מערת הרמב”ן – איפה היא והאם היא מקום קדוש?

בעיית ירושלים מחריפה כשהיא מלווה בליבוי יצרים ובשימוש במטבע לשון של “מקום קדוש”. אחת הדרכים להרחבת הסכסוך היהודי – ערבי, היא הדרישה ליחס מעמד של מקום קדוש לאתרים רבים כדי למנוע מדרך רגל של ישראלי בהם.

לעוסקים באתנולוגיה ובחקר הפולחן, ידוע כי אחת הדרכים להשפיע על המון-העם היא ייחוס כוחות מאגיים להרים, אילנות, מעונות, מערות, קברים וחורשות ואגדות שעוברות מפה לאוזן בין פלחים, עוברי אורח, רועי צאן ובקר, וכן בפי עושי קסמים, אשפים, ומעלים באוב. אגדות אלו נקלטות אצל המון העם בליווי סיפורים מפחידים ומלאי עצב, על מקרים שהתרחשו במקומות אלה, וברבות הימים הופכים אלה לאתר קסום או מכושף, שלפעמים מלווה בהילה של קדושה.

בכל דת אנו מוצאים מיתוסים על גיבורים ועל מעשי גבורה או כישוף. אלה תרמו לעיצוב נוהג של תפילות ופולחנים. אנו מוצאים עליות לקבר במועדים שונים, שלפעמים מלווים בהקרבת קרבנות, העלאת קטורת ורוחות, שחיטת עופות או בהמות, שימוש בסימנים לבלימת השטן, וקריאה למלאכים טובים שיגוננו על האיש, ביתו ומשפחתו. סימנים לבלימת השטן מוצאים ביטויים לפעמים בטבילת כף היד בדם או בצבע ומריחתה במשקוף הכניסה לבית, או בהדלקת נרות על קבר. ואילו לקריאת המלאך הטוב משתמשים לפעמים בלחשים, או בפתק, או בקריאה למלאכים לבוא ולהושיע.

אגדות וסיפורים מהלכים לרוב בירושלים ומקומות מכושפים בהם הרוח נושבת ומכה או מגוננת בעובר ושב; או מעיין שהמים שזורמים בו מביאים ברכה לצאצאים, לאשה שבטנה נעצרה, או אחרים שמביאים כוח גברא לאיש שחרד להעמיד צאצאים שיאמרו אחריו קדיש. מקומות אלה נזכרים בהערכה, פחד או הערצה, ומלווים בביטוי “נביא”, “קדוש”, “וואלי”, “קבר של רב או שיך או “דרויש” (נזיר מוסלמי).

קבורה בפירמידות, במערה או בסלע חצוב או במבנה בנין נפרד מוצאים אנו כבר בימי קדם ובעולם העתיק. יש ואלה נשתמרו במצב תקין ויש שידי שודדי קברים או פגעי הטבע פגעו באתרים אלה.

להלן נעסוק באלה בנוגע למערת הרמב”ן.

הרמב”ן הגיע לירושלים ב-1267, באגרותיו הוא מספר על השממה בעיר, על יהודים בודדים (שנים) שמצא בה. הוא הניח את היסוד לחידוש הישוב היהודי בירושלים והמריץ יהודים, שברחו מירושלים מפחד מחרב הטטרים, לשוב ולהתיישב בה. הוא הקים, באחת החורבות, בית כנסת וייסד ישיבה שהחלה למשוך אליה תלמידים גם מחו”ל (ראה אגרות ארץ ישראל – אברהם יערי, בהוצאת מסדה ע’ 83).

בצפונה של העיר ירושלים, קיים נחל אכזב הנקרא וואדי ג’וז (נחל האגוז שהוא שיבוש של השם יהושפט,ושבימי הביזנטים נקרא ג’וזפט ובקיצור ג’וז). נחל זה יורד מצפון ירושלים – משכונת שיך ג’ורח ומורדות הר הצופים וקבר שמעון הצדיק לכיוון דרום לנחל קדרון. המסורת מספרת שהרמב”ן נקבר ליד אתר שמעון הצדיק בוואדי ג’וז.

מחקרים היסטוריים על הסטטוס קוו של המקומות הקדושים, לא מזכירים אתר קבורה על שם הרמב”ן, אף על פי כן, שם זה עלה בדיונים שהתנהלו בפני ועדה שמונתה ע”י יוסי ביילין, בזמן שתפקד כשר המשפטים, לקבוע את מעמדה של מערה גדולה שמצויה כאמור בוואדי ג’וז, היה זה סכסוך משפטי בין משפחת אבו ג’יבנה לבין קבוצת מתנחלים.

הבעלים טענו שמערה, המצויה בגוש מנדטורי 30132, ידועה כווקף אבו ג’יבנה. על פי שטר הקדש עתיק (ווקפיה) משנת 1181 היג’רה (1767) שברשותם. אחד מאבות המשפחה הקדיש המקום בווקפיה לצאצאיו. הבעלים הצביעו על בעלותם בגוש 30526 חלקה 4 (מספר הגוש 30132 שונה בתקופה הירדנית לגוש 30526), וטענו שהמקום קדוש למוסלמים ולמתנחלים אין זכות להפריע להם.

שטר ההקדש עורר ספק בדבר הקשר שלו אל המקום ואל המערה מטעמים אלה:

ווקף (הקדש) נעשה לרוב על קרקעות או בנינים שבעליהם רשמו אותם כהקדש וזה אינו ניתן למכירה ואינו עובר בירושה, החלפה או פיצול והוא נשמר לצמיתות בניהולו של גוף דתי או חילוני שהמקדיש בחר. הכנסות הווקף נועדו בדרך כלל לשמש למטרה שנקבעה בשטר (מוסדות דת וצדקה). אך קיים גם הקדש של אדם לטובת צאצאיו ואז הווקף אינו מקום קדוש.

בשטר ההקדש (ווקפיה) של אבו ג’יבנה נאמר שהנכס הוקדש למטרה דתית, דהיינו למקום ששימש או משמש לפולחן דתי.

בדיקה שנעשתה במקום ושהצדדים להליך המשפטי חלקו עליו העלתה כי הגבולות שצוינו בווקפיה היו שמות של שכנים ועצמים שהיו, ב-1764 אלה לא היו קיימים בימינו, ולכן היה צריך לבדוק רציפות וגלגול הבעלויות במהלך הדורות מאז 1764 ועד היום.

חוסר הילה של קדושה בווקף אבו ג’יבנה האמור ניתן היה למצוא בעובדה שסלימן דרויש עבד אל קרם חיג’זי וארבעה אחים שלו, התחייבו בהסכם מ-17/1/1933 למכור לחנה אליאס אל בנדק, נוצרי מבית לחם, זכויות קניין שהיו להם במקרקעין רבים בצפונה של ירושלים שביניהם נכללה קרקע ווקף, הידועה בווקף אבו ג’יבנה, לפי שטר מס’ 53 מינואר 1315 ה’ שגבולותיה: צפון: דרויש חג’זי, דרום: משפחת שחאדה, מזרח: דרך, מערב: משפחת חג’זי. והכל במחיר של 650 ג’ניה פלשתיני (לירות ארץ ישראליות).

החיג’ה (התעודה) שהוצאה ע”י בי”ד שרעי, לא הקנתה קדושה מיוחדת למסמך. ביה”ד השרעי היה בתקופת העותומנים ביה”ד כללי לרישום ולשמירת מסמכים משפטיים. גם בתי הדין הרבניים והכנסייתיים, פעלו אותה עת מכוח האוטונומיה וההכרה שניתנה לכל אחת מן העדות לעסוק בנפרד בעניינים של המעמד האישי שהם הוסמכו לפעול בהם. הסמכה זו נעשתה והוכרה בקפיטולציות שהושגו בהסכם פריז מ-1856. הסכם זה נחתם מיד לאחר מלחמת קרים (1853-1856). המדינה לא הכירה בווקף או הקדש, אלא רק ע”י הצגת הווקפיה החיג’ה, (התעוד של ביה”ד שבו נרשמה), והיא הצריכה עוד רישום במערכת רישום המקרקעין (טבו) (ראה החלטת מועצת המלך באנגליה בערעור של חלדי שפורסם בערעור מס’ 52/44, 13 אוסף פלסטין לאו רפורטס עמוד 271, בערעור מס’ 251/43 10 אוסף פלסטין לאו רפורטס עמוד 646). מאז פרסום חוק הקרקעות העותמני מ-1274 היג’רה (1859) התקבלו בתור ראיה רק שטרי טבו שהוצאו מטעם הדפתר חקאני המרכזי (דאימי) בקושטא (קונסטנטינופול) או בספרי ווקלמה (יומנים מקומיים) שנוהלו באזור (ראה א. כהן – רשום ועסקאות מקרקעין ע’ 40).

בשנת 1920, לאחר כניסת הכוחות הבריטים לארץ, פורסמה פקודת העברת קרקעות בארץ ישראל וב-1/10/20 נפתחו משרדים לרישום קרקעות. עוד נקבע שם כי אין לחזור בדיספוזיציה (העברה) קרקעית שנעשית מחוץ למשרדי רישום המקרקעין. ניתן היה להעלות טענה בהליך משפטי גם אם הצד שכנגד לא הזכיר אותה בכתב טענותיו וביהמ”ש רשאי היה לעורר אותה מיוזמתו. (ע”א ,150/45 1945 אלר 455). עסקה שלא ניתנה עליה הסכמת הממשלה בטלה ומבוטלת, ועדות בעל פה נגד תעודת רישום לא תתקבל מלבד במקרה של זיוף (ע”א 87/50, פס”ד ו’ 57). הפקודה הוחלפה במדינת ישראל, בחוק מעודכן, חוק המקרקעין התשכ”ט – 1969, אשר נכנס לתקפו ב-1/1/70. חוק זה בא לענות על צרכי המדינה ולהבטיח רישום כל הזכויות והעסקאות במקרקעין.

פעולת רישום ווקף היתה דרך יעילה לשריין ולחסן נכסים נגד הפקעות, ולהבטיח את השימוש בהם ע”י הקדשה לגבוה. בהפיכת נכסים לווקף צוינו מטרותיו במפורש בתעודת ההקדשה, וכך נשמרו זכויות ההנאה של האפוטרופוס המופקד עליהם, שהיה כרגיל המקדיש עצמו ויורשיו אחריו. הווקף מנע מושל בעל זרוע מלהשתלט על הנכס. ווקף היה פטור מכל מיסים והיטלים אחרים.

לרוב החסינות המשפטית שניתנה לווקף היתה תיאורטית בלבד. היו שליטים ואנשי שררה מוסלמים שבכל זאת הפקיעו והחרימו רכוש ווקף למטרות שונות וביטלו ווקף של קודמיהם (ראה הווקף בירושלים – מאת יצחק ריטר ע’ 5. והדוגמאות שהוא מביא מספרם של ש.ד. גווטין וא. בן שמש ע’ 157).

מטרה אחרת של מייסדי ווקף בתקופת הטורקים, היתה כוונתם למנוע חלוקת הרכוש שצברו כדי שזה יעמוד כמצבה חיה למוריש ולפועלו (ריטר שם ע’ 5). הראיה שרישום ווקפיה על מקרקעין לא הקנתה הילת קדושה או מניעה אחרת, מצאנו בפרצלציה שהתבצעה בתקופת שלטון הממלכה הירדנית, באישור מהנדס העיר ירושלים בווקף אבו ג’בנה ביום 12/1/64 (ראה תיק פרצלציה מס’ ה/25/192. לגבי חלקות 22, 11 + 12 (מקודם חלקה 21) בגוש 30132). האחים איברהים וייסחק אבו ג’בנה לא נזקקו לאישור מוסדות  הווקף לבקשה זו. לווקף היו שותפים ממשפחת דרויש חיג’זי עפ”י שטר מס’ 53, מינואר 1315 היג’רה. המשפחה מכרה את חלקה לנוצרי מבית לחם, חנה אליאס אל בנדק, בחוזה משנת 17/1/1933. מכאן שלא היתה כל קדושה בווקף זה.

לאחר חודש מאי שנת 2000 פרץ סכסוך בין יהודים למוסלמים על שלטים שהוצבו במקום ועל השימוש במקום, והרשם לענייני דתות החליט שהמקום הוא אכן קדוש, ואז פנתה משפחת אבו ג’יבנה, לרשויות וביקשה שיינתן צו מניעה נגד מי שהביא טענה שהם משיגי גבול. הדיון התנהל בבית משפט השלום בירושלים ושופט השלום כרמי מוסק פסק ביום 18.12.2008 בת.א. 7523/00 כי:

  1. התובעים הם הבעלים והמחזיקים של השטח שבתוכו המערה.
  2. הנתבעים (המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים) לא הוכיחה כי המערה הנמצאת בשטח המקרקעין שבמחלוקת היא המערה הידועה הנקראת בשם מערת הרמב”ן והיא מקום קדוש.
  3. לא הוכח קשר בין המערה שבמקום לבין מקום שהנתבעים טענו שהוא מערת הרמב”ן.