וכך היינו עדים לבקשות שהצבענו עליהם לעיל, וכן לבקשות של נתיני איוב, שביקשו מן הבג”ץ להתערב ולשחרר אותם ממעצרם, אך בימ”ש סגר דלתו בפניהם ועזרתו לא ניתנה להם כלאחר יד.

בשנת 1945 הועמד היישוב היהודי בארץ ישראל בפני תקנות חירום חדשות. אלה הגבילו את חירותו של האדם עד לידי קיצוניות מופלגת. אדם עלול היה להיאסר ע”י קצין או שוטר בכל עת ללא פקודת מאסר או פס”ד של ביהמ”ש, זמן מה לאחר מכן תוקנו התקנות המקוריות הסמכויות שניתנו לאנשי משטרה, הורחבו וניתנה סמכות חוקית לאסור ולשלוח אסירים מחוץ לגבולות הארץ, לאריתראה ולקפריסין, וזאת בניגוד לכללי הביאס קורפוס. בתקנות החירות שתוקנו מ 20.11.46, בוטלה למעשה הזכות להביאס קורפוס ע”י הוצאת תקנות מיוחדות שאיפשרו לשלטונות לשלוח למעצרים בקפריסין ובארתיראה. בתקנות אלה ניתן לעצור באופן חוקי אנשים למשלח מא”י ומגבולות א”י. בזאת נסגרה הדרך של מערער של מעצר בלתי חוקי שנעשה ע”י ממשלת א”י. התוצאה היתה שעיקרון חופש הפרט שהיה כה מקודש באנגליה, ואשר חוק הביאס קורפוס שמר עליו, לא היה בו ממש, והוא הפך לאבן שאין לה הופכין.

הגבלות על חופש פרט לא הביאו להחזרת השקט, ולא החזירו חיים נורמלים בארץ, והיה צריך לחפש איפוא את הגורמים לאי שקט, בהגבלות שהוטלו בארצנו עם הספר הלבן והמלחמה בטרור.

בין המשפטים המפורסמים באותה תקופה הזכרנו את עתירתו של אריה בן אליעזר, מי שהיה מראשי האצ”ל בתנועת החירות אשר פעל בשליחות האצ”ל בארה”ב 1939-1943. הוא נעצר והוגלה לאפריקה המזרחית ומשם נמלט. לימים הוא נבחר להיות חבר כנסת, וכיהן כחבר החל הכנסת הראשונה ועד השביעית. (ראה בג”ץ 89/45 א.ל.ר. 1946, עמוד 174, וכן בר”ע למועצת המלך1/46, 1946, א.ל.ר. עמוד 269).

ראה בג”ץ אוניית המעפילים כנסת ישראל והניסיון להעלות 3,350 בתקופת המנדט בניגוד למדינות הממשלה הבריטית וההגבלות העליה לא”י. העולים שהיו על ספינה זו נעצרו והעתירה לבג”ץ נדחתה ואילו המעפילים הוגלו למחנות מעצר בקפריסין, ראה בג”ץ 107/1946, א.ל.ר. 1946 עמוד 15; וכן בג”ץ 24/47, א.ל.ר 1947, עמוד 595.

השווה ההליכים בארץ ישראל של הביאס קורפוס עם אלה של מדינת ישראל, ובג”ץ 10/60, יד’ פסקי דין, עמוד 299, ו- 781, שדן בשערורייה של חטופים, וכן בג”ץ 38/51 י’ פסע 367, שבו צומצמו והוגבלו המקרים בהם יוצא הצו של הביאס קורפוס.

בבג”ץ 85/58 , פסע לו’ עמוד 14 בו בדק ביהמ”ש אפשרות להרחיב סמכותו של הבג”ץ ולהוציא צו הביאס קורפוס, או צו סרטורירי.