עיוור שזיהה את פרקליטו כעבור שנים, לפי קול

באחד הימים בשנת 2011, עמדתי בצומת הרחובות בן יהודה, בצלאל והמלך ג’ורג’ בירושלים, והמתנתי לאור הירוק להולכי רגל החוצים את הכביש. בזמן ההמתנה שמעתי נקישות מקל הליכה של עיוורים, ונוכחתי לדעת שהאיש מגשש דרכו. שאלתי את האיש עם המקל אם אוכל לעזור לו בדרך.

במקום מענה לשאלתי, הוא הפתיע אותי בלשונו: “שלום לך עו”ד שמיר. זיהיתי אותך על פי קולך. אני מיכאל גוטסמן שאתה ייצגת אותו בהליך משפטי בבית הדין לביטוח לאומי, לפני יובל שנים”.

בו במקום נזכרתי בהליך משפטי שבו תבעתי להכיר בילד מיכאל גוטסמן, כנכה נפגעי איבה. במשפט הוכרה זכותו של הילד כנכה שנפגע מפעילות איבה, אולם הפגישה המקרית בצומת הפתיעה אותי, והחזירה אותי לאירוע שטיפלתי בו לפני יובל שנים. ההפתעה הייתה שקולי נחרט בזיכרון של ילד בן שש, והוא זיהה אותי על פי קולי, ששמע אותו בהליך משפטי שניהלתי בעשור הראשון להקמת המדינה. בייחוד התפלאתי על כוחו של זיכרון.

בגיל שש מיכאל הילד מצא חפץ במושב בית מאיר ליד ביתו, הוא ניסה לפרקו בהיותו בתוך מערה שהייתה בשטח. בזמן הניסיון הזה החפץ התפוצץ, התברר שהחפץ היה רימון יד. בפיצוץ, איבד מיכאל את ידו השמאלית, ואיבד את מאור עיניו.

המקום בו ארע האסון הוא בית מאיר, מושב של עולים חדשים שהוקם על אדמות הכפר הערבי בית מחסיר ב – 1950. אסון הפגיעה היה ב – 1953, הילד אושפז בבית-החולים הדסה ירושלים, לאחר מכן הוריו העבירו אותו למוסד בית חינוך עיוורים בקרית משה מונטיפיורי בירושלים, ושם גדל ונתחנך כפי שיסופר להלן.

ההורים פנו לקצין המאשר שנתמנה עפ”י חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, ובקשו שיכיר בילד כנכה, וכך יהיה זכאי לריפוי, החלמה, שיקום רפואי ושיקום מקצועי. ברם, תביעתם נדחתה. אז נתבקשתי להגיש ערעור בפני ועדת עררים לפי החוק. לאחר שהערעור הוגש, נתקיים דיון בפני השופט שאול קובובי. הדיון נסב ועסק בשאלה אם הפגיעה הייתה פגיעה מפעולות איבה או פגיעה בנסיבות שבהן היה חשש סביר כי תבוצע פעולת איבה.

לפיכך היה צורך לבדוק הנסיבות, במועד סמוך לפגיעה, ולברר של מי היה הרימון. באולם בית המשפט נכחו הוריו וכן הנער שנפגע. בדיקת העובדות בשטח והאירועים שפורסמו בעיתונות באותו זמן הניבה ראיות שהרימון נתגלה בשביל שבו חדרו מחבלים בדרכם לאזור ההתיישבות. שביל זה היה גם מקום המרדף של כוחות צה”ל אחרי המסתננים. בחקירה נתברר כי רימון צה”לי נפל בשגגה מידי הרודפים, וכי הרימון שממנו נפגע הילד היה חלק מציוד צבאי שכוחות צה”ל השתמשו בו במרדף אחרי מסתננים מחשש שאלה יבצעו פעולות איבה.

ערב מלחמת העצמאות היה כפר בית מחסיר בסיס של חילי הלגיון הערבי וכוחות בלתי סדירים שחלשו על הכביש מירושלים לשפלה, וחסמו אותו למעבר שיירות האספקה לתושבי ירושלים.

במבצע “מכבי” ב – 10-11 למרץ 1948 הכפר נכבש על ידי כוחות הפלמ”ח. אנשי הלגיון הערבי, והפלחים נטשוהו. כך נפתחה שוב הדרך לירושלים. בכפר היו בוסתנים של עצי פרי ומערות רבות, ולידם שמורת טבע (שמורת המסרק), שהכילה עצי אורן עתיקים. (ראה מדריך כל מקום ואתר). על חורבות הכפר הוקם הישוב בית מאיר בשנה 1950.

כאמור, סמוך אחרי שחרורו מבית חולים הדסה מיכאל הוכנס למוסד בית חינוך עיוורים בירושלים, שהוקם ב – 1902 בירושלים, במטרה לדאוג  לצרכי ילדים עיוורים, ליתן להם חינוך וללמדם מלאכות שיוכלו לעבוד בהן. מוסד זה הוקם ביוזמתו ובעזרתו העיקרית של אברהם משה לונץ (1854-1918), מי שהיה עיוור והיה חוקר, סופר ומוציא לאור. לונץ נתעוור בגיל 25 ועל אף שהיה עיוור הוא המשיך בחקירותיו ובעבודתו, והוציא לאור ספרים  “נתיבות ציון וירושלים – מורה דרך לתיירים”, ושנתון “ירושלים ולוח ארץ ישראל”, במשך ארבעים שנה.

כיוון שלונץ היה עיוור הוא הכתיב דבריו לבתו חנה. (ראה עליו בספר מאה שנה – בעריכת טריואקס-שטיינמן, תרצ”ח ע’ 285 ואילך). כתב העיוורים פותח על ידי צרפתי, לואיס ברייל (1802-1852) שנתעוור בגיל שלוש, וזה פיתח והכשיר כתב סימנים שניתן היה לקרוא אותם בקצה האצבעות. שפת סימנים זו נקראה ברבות הימים שפת ברייל.

מיכאל השלים לימודיו בבית חינוך לעיוורים, ועבר לסמינר ליפשיץ, ולאחר מכן המשיך לימודיו האקדמיים באוניברסיטה בר אילן שם הוסמך בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה. ברבות הימים הוסמך בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, ולאחר מכן מונה למדריך ראש צוות במחלקת הרווחה בהרצלייה.

מאז המשפט ועד הפגישה המקרית לא פגשתי את מיכאל ואת תולדותיו. נודע לי עליהם כאשר חיפשתי את תיק משרדי (לא מצאתיו), לצורך כתיבת רשימה על המשפט הנ”ל. לכן פניתי למוסד בית חינוך לעיוורים, אך אלה לא זכרו את האיש ואז שאלו לשמו של הוותיק בחניכים של המוסד וממנו קבלתי את שמו ואת כתובתו של מיכאל.

מיכאל נשוי לעובדת סוציאלית, והוא אבא לשני ילדים ושלוש נכדות. הוא כיום גמלאי ויש לו אתר באינטרנט בשם “”הרהורי פז”.

המפגש הנ”ל הזכיר לי דיונים משפטיים שעסקו בשאלת הזיכרון הויזואלי של ניצולי שואה שהעידו במשפט איון (ג’ון) דומיניוק, ושזיהו את הנאשם לאחר עשרות שנים. (עמ’  347/88 מז’ פס”ד 221/4).

בסיפורנו זה נתגלה עוד כוחו של זיכרון אנושי לזהות אדם על-פי קול ששמע יובל שנים קודם לכן, ונוכחנו לדעת שאדם יכול להתגבר על מגבלות פיזיות וגופניות בכוח רצון והתמדה ויכול לחזור לחיים נורמאליים ולהועיל לחברה.