סוד רפואי וחשיפתו לציבור

סודיות רפואית לעומת זכות הציבור לדעת עלו לדיון פומבי בכלי התקשורת למיניהם עקב מחלתו של ראש הממשלה בישראל.

סודיות רפואית היא חלק מכללי האתיקה של רופאים, אך כאשר מדובר במנהיג ובאישיות מובילה בציבור, קם עימות בין כללי הסודיות הרפואית לבין זכות הציבור לדעת.

נושא זה נוגע גם למעמדו של נשיא ביה”מ העליון וכן למנהיגים ובעלי תפקידים אחרים, שקובעים גורלות לאחרים. חובת הסודיות הרפואית נובעת גם מחוק העונשין תשל”ז- 1977, סעיף 496, אשר קובע עונש של 6 חודשים למפר חובה זו.

האתיקה הרפואית נהוגה מכוח שבועת היפוקראטס ומכוח שבועת אסף הרופא, אלה הם כללים אוניברסאליים שנתקבלו והונהגו בעולם הרפואה מאז ומתמיד. לפיהם חל איסור על רופא לגלות לאחרים מצבו הרפואי של הלקוח – החולה.

בשבועת היפוקראטס נאמר בין היתר: “כל אשר יוודע לי, תוך כדי עבודה באומנותי ותוך כדי מגע ומשא עם בני אדם במסגרתה, ושלא נועד להפצה, אצפין ולא אגלה לאיש..”

אנשי תקשורת ומשפט טוענים לעומתם כי הציבור זכאי לדעת מצבו הרפואי של מנהיג כדי שהציבור יוכל לשקול, לנתח ולבקר החלטות של האחרון אם הן באות כתוצאה מליקוי רפואי או מחלה, ולבדוק אם הן התקבלו בדעה צלולה או שמא הם התקבלו בהיותו נתון וכפוף לתרופות.

כללים אלה נראה שהם נוגדים אחד את השני ולכן נביא להלן כמה עובדות הדרושות לבדיקה ולשיקול דעת.

אם נפנה לעולם הכתב נזכור כי רופאים שונים של נשיאי ארה”ב לשעבר, קית קרוספל וקרלוס גומז, שסקרו את מחלותיהם של נשיאי ארה”ב. והשפעותיהם על מהלכיהם הפוליטיים, התבטאו ” שלו ידע הציבור מה יכול מתח לחולל למנהיג אפילו אם הוא אדם חזק ויציב ביותר, הוא היה מזדעזע”. אותם מנהיגים נשברים פיזית ונפשית תחת עומס הלחצים בהיותם בין ארבע קירות ביתם, עד לנקודה בה הם כבר לא אחראים למעשיהם.

מחלת הסרטן וטרשת עורקים (שהיא אחת מגורמי הסיכון לשבץ מוחי) יכולים להוביל למחלות דיכאוניות ולירידה באנרגיה ובמוטיבציה. אלה יכולים להשפיע באופן רציני על תהליך קבלת החלטות עד כדי אי הכרעה. הססנות ונתינה לדברים להיסחף עם הזרם.

רופא מקבל אינפורמציה מן החולה, וזאת עקב יחסי אמון שביניהם. יחס זה נובע מן המטרה המשותפת של ריפוי החולה. האינפורמציה שניתנת ע”י הרופא היא תנאי הכרחי למימוש המטרה. זו ניתנת אך ורק למטרת ריפוי החולה. לפיכך דרישתו של החולה לחיסוי האינפורמציה היא תנאי חיוני ביחסים שביניהם. אך יש, לפעמים, שהחיסוי מהווה פגיעה באינטרס הציבורי ועל כן ניתנה הצעה להתיר הסודיות הרפואית בחוקים שונים.

בנושא הסודיות יש לשקול ולהביא בחשבון את הוראת חוק זכויות החולה התשנ”ו-1996. בחוק זה נקבעו זכויות האדם המקבל או מבקש לקבל טיפול רפואי וכן נקבעו זכויות האיש לכיבוד פרטיותו. בחוק זה נקבע עוד איזה מידע חייבים הרופאים למסור למטופלים שלהם.

חוק זה מושתת על עקרונות שגובשו בהמלצת ארגון הבריאות העולמי ולא על כלל ההמלצות. נשארו עדיין כמה לקונות שעלולות לעורר מחלוקת בין הרופאים לבין החולים. החוק עוסק עוד בזכות לקבל טיפול רפואי, וקביעת ועדות בדיקה וביקורת, וועדות אתיקה מקצועית ואחריות לקיים זכויות המטופל במוסד רפואי וכן יש בו הוראות מיוחדות לגבי כוחות הביטחון ואחרים.

חובת השמירה בסוד של כל מידע הנוגע למטופל חלה על המטפל ועל עובד במוסד רפואי כאשר המידע מגיע אליהם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם. מן החובה הזאת נגזרת חובה נוספת על המטפל ועל מנהל מוסד רפואי לנקוט באמצעים הדרושים כדי להבטיח שעובדים הנתונים למרותם יישמרו על סודיות בעניינים המובאים לידיעתם תוך כדי מילוי תפקידם או במהלך עבודתם.

מידע רפואי יכול שיימסר במקרים הבאים:

  1. כאשר המטופל נתן הסכמתו לכך.
  2. כאשר חלה על המטפל או על המוסד חובה עפ”י דין למסור המידע הרפואי.
  3. כאשר מסירת המידע באה למטפל אחר לצורך טיפול במטופל.
  4. כאשר מסירת המידע היא למוסד רפואי, לעיבוד המידע, תיוקו או דיווח עליו ע”פ דין.
  5. כאשר מסירת המידע נועדה לפירסום בבטאון מדעי, למטרות מחקר או הוראה בהתאם להוראת שר הבריאות ובלבד שלא נחשפו פרטים מזהים של המטופל.

חוק אחר שקשור לענייננו הוא משנת 1992, חוק יסוד; כבוד האדם וחירותו. החוק עוסק בפרטיות ובצנעת הפרט, ושם נקבע בסעיף 7, כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת הפרט, ואין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשימותיו ובסעיף 2 נקבע שם: אין פוגעים בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.

במקביל התפתחו בארצנו הלכות משפטיות שבי”מ העליון קבע אותן, כמשפט מקובל נוסח ישראל, שעה שהכיר בכללים של זכויות האדם ופיתח ענפי משפט מנהלי, דיני פיצויים ודיני חברות. (ראה בר”ע א 1412/94, מ”ט {2} פס”ד 516, הדסה-גלעד).

הלכות אלה נכללו בחוק חופש המידע, התשנ”ח – 1998, ששילב ועיגן בחוק את ההלכות שנקבעו בפסיקה, ובכללן זכות הציבור והיחיד לקבל מידע, והחובה למסור מידע, פרט לעניינים חסויים שהחוק קבע. כללים אלה נובעים מעקרונות מקובלים ומאופיה הדמוקרטי של המדינה. (ראה על כך בספרו של פרופ’ זאב סגל, “הזכות לדעת באור חוק חופש המידע”, ראה בג”ץ 1890/90 + 1404/90, מ”ד פס”ד (3) 353 ((שליט נגד שמעון פרס)), וכן בג”ץ 2888/97, נא’ פס”ד (5) 193 ((נוביק נגד רשות הטלוויזיה)).

תפקידם של נשיא המדינה, ראש הממשלה, הרמטכ”ל וכן נשיא בי”מ העליון הם תפקידים חשובים לענייננו אך אנו נעסוק ברשימתנו זו רק באלה הנוגעים לענייני ממשל ושפיטה.

ראש הממשלה אצלנו הוא ראשון בין שווים. סמכותו, למעשה, מעמדו הציבורי והפוליטי עשויים להיות בעלי משקל רב או מכריע. מבחינה משפטית יש לו רק סמכות אחת המעמידה אותו מעל לשאר חבריו, בכל הנוגע להתפטרות הממשלה ופיזור הכנסת לקראת בחירות כלליות.

חוק יסוד הממשלה נועד לשנות הנוהג על פיו, ראש הממשלה נבחר בבחירות אישיות והוא מכהן מכוח בחירתו (סעיף 3 (ב)) בתיק זה נשלל הצורך בקבלת אמון הכנסת לשם כהונתו של ראש הממשלה.

במקרים מיוחדים ייערכו בחירות לראש הממשלה בלא לקיים באותה עת בחירות לכנסת (בחירות מיוחדות). בחירות מיוחדות ייערכו אם ראש הממשלה התפטר מתפקידו (סעיף 23 (ג’) לחוק היסוד; הממשלה) דינו של ראש ממשלה שחדל לכהן כחבר כנסת כדין ראש ממשלה שהתפטר (סעיפים 26 + 23 לחוק היסוד; הממשלה) הוא הדין אם ראש הממשלה הועבר מתפקידו, בהחלטה מיוחדת של הכנסת או אם נפטר ראש הממשלה או נבצר ממנו דרך קבע (דהיינו לתקופה של למעלה מ-100 ימים רצופים) למלא את תפקידו. (סעיף 28 שם) או פחת מספרם של חברי הממשלה- משמונה שרים, וראש הממשלה לא מינה שר(ים) אחר(ים) תוך 72 שעות להשלמת המספר הדרוש.

ראש הממשלה אינו רשאי להעביר את תפקידו לאחד השרים. סמכותו כוללת שינוי במערכת התפקידים בין שרים בלבד.

מילוי מקומו של ראש הממשלה, הנעדר מן הארץ או שנבצר ממנו למלא תפקידו (סעיף 30) נעשה רק ע”י מי שמונה לכך כממלא מקומו, אך אם לא ממונה ממלא מקום לראש הממשלה, או אם מסיבה כלשהי נבצר מממלא המקום זמנית למלא תפקידו, על הממשלה למנות שר אחר מבין השרים שהם חברי כנסת לכהן כממלא מקומו של ראש הממשלה.

לממלא מקום ראש הממשלה לא מסורות סמכויותיו של ראש הממשלה. דהיינו התפטרותו אינה גורמת לפיזור הכנסת ואינה גוררת הליכה לבחירות כלליות.

לעיתים יש וראש הממשלה מכוח מעמדו, עושה צעדים וגישושים פוליטיים, בלי לשתף, בידיעה קודמת, את חבריו השרים. לאלה יש השפעה ניכרת ומרחיקת לכת על המערכת כולה. לכן חשוב לציבור לדעת מה מצב בריאותו של ראש הממשלה, או מנהיג מוביל ומכריע.

ראינו בישראל את הדאגה והחרדה שתפסו את הציבור לשלומו של ראש הממשלה, אריאל שרון, אלה הדאיגו עוד את הציבור לעניין עתיד המדינה; חזינו עוד הדאגה והחרדה לשלומו של ראש הממשלה, מנחם בגין, שנעלם מהזירה הפוליטית במשך חודשים, מצב בריאותה של גולדה מאיר כאשר מחלת הסרטן קיננה בה, מחלה שהוסתרה מן הציבור, והגבילה את יכולתה להנהיג את המדינה; ואת טענתה שלא לגייס את כוחות המילואים ולהכריע בין דעות שר הבטחון משה דיין שחשש מגיוס מילואים שמא יראה כתוקפן לבין קריאתו של הרמטכ”ל דוד אליעזר לעשות כן. וכן ראינו איך לוי אשכול נעדר מהגה המנהיגות בממשלה, והיותו פסיבי וחסר עמדה במשך למעלה מחצי שנה לרגל מחלתו.

נזכור פה כי הצעדים והגישושים הסודיים וכן תכנון מבצע סיני; וכן החלטותיה של גולדה מאיר, בנושא מצרים בתחילת שנות השבעים היו בזמן מחלתה; גם עמדותיו הפסיביות של לוי אשכול באו כאשר מצב בריאותו גרם לו להיעדר למעלה מחצי שנה מנוכחות ופעילות ופסל אותו (ראה ידיעות אחרונות, 24 שעות, מיום 1.1.06)

בתקופה שבה כיהן מנחם בגין, היה חשוב מאוד לדעת מצב בריאותו. הייתה תקופה בחייו שבה נוצרה אפשרות להסכם שלום עם מצרים אך כושרו הפיזי והנפשי ירדו עקב מחלת לב וניתוח קשה שעבר ברגלו ומות אשתו הוא הסתגר בביתו. אלה מנעו ממנו להמשיך בתפקידו כראש ממשלה עד שהוא אמר “איני יכול עוד”.

נבדוק עתה מה נעשב בשטח השפיטה.

מעמדתו ותפקידו של נשיא בי”מ העליון נקבעו בחוק היסוד; בשפיטה. (ס.ח. תשמ”ד 78) הוא יו”ר הוועדה למינוי שופטים (סעיף 7 (4)) ; אין להעביר שופט מכהונתו במקום קבע אחר אלא בהסכמתו של נשיא ביה”מ העליון או ע”פ החלטות ביה”ד למשמעת (סעיף 9); שופט לא יעסוק בעיסוק נוסף ולא ימלא תפקיד ציבורי אלא ע”פ חוק או בהסכמת נשיא ביה”מ העליון ושר המשפטים; בועדת הבחירות לשופטים יש מעמד קבע לנשיא ביה”מ העליון; הנשיא רשאי להשעות שופט לתקופה שתקבע, אם הוגשה תלונה או הוגש כתב אישום נגד שופט (סעיף 14); לנשיא או למשנהו או לממלא מקומו סמכות לקבוע שעניין מסויים יועבר מבי”מ אחד לבי”מ אחר ולגבור בדרך זו על הוראות הסמכות המקומית (סעיף 29 נב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב); הנשיא הוא אשר קובע את השופטים היושבים לדון בעניין מסוים (סעיף 27 שם); לנשיא סמכות מיוחדת לדון בעניין הקמת והרכבת המועצה המוסלמית העליונה וסמכות בתי הדין הדתיים (להוציא בתי הדין הרבניים) (סימן 55 לדבר המלך במועצתו (א”י) דריטון 3 ע’ 2582).

כאשר בריאותו של נשיא ביה”מ העליון משה זמורה נתערער, עלה הצורך לממלא מקום קבוע לנשיא. יצחק אולשן בספרו “דין ודברים” בעמ’ 245,247, כותב שהנשיא זמורה חלה בזמן כהונתו ומחלתו מנעה ממנו השתתפות ונוכחות לשפיטה, (עקב שבץ מוחי שקיבל), השיתוק והפגיעה בזכרונו פגעו בעבודה. הוא חדל לתפקד ולטפל במשפטים, עד שחדל לבוא לבי”מ. מחלתו נמשכה הרבה זמן והיה ברור כי לא יוכל לשוב לכהונתו. הוא התחיל להתקשות בדיבור אם כי דעתו הייתה צלולה מצבו היה טרגי למעמדו. אז נוצר הצורך לקבוע משרה של ממלא מקום קבוע לנשיא ומשרה זו נוצרה והוכנסה לחוק בשנת תשי”ג, 1953.

הצבענו לעיל על שניים מבעלי התפקידים היסודיים והעיקריים במדינת ישראל וזכותו של הציבור לדעת על מצב בריאותם, אך אלה אינם היחידים והבלעדיים שבהם גוברת זכות הציבור לדעת על מצבם הרפואי. אפשר למנות עוד את ממלאי התפקיד של נשיא המדינה, רמטכ”ל צה”ל, וכן בעלי תפקידים בכירים אחרים, בשירות המדינה, שבריאותם התקינה היא מאושיות כל מדינה תקינה. לכן חשוב לציבור בישראל לדעת מצב בריאותם. מכאן מתעורר הצורך להסדיר בחוק את מעמדם ותפקידם של ממלאי מקומם, במקרה הצורך, ולקבוע האם זכאי הציבור לדעת מצב בריאותם.