משפט הכותל המערבי בשנות ה-30

הכותל המערבי היה בילדותנו כותל הדמעות. כאן התקבצו יהודים לתפילה ולשפוך את שיחם בפני הכותל שהיה שריד אחרון לבית המקדש שהוקם על ידי המלך שלמה ב-962 לפני ספירת הנוצרים ועמד על תילו בהפסקה של 70 שנה עד 70 שנה אחר הספירה. הכותל הוא שריד של בית המקדש שנהרס על ידי טיטוס.

נהגנו לבקר בכותל בחגי העליות לרגל בפסח, שבועות וסוכות, וכן ב-ט’ באב וימי תענית והימים הנוראים. מן הימים הנוראים אזכור את ט’ באב ויום הכיפורים שבהם בקע קול צעקה ובכי ותקיעת השופר. אלה הזכירו לנו את עברנו המפואר מאז הקמתו ב- 962 לפני הספירה על ידי המלך שלמה ועד לשנת 70 אחרי הספירה וכן הזכירו את ימי הורדוס. חיכינו בחרדה לתרועת השופר בגמר תפילת הנעילה ביום הכיפורים, ולאחר מכן חזרנו לבתינו כשאנו מאחלים לתקומה מהירה בשנה הבאה.

הירידה לכותל הייתה בשתי סמטאות צרות, האחת הובילה לאורך החומה במדרגות צרות שירדו מרחבה שליד ישיבת תפארת ישראל, בתי מחסה, ופורת יוסף, ואחר כך ירדה בין בתי מגורים רעועים; והשנייה התפתלה במדרגות של רחוב השלשלת ולאורך חנויות משני צדדים עד למורד השכונה המוגרבית, בה גרו משפחות מוסלמים. בין השכונה המוגרבית לבין הכותל הייתה רחבה של 3 מטרים, והייתה בשימוש תושבים בשכונת המוגרבים, אלה עברו עם חמורים ועדרי צאן בלי להתחשב במתפללים היהודים שברחבה.

השכונה המוגרבית הוקמה במשך דורות והייתה קבוצה של בתים וחצרות שהיו הקדש של ווקף אבו מדין. ווקף זה נעשה ב-29 לחודש רמדן בשנת 720 להיג’רה על ידי אבו מדין שוואלי בן לאחמד אל מוגרבי לטובת צליינים ובתי העדה המוגרבית (צפון אפריקה) למגורים חינם לעניים מוסלמים ועולי רגל לירושלים. הווקף השתרע על שטחי קרקע גדולים והכיל את הכפרים עין כרם, מלחה, בית מזמיל ודיר יאסין וליפתא עד נבי סמואל. ההכנסות של הכרמים והשדות משטחים אלה נועדו לעזרה לעניים ולעולי הרגל מן המגרב.

תושבי השכונה המוגרבית התרבו וחיו כאן, בצל הר הר הבית, מבלי ליחס לרחבת הכותל יחס של קדושה. הסמטה שימשה מעבר לאנשים, לעדרי צאן, ולבהמות משא והייתה מכוסה לרוב באשפה וצואה.

יהודים עשו בעבר ניסיונות רבים לנקות את השטח לרגלי הכותל ולגאול את המקום, אך המופתי והמועצה המוסלמית העליונה שהמופתי השתלט עליה הכשילו זאת בהסתה ובסיסמאות לאומיות ושמועות שהיהודים מבקשים להשתלט על המסגדים עומר ואל אקצה. ההסתות והסיסמאות הפכו ברבות הימים לשדה מחלוקת וויכוחים בנושא ה”סטטוס-קוו” של המקומות הקדושים.

“סטטוס-קוו” הוא הסכם שנחתם ב-1862 בין טורקיה לבין מדינות אירופיות שלפיו תינתן למדינות אלה זכות התפילה והביקור במקומות הקדושים בלי הפרעה והתערבות. ראהThe Status Quo In The Holy Places By L.G.A. Cust.

ההסתה גרמה ב-24/07/1928 לכך שקבוצות מוסלמים מוסתים יצאו לרחבת הכותל בתפילת ה”זיכר” בתופים ובריקודים ושירים בשעות התפילה של היהודים. מפגן זה ניזום בעקבות הסתה והמחאה על מחיצת בד שהוקמה להפרדה בין עזרת הנשים לבין הגברים המתפללים ליד הכותל, שוטרים הסירו אותה בפקודת מושל המחוז הבריטי וזה גרם להחמרת הסכסוך. המושל הבריטי הורה לאחראים להסיר המחיצה ולסלק הספסלים כיוון שהקמתה נגדה את הסטטוס-קוו לפיו אין לקבוע ולחבר לקרקע שום דבר בשטח. סמוך לאחר המחאות מצד היהודים נקבע בהודעה רשמית כי הרחבה היא ברשות הווקף, אולם המתפללים סירבו להישמע להוראות להסיר את המחיצה.

הרוחות סערו והביאו לדרישה שמלך אנגליה וחבר הלאומים יתערבו למציאת פתרון לשאלת הכותל ולהבטחת חופש התפילה במקום.

ב-28/11/28 נתפרסם ספר לבן בעניין הכותל ובו נקבע כי ליהודים לא הייתה זכות להקים מחיצה.

ב-16/08/29 המון ערבי התפרץ שוב לרחבת הכותל, הבריח את המתפללים והעלה באש את ספרי התורה. באותו ערב ההמון ערך חגיגה שלוותה בתהלוכות, בתפילות ולפידים. הרוחות סערו וצעיר יהודי, אברהם מזרחי, נהרג בתגרה שפרצה. לאחר מכן פרצו מאורעות דמים בירושלים ואלה התפשטו לכל הארץ. פלחים ערבים מזוינים מכפרי הסביבה בירושלים ובדואים מן המדבר התקיפו את יהודי העיר העתיקה, שכונת משכנות שאננים, מאה שערים, שכונת הגורג’ים ליד שער שכם, סנהדריה, בית הכרם, בית וגן ותלפיות. המאורעות פשטו גם לחברון, צפת וחולדה. בחברון נהרגו 45 יהודים ונפצעו 59. במוצא נרצחו 6 נפשות ממשפחת מקלף. בצפת נהרגו 18 יהודים, ערבים שרפו ובזזו את הרובע היהודי.

ב-15 בספטמבר 1929 הממשלה הבריטית בלונדון מינתה ועדת חקירה בראשותו של השופט ואלטר שאו וזו החלה בעבודתה ב-28/12/29. הגישה ומסקנותיה שפורסמו ב-01/03/1930 ועדה זו הצדיקה את עמדת ממשלת המנדט ביחסים בין היהודים לערבים.

ב-15 במאי 1930 מינתה מועצת חבר הלאומים ועדת חקירה לחקר ענייני הכותל. הרבנות בא”י והסוכנות היהודית והועד הלאומי (כנסת ישראל) וכן הועד המרכזי של אגודת ישראל הגישו ביוני 1930 לועדה זו סקר היסטורי שכונה Memorandum וכן עדויות ואסמכתאות בשאלה של זכות התפילה ליד הכותל והזכות להניח ספסלים ומקומות ישיבה למתפללים. דו”ח זה הוכן בצורה אובייקטיבית והיסטורית לעניין הקדושה השוכנת במקום מאז ימי שלמה  המלך ועד ימינו.

ועדה זו שמעה עדים וב-19 ביוני 1930 עזבה את הארץ.

ב-08/06/31 הועדה פרסמה את מסקנותיה לפיהן רחבת הכותל היא למוסלמים ואילו ליהודים זכות גישה חופשית להתפלל, אך נאסר עליהם להניח ספסלים ולתקוע שופר ברחבה, ואילו למוסלמים אין זכות לערוך זיכר במקום.

בתקופת המנדט הוגשה תביעה לפקיד ההסדר לרשום את הקדש ווקף אבו מדין כבעלים של קרקעות הכפר עין כרם. הדיון ארך ונמשך גם לאחר הקמת המדינה. תביעה זו הוגשה על ידי הממשלה הצרפתית שטענה לזכויותיה במקום מכוח שליטתה על אלג’יריה ויוצגה ע”י עו”ד שצ’ופק בתביעה לקבלת פיצויים על הפקעת הרכוש.

לטענת התובעים הווקפיה של אבו מדין שוואלי בן מוחמד אל מוגרבי כללה את הכפרים עין כרם, מלחה, קלוניה (מוצא), בית אזמיל (בית וגן) וקנטרת אום בנת (בשער השלשלת בעיר העתיקה שכונת המוגרבים). הווקפיה חלה תחילה על 2 חדרים וחצר והייתה פתוחה עם בית שימוש ומחסן. הכנסות ההקדש נועדו לצדקה ולנהנים ממוצא המגרב שעלו לרגל או ביקשו להתיישב בירושלים וזאת למגוריהם ולהשכרה, ולעיבוד הקרקע.

בשלהי התקופה של שלטון העותומנים ושלטון המנדט שלאחריו הרחבה סומנה במפת העיר העתיקה כגוש 39 ע”ש ווקף אבו מדין, ונרשם שהיו בה חדרים למגורים, רפת, אורווה, חנויות ותנור ובית תמחוי וכן 4 חדרים והחלקה 52 נרשמה ע”ש כולל הכוללים.

הכותל המערבי הפך במהרה זירה להתנפלות על המתפללים בו. האיבה כלפי היהודים החמירה ותוצאותיה היו טבח בחורים, בישיבת חברון ובקהילה היהודית בצפת. כך הפך הסכסוך מסמל דתי לסמל לאומי, ולסמל של חורבן וגאולה כאחד.

שאלת הבעלות על הכותל והרחבה שלידו עלתה במיוחד בקשר לסידורי התפילה של היהודים. וכאן היה שיתוף פעולה בין ההנהגה הציונית החילונית לבין הנהגת אגודת ישראל והחוגים החרדים בתביעה לגאול את הכותל והרחבה. שיתוף פעולה זה הביא לייצוג משותף בפני ועדת הכותל של חבר הלאומים, באמצעות עו”ד מרדכי עליאש, דוד ילין ומ. בלוי (ראה א. פרידמן/חברה ודת 1918-1936 עמ’ 325) וראה תזכיר Memorandum שהוגש לועדה זו בשם הרבנות, הסוכנות היהודית, הועד הלאומי ומרכז אגודת ישראל בפלשתינה (א”י) ביוני 1930.

הועדה שחבר הלאומים מינה ב-15/5/1930 הורכבה כדלקמן:

  1. שר החוץ לשעבר של שודיה.
  2. שופט בדימוס מג’נבה.
  3. המושל לשעבר במושבה הולנדית סומטרה.

הדו”ח של ועדת הכותל מטעם חבר הלאומים פורסם ב-08/6/1931 ולאחריו פורסם דבר המלך במועצתו שקבע שהבעלות הבלעדית לכותל ולרחבה הסמוכה הוא למוסלמים ואילו ליהודים יש זכות גישה חופשית לתפילה בכל עת והם רשאים להשתמש בשופר. אך נאסר עליהם להביא ספסלים וכסאות לרחבה, וכן נאסר עליהם להביא ספרי תורה.

בספר “משפט הכותל”, משנת 1931, מובא פרטיכל מן העדויות שהושמעו בפני הועדה הבינלאומית שחקרה את הסכסוך שפרץ בדבר הכותל המערבי.

בדו”ח זה יש פרטים ממהלך ישיבות הועדה בירושלים, וכן תזכיר שנערך על ידי ד”ר כורש אדלר מניו יורק, לבקשת הקהילה היהודית, והערותיהם של דוד ילין, פרופ’ ש. קליין, יצחק בן צבי, בן ציון דינבורג, הרב שמואל ובר, הרב רפאל כצנלבוגן וד”ר מרדכי עליאש. הפרטיכל הכיל את העדויות שהובאו מטעם היהודים וכן של אלה שהובאו מצד המוסלמים. קיימו 24 ישיבות וכן העתק החלטת הועדה. בספר יש תמונות מן הכותל והסביבה במועדים שונים.

במהלך הדיון המשפטי הושמעו העדים הבאים:

מטעם היהודים:

  1. יוסף בן עקיבא גולדשמיט, תושב ותיק בעיר העתיקה, כבן 70 שנה.
  2. גבי לנדוי, מנהלת בי”ס לבנות שהגיעה לארץ ב-1889 והעידה על התפילות בכותל.
  3. שמעון בן ציון סחרוב, שעלה מבוכרה 43 שנה קודם לכן והיה ממתפללי הכותל, ותרם ספסלים לישיבת המתפללים עם כיור לנטילת ידיים.
  4. חיים סלמן, יליד ירושלים שהעיד על סככה שהייתה במקום להגנת המתפללים מן השמש, ועל ספסלים שהיו בשימוש במתפללים.
  5. ריצ’רד יוז, נוצרי ונתין בריטי שהיה מודד קרקעות וישב בארץ 38 שנים, פרט לשנות המלחמה העולמית הראשונה והעיד על התפילה בציבור במקום, בקבוצות של ספרדים, אשכנזים, פרסים וג’ורג’ים וכן העיד שלפני המלחמה היו ספסלים ברחבה למנוחת הקהל.
  6. הרב בן ציון חי עוזיאל, רב ראשי בת”א יפו, סיפר על תפילותיו בכותל בילדותו.
  7. אליהו מרדכי אייזנשטיין, גזבר הועד הכללי של כנסת ישראל (אשכנזי) שהעיד על הוצאות שהוצאו לתיקון רחבת הכותל לפני 35 שנה.
  8. פרופ’ בוריס שץ, מנהל “בצלאל” שתיעודו על סרט שנעשה במקום כבר בשנת 1911.
  9. רפאל בן רחמים מיוחס, שמש הכותל ובנו של השמש שהעיד על תפילות במקום לפני 40 שנה וכן על הסככה והמחיצה.
  10. גב’ שרלוט היסיי, ארכיאולוגית ועוסקת באתנוגרפיה, בירושלים למעלה מ-30 שנה. זוכרת קיום מחיצה ושולחן.
  1. אריה מרדכי גולדברג, בן 52, שמש בי”ד של הרב זוננפלד שהתפלל מנחה ומעריב ליד הכותל ביחידות ובציבור, והיה לן ליד הכותל בליל כפור עד שהעתיק גתובתו לירושלים החדשה.
  2. ד”ר ויליאם קריסטי- כומר נוצרי שעוסק בחקגר המקרא וכן בשאלת הכותל, ראה ספסלים, כסאות
  3. חיים צוקרמן- בעל דפוס שהעיד על תפילה בציבור שנאמרה ליד הכותל ועל שימוש בשופר וספרי תורה.
  4. מנדל כהן פאקשור- בן 68 שהזמין מחיצה מעץ אצל נגר.
  5. דוד ילין- בן 64 יליד ירושלים וחוקר ענייני המזרח והיסטוריה. בא להעיד שהבורק אינו בכותל המערבי.
  6. צדוק בסן- צלם שצילם לפני המלחמה תמונות רבות מן הכותל וספסלים שבתמונה.
  7. אלברט אברהם מוצפי- רופא ועיתונאי יהודי ממצרים שהעיד על ביקוריו בכותל, מלפני 33 שנה ועל ארון וספסלים, כסאות ומנורות שמן שהיו בשימוש לרווחת המתפללים.
  8. אשר סופר פדרמן- בן 70 שהיה מבקר לעתים קרובות בכותל וראה מחיצה וסככה שהיו בכותל בימי כיפור.
  9. ד”ר אברהם ברבר, גיאוגרף בן 46, שהעיד על זוהמה וצואה שהדביקו מבוגרים בכותל ועל התלונה שהגיש לסטורס.
  10. שוכרי ביי סעד, קצין משטרה שהעיד על הצואה בכותל.
  11. מאיר דוד שוטלאנד- שמש הועד הכללי של כנסת ישראל שהעיד על הכותל שהיה מזוהם בצואת אדם.
  12. עו”ד מרדכי לבנון, שהיה שופט שלום בירושלים, בוגר אוניברסיטה תורכית בקושטא. חקר את הפירמנים מ-1893 ומ-1841.
  13. עדות בכתב של הרב חיים נחום.

הערבים הביאו את:

  1. מוחמד נסיב מזכיר ביה”ד השרעי הירושלמי שהגיש תעודות שנרשמו בהקדש.
  2. מוזאהם בי באג’אג’י בן 39, עו”ד מעיראק שהיה בשנים האחרונות מיניסטר שם והעיד על ההגנה למקומות הקדושים בעיראק ובא”י ובתוכם על הבורק.
  3. צלח אל דין בייהוב מביירות, סגן נשיא המועצה המוסלמית העליונה בביירות. העיד על הכתוב בקוראן על הבורק.
  4. מוחמד אל טאפטאזאני, העיד מטעם המוסלמים על הבורק שליד ווקף אבו מדין. חוקר היסטוריה ערבי שהעיד על הקדושה של הקירות שמסביב למסגדים.
  5. סעיד מורזא מושקי, ראש לשכת המסחר של הפרסים במצרים מעיד על אמונת המוסלמים שהנביא ירד ליד הכותל מסוסו.
  6. דויד יסמין, נוצרי בן 57 תיירים לא ראה כסאות או מחיצה.
  7. סלים סאלמא איסקאפי, נוצרי אורתודוכסי בן 60, היה סתת בנעוריו. לפני 35 שנה ריצף את רחבת הכותל.
  8. חסן ג’נין, בן 60, שירת כקצין במשטה בימי התורכים, אחרי שהיה קצין בבית הסוהר. לא ראה כסאות או ספסלים או סככה או מחיצה והנשים היו מעורבות עם הגברים.
  9. סעיד ג’ורג’ צעד שאווה, בן 65, סתת שעסק בריצוף רחבת הכותל.
  10. איברהים עבדאללה חמס, נוצרי אורתודוכסי בן 70. בנאי שריצף את רחבת הכותל. לא ראה מתפללים במקום.
  11. מוחמד אל ענטבי, בן 50, גובה מסים בממשלה. לא ראה תפילה במקום.
  12. ליאופלד בראסלו, כומר צרפתי קתולי בן 54. ביקר במקום למעלה ממאה פעמים. סתר עצמו בדבר תיאור תפילת יהודים.
  13. לואיס המדיט, כומר חוקר בן 60. זכר שלא היו ברחבה כסאות, ספסלים או מחיצה.
  14. ניקולה זיסומין, מוציא לאור של צילומים שהוכנו במושבה האמריקאית ומגיש אלבומים.
  15. אנטון יוסף לולאס, מורה דרך רומי קתולי. לא ראה שם תשמישי תפילה.
  16. עבדל קצר מודארה, יליד ואווה בן 24. העיד על דברים שקרא בעיתונים.
  17. מלאריון מאקוזי, כומר קתולי שנמצא בארץ 43 שנה. ביקר הרבה פעמים במקום. לא ראה כסאות, ספסלים, מחצלות, מחיצה או סככה. ראה נשים וגברים יחד בשעת התפילה.
  18. אמיל דאבוס, אלזסי בן 57. ביקר הרבה פעמים בכותל. לא ראה שם כלי תשמיש תפילה.
  19. מיכאל הירוניאוס, גר בא”י משנת 1892.
  20. וימנד, פרופסור מפריז. גר בא”י מזה 38 שנה. לא ראה ספסלים, כסאות וכו’.
  21. אורמוס קוהוול מצ’כיה, גר בא”י מזה 50 שנה. ראה זקנה יושבת על פח וגברים ונשים מעורבים בשעת תפילה.
  22. פיליגינטיוס מונוטה, צרפתי שגר בארץ 27 שנים. לא ראה ספסלים וכסאות, אולי היו מנורות.
  23. ג’מל חוסיני, מביקוריו במקום לפני המלחמה לא ראה ספסלים או מחיצה. כוונתם של היהודים היא לרכוש זכות בעלות על המקום.
  24. שיך אסמעיל חמאדי, ענה על שאלות משפטיות ועל זכות המעבר.
  25. שיך איסמעיל עבד אל חמיד חמדי, בן 55, חבר בי”ד לערעורים מוסלמי, מפרש מושגים של ווקף, קדושת הבורק ומקומה.
  26. קיטרוש, סיפר על מה שידע בדבר הכותל המערבי.
  27. יוסף חליל דחלה, השתתף בריצוף הכותל.
  28. שיך חאמד אטובי, בן 43, לפנים מופתי טול כרם. מומחה לחוק השרעי.
  29. ריזה תופיק בי, מאשר תרגומו של לבנון על הפירמנים.

בסיום מסכת הראיות הושמעו סיכומים של דוד ילין, הרב בלוי וד”ר מ. עליאש, ואחריהם סיכמו את טיעוני המוסלמים זכי פחה, ממצרים שהיה מיניסטר הווקף בממשלת מצרים, ומוחמד עלי פחה ועבדל האני עוני.