משפט השלום העברי בארץ-ישראל

מערכת משפט של עם עשויה מרבדים רבדים שנצטברו במשך דורות ומאירועים שונים בחיי העם. ברשימתנו זו נעסוק בפרק משפט השלום העברי בארץ-ישראל, שהופעל בארצנו ע”י “חובבי ציון” שהטביעו חותמם בארצנו ערב הקמת המדינה.

כידוע, מדינת ישראל הוקמה בסערת מלחמה כשצבאות ערב פרצו לתוכה. הכרזת העצמאות חייבה הפעלה מיידית של מערכת משפטית לניהול תקין של המדינה. בסעיף 11 של פקודת השלטון והמשפט מתש”ח 1948 נקבע כי:

המשפט שהיה קיים בה’ באייר תש”ח (14.5.1948) יעמוד בתוקפו, עד כמה שאין בו משום סתירה לפקודה זו או לחוקים האחרים שינתנו ע”י מועצת המדינה הזמנית, או על פיה, ובשינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ומוסדותיה”.

כך נקבעה בארצנו מערכת משפט שהיתה קיימת בה ערב הקמתה על כל זרמיה ושכבותיה כמשפט מחייב. המשפט העברי היהודי לא נקלט רשמית כמשפטה של המדינה. המשפט העברי הדתי מבוסס כידוע על התורה שבכתב ושבעל-פה ועל תקנות חכמים לדורותיהם.

בפברואר 1909 מנהיגים שעלו מאודסה לישראל הקימו ביפו בית משפט עברי, לא דתי, לטפל בסכסוכים בין יהודים בארץ-ישראל. היה זה אקט משפטי ממדרגה ראשונה. הוא נעשה ע”י עולים בעלי הכרה לאומית שהשתייכו לתנועת חובבי ציון, וע”י המשרד הארצישראלי, שאותה שעה מילא מקום ההנהלה הציונית. המשרד הארצישראלי הִקְצָה ליזמים אלה אחד מחדרי משרדיו ביפו. ברש היזמים עמד ד”ר ארתור רופין, והמזכיר הראשון של משפט השלום ביפו היה הסופר הצעיר ש”י עגנון. סמוך לאחר מכן נוסדו סניפים נוספים במושבות יהודה, ובירושלים, בחיפה, בצפת, בטבריה ובחברון. בראשם עמדו טובי המנהיגים של הישובים. ואלה הם: יהודה לייב אבואב, יהושע ברזילי, מאיר דיזנגוף, מרדכי בן הלל הכהן, ד”ר חיים חיסין, בצלאל יפה, מנחם שינקין, ד”ר יעקב טהון ואהרון אייזנברג.

היזמים התכוונו לחדש המשפט העברי ביסודותיו, בלי הצביון הדתי, להשליט צדק ויושר, ולמצוא פתרון למשפטים בעלי אופי ציבורי בין יהודים לבין עצמם. משפט זה נשא בתוכו רעיון בריא של המשפט העברי.

באותה עת היו קיימים בארץ בתי המשפט של התורכים ואלה היו נגועים בשחיתות ובשלמונים. לצדם נתקיימו בתי משפט אחרים אצל קונסולים שפעלו כאן מכוח הקפיטולציות. אלה עסקו בסכסוכים שבין בעלי נתינויות זרות. ואילו בתי הדין הרבניים היו מפולגים לכוללים ולעדות לפני הקמת הרבנות הראשית לארץ-ישראל בשנת 1921.

מחאות וביקורות רבות באו נגד הפעלת בתי משפט השלום העברי מצד הרבנים, חוגים דתיים קיצוניים, שברבות הימים נקראו נטורי קרתא, וכן אנשי אגודת ישראל, וכן מנהיגי “המזרחי”, וכן חוקרים נכבדים וביניהם הרב שמחה אסף (מי שלימים היה שופט בבית המשפט העליון בישראל).

אך אלה נענו כדלקמן:

א. המשפט הדתי אינו תואם את תפיסת עולמם של בני הישוב היהודי בארץ-ישראל ומנוגד לאופיו.

ב.  הופעתם של הרבנים וסדרי הדין שנהגו על פיהם יש בהם פגמים אסתטיים רבים.

ג. הדיונים בבד”צ לקויים והרבנים אינם מקפידים על סדרים תקינים וגורמים בכך סבל למתדיינים.

אברהם לוידופיל (יליד ואהלין שע”י אודסה), שהצטרף לחובבי ציון באודסה והיה חניך הסורבון בפריז, ועיתונאי פעיל בוועד המקומי בתל-אביב ובוועד להקמת גימנסיה הרצליה ובית משפט השלום העברי, והיה אחר כך מזכיר בית משפט שלום העברי, התבטא כך:

יש לנו משפט עברי, אך הוא נתיישן והיתד הדתי שמונח בו מעכב בעד התפתחותו. צריך ליצור משפט עברי חילוני שלא יהיה קשור בכבלים דתיים. החיים יוצרים חוקים ולא החוקים יוצרים חיים. עלינו ליצור את המשפט החילוני כמו שיצרנו את בית הספר העברי החילוני”. ר’ “חדשות הארץ”, ו’ אלול תר”ף (20.3.1920).

בית משפט השלום מנה בתחילה 9 חברים ואחר כך 15, וברבות הימים הגיע למאות חברים. בראש בית משפט השלום העברי בארץ ישראל עמדו ראשי הוועד של מושבות יהודה, חברי ועד העיר יפו-תל-אביב, ועד פועלי ציון, ועד הפועל הצעיר, מרכז בעלי מלאכה, מרכז המורים ותנועת הפקידים, ובאי כוח המשרד הארצישראלי וחובבי ציון.

עקרונות המשפט העברי היו אי תלות במשפט הזר, עבודה משפטית על טהרת השפה העברית ובקשת צדק מהותי.

משפט זה פעל בארץ-ישראל מסוף שנת 1910 ועד יוני 1949. ניתן להבחין בו שלוש תקופות שבהן עמדו בראשו ארתור רופין ומרדכי בן הלל הכהן. אלה היו מראשי ועד הצירים וכן סופר מחובבי ציון שנולד במוהילב. ואלה הן התקופות:

  1. תקופת הקמתו (1917-1909). בתקופה זו המוסד שאף לחידוש המשפט העברי המסורתי, להוציא המימד הדתי שבו. משפט זה כיבד את הדת ואת האמונה, אבל את המשפט העברי ראה כחטיבה מיוחדת השווה לכל אדם בישראל בין שהוא דתי ובין שאינו דתי. (ר’ פ’ דייקן [דיקנשטיין], תולדות משפט השלום העברי, תל-אביב 1964, עמ’ 15-14). לצערנו, דו”חות ופרטיכלים, תעודות וכתבים מתקופה זו בתל-אביב, שהיו מכונסים שם, הושמדו בימי גירוש יהודי יפו-תל-אביב, כאשר המשרד הארצישראלי נאלץ להשמיד את הארכיון של משפט השלום העברי מפחד מג’מאל פאשה התורכי שהכריז אז משפט מוות על החזקת חומר זה. (ר’ ישראל יהודה אדלר, בית משפט השלום העברי, שאלות להלכה ולמעשה תפ”ה, עמ’ 6).

     רשימת השופטים של בית משפט השלום העברי מובאת בספרו הנ”ל של דייקן, עמ’ 50-43.

     בין אלה אנו מוצאים את עורכי הדין: מרדכי עליאש, דניאל אוסטר, חיים אור (לוצ’ינסקי), צבי שוורץ, וכן את העיתונאי שלום בן-ברוך.

  1. תקופת ועד הצירים ותקופת ההתעצמות, 1920-1918. הוועד שקדם להקמת הוועד הלאומי בארץ-ישראל, קיבל החלטה באספה המכוננת של באי כוח מושבות יהודה, להטיל חובה על כל האזרחים העבריים להישפט רק בפני בית משפט השלום העברי, שנחשב באותה תקופה למוסד יהודי של הישוב העברי. בתקופה זו לא היו מוסדות של משפט העובדים. בית משפט השלום העברי התעלם מבתי הדין הרבניים על אף מחאות שבאו מחוגים דתיים. בתקופה זו נשא ועד הצירים בהוצאות להחזקת משפט החברים, והוקמה מחלקה משפטית בראשותם של עוה”ד דניאל אוסטר, שנעזר בעו”ד מנחם דונקלבלום. (הראשון נבחר ברבות הימים כראש העיר ירושלים, והשני מונה ברבות הימים כשופט בית המשפט העליון בישראל). יחד הם חיברו את תקנות הדיון בבית משפט השלום העברי לדרגותיהם: שלום – עד 100 לירות מצריות, מחוזי – מעל 100 לירות מצריות, והעליון כבית משפט לערעורים.

הבד”צ ביפו ניסה כוחו בהקמת מכשולים על דרכו של משפט השלום העברי לבל יתפתח.
(ר’ מרדכי בן הלל הכהן – משפט העמים – יומן, ספר חמישי, עמ’ 78).

ההתעצמות והגאות של משפט השלום העברי באו כאשר ועד הצירים החליף את ההנהלה הציונית שהשתכנה בירושלים באוקטובר 1920 ושינויים גדולים בוצעו בתקציבה והמחלקה המשפטית חוסלה. בתקופה זו הוטל תפקיד המזכיר הראשי בבית משפט השלום והעליון על עו”ד פ’ דייקן (דיקנשטיין), (ר’ דייקן – תולדות משפט השלום העברי, עמ’ 33-31).

מעמדו של בית משפט זה נתחזק משנת 1926 משנחקקה פקודת הבוררות בארץ-ישראל כתוצאה מיחסו החיובי והאוהד של נורמן בנטביץ’, מי שהיה נסח החוקים בממשלת המנדט. התוצאה היתה שניתן היה לאכוף פסק בוררין של משפט השלום העברי. פקודת הבוררות חוקקה על יסוד המשפט המקובל באנגליה, שחל על הליכי בוררות ועל הוצאות שנדרשו לאישור פסק בורר ואיכופו כחוק. פקודה זו נתיישנה והוחלפה בחוק הבוררות תשכ”ח-1968 (ר’ סמדר אוטולנגי – בוררות דין ונוהל, מהדורה שנייה, 1980; וספר הבוררות מאת אורי שטרוזמן, הוצאת ע”ד משפטים, 2001).

  1. תקופת השפל במשפט העברי, 1949-1931. בתקופה זו היתה פריקת העול הלאומי בחלק ניכר של הישוב. כאן גבר הרעיון שיש לנהוג לפי חוקי הממשלה המנדטורית, ובא לביטוי רצון להתחמק מכל דבר שאין אחריו כפייה, והשאיפה למנוע נשיאת אחריות להוצאות ע”י מחיקת חברות ב”כנסת ישראל”. הרעיון והרגש הלאומי נתרופפו בתקופה זו והבסיס העיקרי לקיום משפט השלום העברי נשמט. דייקן בספרו הנ”ל, בעמ’ 68-62, מביא כמה דוגמאות וביניהן המאבק לביטול חוק השבת שחוקקה עיריית תל-אביב, ההשתמטות מתשלום מס המצות ומתשלום דמי חבר לוועד הלאומי ולקהילות המקומיות. בתקופה זו הלך מספר התביעות והצטמק. התמיכה התקציבית של הוועד הלאומי וועדי הקהילות והמושבות פחתה. אחרי שנת 1933 נסגר בית משפט השלום העברי בירושלים ולא נתחדש. ארכיון בית משפט זה בירושלים הועבר לארכיב עיריית ירושלים.

בתי משפט השלום העברי היו מורכבים משלושה דיינים מקצועיים ועממיים. אחד מן הדיינים היה לרוב אדם ששמע מפי חכמים ומשפטנים דיונים והלכות. ליד מוסד זה היה מזכיר או מנהל משרד שבעבודתו רכש ידיעות ביסודות המשפט וכן רכש ניסיון מעשי. (ר’ א’ בנטל, האזרח ברשות השיפוטית – הפרקליט י”ז, עמ’ 303-209). כך הובטח למערכת שתהיה בעלת צביון עממי ויעיל ושתתבסס על רגש הצדק והיושר. ניתן לומר שבבית משפט זה נתגבש וכונן המשפט העברי כמשפט מנהגי; כך בלט במיוחד באישור המנהג שרווח בישוב היהודי לתשלום פיצויי פיטורין.

משפט זה פעל לצד בתי הדין הרבניים (בד”צ) שהיו מפורדים לכוללים אשכנזים וספרדים ועדות אחרות עד להקמת הרבנות הראשית לארץ-ישראל. אלה הלכו ונתעצמו אם כי הסתגרו והגבילו את עצמם בעיקר לדיונים בענייני אישות ולא דנו בתביעות אזרחיות וכספיות.

דייקן מביא מדגם רב של דיונים שנתקיימו בבית משפט השלום העברי, ואלה כללו סכסוכי קרקעות, דיני חיובים ושטרות, דיני פיצויי פיטורין, תביעות על לשון הרע, תביעות בסכסוכי שכירות של דירות, תביעות למניעת תחרות, וכן דיונים על דיני ראיות ושבועה.

דוגמאות נוספות לדיונים בבית משפט השלום העברי:

חיים נחמן ביאליק נתבע לדין על ידי אדם שטען שביאליק קילל אותו ש”ילך לעזאזל”. להגנתו טען ביאליק שכאשר הוא הלך ברחוב הוא ניהל שיחה פרטית ביידיש עם רבניצקי כמנהגם מימים ימימה. אותו אדם האזין לשיחתם הפרטית וצעק שעליהם לדבר בעברית. בתגובה אמר ביאליק לאותו אדם שילך לעזאזל. הוא לא חושב שעל אותו אדם להיעלב כי עזאזל נמצא מרחק שלוש שעות מירושלים, והוא חושב שאין זה רעיון רע שאותו אדם יטייל שם. ביאליק זוכה.

תביעה אחרת שהוגשה בשנת 1926 היתה של סוכן עיתון “הארץ” חיים כצנלסון, שתבע את א”ל סוקניק לתשלום הסך של 275 גרוש מצריים על חוב של דמי מנוי לעיתון. סוקניק, מי שברבות הימים גילה את המגילות הגנוזות, טען להגנתו שמגיע לו חוב מ”הארץ” שהוא רשאי לקזזו כשכר סופרים בעד שלושה מאמרים שכתב ושפורסמו בעיתון. בית משפט השלום העירוני בירושלים קיבל את טענת הקיזוז והוא הפחית מסכום התביעה את שכר הסופרים שהגיע לסוקניק. בשולי רשימתו מובא פסה”ד.

תביעה אחרת שהוגשה באותה שעה היתה של מועצת פועלי ירושלים נגד ד”ר מזיא וחברת חקירות ארץ-ישראל בסך של 18.70 לירות מצריות אשר הגיע לו לטענתו בעד חפירות שביצע עבור הנתבעים. לאחר הבירור בפני בית המשפט הגיעו הצדדים לידי פשרה על סכום התביעה וחצי הוצאות המשפט והתביעה בוטלו.

מתחילת המאה העשרים עוד לשנת 1980 היו דיונים בין המשפטנים, חברי כנסת ומרצים באוניברסיטאות בדבר קליטת המשפט העברי במערכת המשפטית של המדינה. וכך מסכם מ’ אלון בספרו על המשפט העברי, כרך א, עמ’ 223:

הדרך הראשית של החייאת המשפט העברי ולהחזרתו לחיי המעשה היא על ידי קליטתו המחודשת במערכת המשפטית של המדינה. רק בדרך זו יחזור המשפט העברי להתמודד עם הבעיות שהזמן גרמן, וכך מתוך התמודדות זו תופח בו מחדש רוח רעננה ומשיבת נפש שיש עמה תסיסה של יצירה.

ר’ עוד מאמרו של אהרון ברק על יסודות המשפט ומורשת ישראל בשנתון המשפט העברי תשמ”ז, כרך יג, עמ’ 265, וכן ר’ רשימתו של חיים כהן – מן השיור, שנתון המשפט העברי, כרך יג, עמ’ 306-300, וכן רשימתו של ש’ שילה – על יסודות המשפט – הערות והארות, שם, עמ’ 358.

בשנת תש”מ 1980 חוקקה כנסת ישראל את חוק יסודות המשפט ובסעיף 1 נאמר:

ראה בית משפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה פתרון בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החרות, הצדק, היושר והמורשת של ישראל.

משה שלגי, ברשימתו על עקרונות מורשת ישראל ושיקול דעת משפטי, דן בספר אורי ידין, כרך ב, עמ’ 275, על עקרונות החרות, הצדק והיושר של מורשת ישראל. ר’ עוד בנדון דברי מ’ אלון על חוק יסודות המשפט בשנתון המשפט העברי, כרך יג, עמ’ 256-227.

כך נסגר המעגל על בית משפט השלום העברי כמוסד, ונפתח אשנב רחב לאימוץ עקרונות החרות, הצדק והיושר והמורשת של ישראל.