משה כהן – השופט הצנוע

השופט משה כהן היה איש צנוע ונעים הליכות. הוא נולד בתאריך ו’ בשבט תרע”ט (1919) ביאנינה, עיירה בצפון מערב יוון, בצומת דרכים בין אלבניה, יוגוסלביה והים היווני, ונפטר ב – ב’ שבט תשמ”ב (1982). הוריו, ר’ מנחם ומרגלית כהן, עלו לארץ בשנת 1919, זמן קצר לאחר גמר המלחמה והכרזת בלפור, השתכנו באוהל משה, שכונה של המעמד הבינוני, שהייתה חממה של אנשי מעשה ואינטליגנציה ספרדית. בשכונה זו גרו מורים, עורכי-דין, שופטים, רבנים, רופאים, מדפיסים, מוציאים לאור ופקידים. (ראה – “ילדות בירושלים” מאת יעקב יהושע כרך ד’ עמ’ 99-101 וכן בספר “אהל משה מאה שנה לשכונה” בהוצאת משגב ירושלים והאוניברסיטה העברית, וכן רשימה של נירית שלו-כליפא נחלאות בלב העיר עמ’ 57).

יאנינה הייתה מקום מפגש בין תרבויות וכן מרכז מסחרי ימי מימי קדם. בעיר זו הייתה קהילה יהודית עתיקה, שלפי גרסה אחת, התיישבו בה בימי אלכסנדר הגדול (323-356 לפנה”ס)  ולפי גרסה אחרת, יהודים הגיעו להתיישב בה עם חורבן הבית השני (70 לספירה). הקהילה נכחדה ברובה בתקופת השואה וכיום מתגוררות בה משפחות בודדות ששבו אליה לאחר המלחמה. העולים מיאנינה לארץ ישראל בתחילת המאה ה-20 ממשיכים לשמור כאן על המסורת היונית של הוריהם והורי הוריהם.

משה למד בקולג’ טרה סנטה בירושלים וסיים אותו ב-1935 בהצטיינות יתירה במתמטיקה, ולאחר מכן עבד כפקיד ומזכיר בבית המשפט המחוזי עד 1943.

בבית המשפט המחוזי הוא נרשם והשלים לימודיו בבית הספר, בשיעורי ערב למשפט. בגמר לימודיו הוא עשה את התמחותו במשרדו של חיים הרמן כהן (שלימים היה פרקליט המדינה, שר המשפטים, ולאחר מכן שופט בית המשפט העליון.) הוא התמחה בשנים 1943/44 ואח”כ פתח משרדו ב-1944 ועבד בו כעצמאי עד 1950.

עד להקמת המדינה היה משה איש האצ”ל, אך הוא ניתק קשרים אלה עם הקמת המדינה.

בשנת 1950 מונה משה כשופט בבית המשפט העירוני ולאחר מכן שופט שלום, ושופט שלום ראשי בשנים 1958 -1960. בשנת 1960 הוא מונה לשופט בית המשפט המחוזי וכיהן שם עד 1970.

ב-1970 הוא ביקש ממשרד המשפטים לעזור לו בהלוואה של משכנתא לרכישת דירה, אך בקשתו נדחתה מחוסר תקציב. עקב כך החליט להתפטר וחזר לפרקטיקה פרטית שבה עשה לביתו. לכשהתגבר על הבעיה הכלכלית הוא חזר לכס המשפט כשהוא חותר למציאת הצדק. חיפושיו אחר הצדק בלטו מיד בבימ”ש השלום, כאשר נזקק לעסוק בנושא הסעד מן הצדק לפי סעיף 133 מחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל”ב 1973. תרופה זו ניצבה בפניו – כמו בפני כל שופט. העיסוק בשאלה זו היה מושפע מן הגורמים של המתדיינים במשפט, ועמדת השופט וגישתו. (ראה מאמרו של השופט ביסקי ב’הפרקליט’ (כ”ג) ע’ 238).

ילדותו בשכונת אהל משה הייתה בחממה אנושית מעניינת. הנוער שגדל בשכונה זו תפש, ברבות הימים, עמדות נכבדות בהנהגת המדינה וכן ברבנות.

ביניהם אנו פוגשים את יצחק נבון (לימים הנשיא החמישי של המדינה), ג’ק ביבס, בעל פרס בטחון ישראל, הרב הראשי אליהו פרדס, הרב בנימין הלוי, הרב חיים הלוי, (לימים, רבה הראשי של תל-אביב), וכן מוצאים אנו את בני השכונה בתחומים שונים של חינוך ( פנחס זמרן, וידאל סורנגה ורייטן). בשטח העיתונות (אברהם אלחנני),וקרניאלי בספרו (יעקב יהושע), ברפואה (ד”ר אליעזר אלקלעי), בהוצאה לאור של ספרים ומילונים (שלמה ישראל שריזלי), בשפיטה (משה כהן, אלעזר הלוי ויפה הכט), במוסיקה בעל האנתולוגיה של הרומנסה הספרדית לחזנות ספרדית (יצחק לוי), בפקידות הבכירה (הרב יעקב ברוך, שמואל אשכנזי), במסחר ובכלכלה (כהן את בן עטר) ובמשפטים (עוה”ד יהושע בורלא, יעקב בכר, כהן, האחים מנחם ויעקב מירון, והאחים שמואל ורפאל שמיר, וכן אחרים במלאכות יד ונגרות).

במהלך חייו של משה אנו רואים שורה של מעשים שיש בהם מזיגה של רוח דתית וחתירה לצדק חברתי. הוא התמסר לאלה הן בעבודתו כשופט, וכן במלאו תפקיד של רב בית הכנסת “בית אברהם ואהל שרה” – ליוצאי יאנינה), בכל אחת מאלה הוא חתר בסבלנות, ברוח טובה ובחיוך, למציאת דרך של פשרה, ואלה נעשו בצנעה ובאהבת הבריות. תכונות אלה הגיעו אליו מבית אביו הוא ואחיו הגדול – שמואל כהן חתרו יחד להנציח את מנהגי קהילות יאנינה וקורפו עם השירה היהודית ביוונית. מנהגים אלה התאפיינו בשלושת האלמנטים הבאים:

(א) מילים עבריות בעיקר מתחום התפילה.

(ב) בצורות עתיקות של השפה היוונית.

(ג) באינטונציה מיוחדת של ההגייה.

הניב בשירה הרומניוטית נכתב באותיות עבריות בגלל אי ידיעת היוונית.

משה ניגן במנדולינה ובכינור והוא כולו היה אומר שירה שליוותה אותו במהלך חייו.

מציאות המנהג הרומניוטי והשירה המיוחדת של יהודי יאנינה וקורפו, נתגלה בקונגרס של המזרחיים בברלין ב – 1881.

השירה של אנשי ואנינה וקורפו עסקה לרוב בנושאים דתיים לאומיים, וביחוד שירי מועד (ראה מחקרו ורשימתו המעניינים של יוסף מאצא על השירה היהודית ביוונית בספר יוון, ספונות כרך ה’, תשל”א, שט”ו). אלה נשתמרו בקהילת יהודי יאנינה והועלו במחזור תפילה, ספר הרינה והתפילה, תשכ”ח – 1968, וכן בתקליטור שקהילה זו הוציאה.

משה חזר לשפיטה ב – 1976 עם מינויו כשופט מחוזי עד לשנת 1981, שעה שנבחר לבית המשפט העליון, אולם הוא חלה, וזמן קצר לאחר מכן הלך לעולמו. מקצת מפסקי הדין של משה פורסמו בקבצי פס”ד של שכירות בהוצאת מאירי וכן בפסקים מחוזיים, שבהם עסק בענייני מקרקעין, בירושות, במעמד האישי, בחוזים, שטרות ונושאים סוציאליים של ביטוח לאומי, מיסים, ובדיני עונשין. בפסה”ד שהוא נתן אנו מוצאים שהוא חתר לצדק ולפשרה ולמציאת וסלילת דרך לבאים אחריו. מזיגה של המשפט האנגלי, המשפט העברי ומשפט המג’לה.

משה כהן היה שופט חרוץ ופסקי הדין שלו נכתבו בזריזות ובשיקול דעת בשעות הבוקר המוקדמות, משה העמיד אחריו תלמידים רבים, וביניהם: האחים מירון (שאחד מהם היה ברבות הימים שופט בבית דין לעבודה), דוד שלום, דרור שמחיוף, יצחק טוייג ואחרים.

בנו של משה, הרב ועו”ד מנחם כהן יליד 1949, הוציא לאור, לאחר מות אביו, שלושה ספרים בהם קיבץ את דרשותיו ופרושים של אביו, ואלה הם:

ארץ ישראל בתורה – ליקוטים ומדרשי תורה

 דרך ארץ בתורה שבכתב ובע”פ

ספר הפטרות מפורשות

אלה הועלו קודם לכן ע”י משה בגיליונות שהוא חילק מידי שבוע בין אחיו ובני משפחתו, ויחידי בית הכנסת. מנחם קיבץ והוציא אותם לאור, בעריכת הרב חיים הלוי, וכן הוציא מהדורה נוספת של ספר הרינה והתפילה כמנהג בית הכנסת “בית אברהם” ו”אוהל שרה” ליהודי יאנינה.