עיתונאי, פרקליט, דיפלומט ומשפטן- י.ד. גויטיין

אחד האישים הבולטים במערכת המשפטית והמדינית בארצנו באמצע המאה העשרים היה יחזקאל דוד גויטיין.

דוד נולד בלונדון, ב-12.9.1900. הוא יליד התקופה הויקטוריאנית, שהעלתה את קרנו של הכתר האנגלי בעיני העם. היתה זו תקופת פריחה ברוח הליברליזם הקלאסי, בספרות, בעיתונות ובמדעים המדוייקים, ואלה השפיעו על גיבוש נפשו של דוד.

מקצת ממעשי הקונדס של דוד הוא תיאר בהיותו בגיל העמידה ברשימה שפורסמה בג’רוזלם פוסט תחת השם “מידה וייל”. מעשי הקונדס שלו נעשו, לדבריו, שעה שטייל בלויית אומנת שנשכרה לעזור לאמו האלמנה. “מידה וייל” היא גבעה ירוקה קטנה ומוכרת בלונדון כ”ונציה הקטנה”. בערוץ הגבעה עובר כביש וכן זורם נחל מים, ובו שטות סירות טיול ועוגנות בו גם יאכטות למגורים. נחל זה הוא אחד משלוחות התמזה. ברשימתו ניתנה דמות של אליזבת לבית ברנט, אימו היהודיה החרדית, ובעלה קלמן, שהיה סוחר במקרקעין. האבא נפטר ב-1904, בגיל צעיר. האם שהתאלמנה בצעירותה גידלה ארבעה ילדים בקפידה, תוך שמירת מסורת יהודית. האם נפטרה בשנת 1945. האחים של דוד היו הינדה (מורה לאנגלית), צבי הירש (פרופסור למשפט בינלאומי ובעל אוסף של דברי אומנות ועתיקות), ופרסי (פסיכיאטר שעבד בניו יורק).

דוד היה תלמיד בית ספר היסודי בשם “City of London School”. במקביל הוא קיבל חינוך תורני בביתו מרבנים שהוזמנו לבית. אלה עיצבו את דמותו כיהודי חרד, ביהדותו, ושומר מצוות. הרבנים פיטמו אותו, כלשונו, בלימוד הגמרא והפוסקים; ואילו בבית הספר פיטמו אותו בלשונות לטינית ויוונית ומקצועות ריאליים והשכלה כללית באנגלית. לימודיו בתקופה זו לא הותירו לו זמן לעסוק בספורט, אך לא גרעו ממנו את השובבות של ימי הילדות.

בהיותו תלמיד, דוד הצטיין בלימודים בבית הספר, ומדי שנה בשנה הוא קיבל פרסים. בילדותו הוא הצטיין בקריאה בהטעמה ובאומנות הנאום והשתתף בהצגות דרמה שנערכו בבית הספר.

בהיותו סטודנט באוניברסיטה בלונדון, הוא אירגן והדריך חוג בית לציונות בשם “הבונים”, וכן חוג לתיאטרון ודרמה, ושימש חונך לקבוצת דיון של צעירים בשם “לנ”ו” (לכו נבוא ונדון). בחוגים אלה עסק בהנחלת המסורת של העם היהודי. חונכות זו הניבה, ברבות הימים, ספר קטן באנגלית על סיפורי התנ”ך. היה זה ספר שנון ומבריק, ובו תיאורים היסטוריים וחיים מתקופת המקרא. הספר נקרא “Wonderful Tales about Wonderful People”. בהיותו סטודנט באוניברסיטה בלונדון הוא הכיר את משה שרת, שאיתו נפגש על ספסל הלימודים בקורסים לכלכלה ולאנתרופולוגיה; וכן הכיר את עורך דין צבי שוורץ (שותפו בעתיד של ברנרד ג’וזף), וכן את המהנדס בן דור. אלה ליוו אותו בחייו בארץ בימי חג בשמחה. הוא הפעיל את כישוריו בדרמה ובכתב. לחבורה זו הצטרפה ברבות הימים סעדה (לבית פרומקין), ובעלה קולין גילון (לשעבר גלקמן), שלימים שימש פרקליט המדינה. קולין וסעדה הם הוריהם של השופט גילון ומי שהיה ראש השב”כ, וכן משפחת עמיהוד גור, ועוה”ד חיים קרונגולד, ואברהם לוין.

במקביל לשיעורי הכלכלה והאנתרופולוגיה, נרשם דוד ל”Inn of Court”, לקבלת תואר בריסטר (פרקליט המופיע בבתי המשפט), והסוליסיטור.

כשפניתי למוסד זה, קיבלתי מענה בכתב ובו תצלום של הבקשה שדוד הגיש בשנת 1919 להתקבל כחבר בלשכה. בבקשה מצאתי שמות וכתובות של שני ממליצים על יושרו וכישוריו, וכן פרטים על האב ועל משלוח ידו, וכן רשימה שלמה של הבוגרים בני המחזור שלו משנת 1922, משסיימו את לימודיהם והוסמכו איתו להתקבל במקצוע הבריסטר באנגליה.

דוד ערך בלונדון את השבועון הציוני “Palestine Weekly”, שמגמתו היתה פנימית וחיצונית. עיתון זה נוסד על ידי קבוצת סיימון מארקס וישראל זיו, והשתתפו בו כתבים לשעבר במנצ’סטר גרדן וכמה חובבים, וביניהם נורמן בנטווץ’, והכל בכוונה לקדם ציונות בריטית.

ב”מידל טמפל” נמצאו פרטים נוספים על תקופת ההתמחות של דוד, וכל המשפטים והפרסומים שלו לאחר שהוסמך כבריסטר. מוסד זה נמצא בלב לונדון. זוהי שמורת טבע המשתרעת על שטח נרחב במרכז לונדון, ובה בנינים עתיקים של עורכי דין, כנסייה וכן בניין לספריה עשירה של ספרי משפט נדירים. בספריה זו יש ספרים על האיחוד האירופי וקהילות העמים והמדינות שבהם, וכן ספרייה משפטית עם קובצי פסקי דין מארה”ב. במחסנים תת קרקעיים של מוסד זה, ובארכיונים שנמצאים בו, נמצאו רשימות של אנשים שהוסמכו כמשפטנים וכתובותיהם לפני הסמכתם ומקום עבודתם אחר כך. החצר והבניינים העתיקים נשמו לקירבם ושמרו על דברי ימיהם של גדולי הפרקליטים והמנהיגים לדורותיהם, מאז המאה ה-14 ועד היום. בין המרצים בתחום המשפט בעולם, שמוזמנים לשאת דבריהם בכינוסים של מוסד זה, נמצא מרצה מכובד וקבוע מישראל והוא אהרון ברק, הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון בישראל.

לשכתו של הפרקליט המאמן של דוד נמצאת בכיכר העתיקה בבית מספר 23, הבניין הוא בעל חזות עתיקה ומרשימה, והוא נמצא בבניין דמוי קרון רכבת מסביב לחצר רחבה, בין הבניינים שבכיכר נמצאת כנסייה עתיקה. דוד עבד בלונדון 5 שנים כפרקליט ב”לינקולן אין” בOld Square 23. לאחר תקופת ההתמחות של שנה וחצי הוא פתח פרקטיקה פרטית, שבה עסק במשך 3 שנים. ב-1929 הוא עלה להתיישב בירושלים.

בהיותו בלונדון, דוד כתב ופרסם רשימות בעיתון “Jewish Chronicle”, והוא המשיך בקשרים בעיתון זה עד ימיו האחרונים. אוסף מרשימותיו אלה נמצא באוניברסיטת בר אילן ברמת גן.

בנעוריו דוד כתב סיפור קצר שפורסם ב-“New Statement”. סיפור זה נכלל באנתולוגיה של מיטב הסיפור הקצר באנגלית בעולם.

בהיותו באנגליה דוד נפגש עם העיתונאי שלום בן ברוך שוורץ (מי שלימים נודע בשם שלום בן ברוך), ועל שמו נקרא הרחוב בירושלים שנמצא מאחורי מסעדת שמש ברחוב בן יהודה. שלום בן ברוך היה העיתונאי שהקים בירושלים בשנת 1925 נציגות לסוכנות הטלגרפית ואחר כך הוציא כאן את הביטאון “Palestine Bulletin”.

הסוכנות הטלגרפית בלונדון הוקמה על ידי העיתונאים מאיר גרוסמן ויעקב לנדאו. סוכנות זו עסקה בידיעות שנגעו אך ורק ביהודים. הביטאון פורסם כדו-ירחון, ואחר כך הפך שבועון בשם ” Palestine Bulletin”. ביטאון זה קדם להופעת העיתון ג’רוזלם פוסט. בבולטין זה פורסמו רשימות של דוד על ארץ ישראל, על ההווי, הסביבה הרומנטית ומלאת התקוות בארץ שלאחר הכרזת בלפור. רשימותיו פורסמו בשם העט “Quindonc” (הולך רכיל(. הצורך להדפיס ביטאון זה בא כאשר התברר למנהיגי הציונות כי יש לספק מידע שוטף לממשלה הבריטית בלונדון ולנציגיהם בירושלים בשפה האנגלית. שלום שוורץ הוא העיתונאי שכתב ספר על ז’בוטינסקי והוא היה נציג עיתון ה”בוקר” ויושב ראש הסניף של הציונים הכלליים בירושלים.

דוד קיבל בלונדון הצעה לעבור לירושלים ולהיות כאן העורך של הבולטין. בחוזה שנערך בינו לבין יעקב לנדאו וחברת פלסטיין בולטין, נקבע לו שכר של 450 ליש”ט לשנה, ודוד התחייב שלא לעסוק בעריכת דין בארץ בזמן שהחוזה היה בתוקף, וכן נאסר עליו לחשוף את שמות הכותבים בשמות עט.

פסידונים הוא שם בדוי שסופר או אמן בוחר לעצמו כדי להעלים את זהותו, בין בספרות ובין באומנות, וזאת לרוב כדי לאפשר התבטאות חופשית. בשמות עט אלה אנו מוצאים לרוב יצירה עממית, לשוחרי הפולקלור, הברקות ואנקדוטות. שמו של אדם ניתן בדרך כלל בשלושה אופנים: 1-שעה שההורים נתנו לו את שמו, 2- שעה שהאחרים קוראים לו, 3- שם שהוא בוחר לעצמו בכתב לדורות הבאים אחרי יצירתו.

ברשימות שדוד כתב בעיתון פלסטיין בולטין לא הופיע שמו, אם כי הרשימות נחתמו בשם עט קווינדונק או דווידסון או ידג, וכן בשמות עט כמו “אבי צבר” “יוסטיניאנוס” ואחרים. לפענוח פסידונים אלה היה צורך לערוך מחקר במילונים ביוגרפיים שעוסקים באינומטיקה, כמו הספר של “Jewish and Hebrew Onomatics”, מאת ר. סינגרמן וכן להיעזר בספרו של דב רוזן משנת 1977- “פסוק לי את שמך”. השמות שדוד חתם בהם היו אוצר בלום של חוכמת חיים שנונה ומבריקה מבדחת והומוריסטית, והרשימות מעלות בנו בת צחוק.

בשנים 1929-1932 דוד עבד כעורך העיתון וליווה בעניין ובקשב רב את החברה בארץ והיישוב היהודי בתקופת מאורעות 1929. הוא סקר את ועדות החקירה למיניהן תוך הצצה לחוגי החברה הגבוהה בארץ, וכן חוג הפרקליטים כאן. הוא כתב על אירועים שראה וצלילים שאוזניו קלטו, ואלה נכבשו ונוצקו לאותיות דפוס בבולטין שהופיע.

ברשימות הרבות שנכתבו בהומור טבעי, החל משנת 1929 ואילך, אנו מוצאים חיבורי לשון, לשון על לשון, ובת צחוק חביבה שמרחפת בהם. אלה היו כלי עבודתו כעיתונאי ואחר כך כפרקליט, ולאחר מכן כדיפלומט, וכן גם בשבתו כשופט בית משפט העליון.

בת צחוק וחיוך של דוד היו פרושים על פניו הארוכים. אלה הביאו לו אוהדים רבים. קולו הנעים, הופעתו כפרקליט בריסטר שחובש פאה נוכרית עם צווארון ועניבת פרפר של מנצח, ומכנסיים שחורים עם פסים לאורך. אלה משכו תשומת לב החברה להופעותיו של דוד.

זמן קצר לפני עלייתו לארץ, דוד הכיר בלונדון עלמה יפיפיה מיפו, אורה מויאל, שלימים הפכה אישתו. אורה היתה בתו של שמואל מויאל, פרדסן מיפו, ובעל בית חרושת לסבונים וסוחר בנכסי דלא ניידי.  דוד ואורה נפגשו בלונדון כאשר אורה נשלחה על ידי אביה להשתלם בחקלאות ברידינג שבאנגליה. המפגש בין השניים היה ברכבת בלונדון, דוד התאהב באורה ונמשך אחריה לארץ ישראל, ובשנת 1930 הם באו בברית הנישואים בתל אביב.

לאחר 4 שנים של עריכת הג’רוזלם בולטין, גמלה בליבו של דוד ההחלטה להצטרף לשורות הפרקליטים שהוסמכו בארץ. הוא התייצב לבחינות עורכי דין זרים בשנת 1932, ועבר בהצלחה את הבחינות. בין אלה שצורפו לשורת עורכי הדין יחד איתו היו האנשים הבאים: עו”ד הנרי קטן, יליד ירושלים 1906, שהוסמך למשפטים בפריז ביולי 1929 ואחר כך הוסמך כבריסטר במידל טמפל בר. קטן התמחה אצל עו”ד ידוע בשם אבקוריוס ביי ולאחר מכן בלט בהופעותיו בנציג המועצה המקומית העליונה, וכן כנציג הערבים מנבי סמואל שנאשמו ברצח.

מוסמכים אחרים שנקראו להצטרף למקצוע יחד עם דוד בשנת 1932 היו פליקס רוזנבליט (מי שלימים היה שר המשפטים פנחס רוזן). זה למד משפטים בגרמניה. מוסמכים אחרים היו אלכסנדר אמדור  וחיים מרגלית שהשתלמו בארה”ב, וכן עו”ד אליאס נאסר.

אבקריוס ביי היה עו”ד נוצרי שעבד כשופט בחרטום שבסודן לפני מלחמת העולם הראשונה. הוא גויס לצבא הבריטי והגיע לישראל עם הכוחות הבריטיים. בארץ הוא נתמנה להיות מפקח על בתי המשפט ובשנת 1924 הוא פרש לפרקטיקה פרטית. זה היה עו”ד ממולח שהוסמך בצרפת ושלט בשפות צרפתית, ערבית ואנגלית. בגיל מבוגר הוא התחתן עם לאה טננבוים, צעירה בת סוחר קרקעות יהודי מאלכסנדריה. בעלה הראשון היה קפטן יפה ונולד להם בן. לאבקריוס ולאה נולדו שתי בנות , אולם נישואי בני הזוג הורידו את אבקריוס מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה כלכלית. בתקופת נישואיהם, אבקריוס בנה שני בניינים לאשתו ברחוב בן מימון בירושלים שבהם היה גר עו”ד דניאל אוסטר, לימים נבחר להיות ראש עיר בירושלים, וכן ד”ר ג’וזף רופא מפורסם בארץ. על אחד הבתים נכתב בשער “וילה לאה”. שער זה שרד עד היום. לימים גר בבית זה הקיסר האתיופי היילה סלאסי. בזמן שזה היה גולה מארצו בתקופת מלחמת העולם השניה. לאחר מכן גרו בבית זה משה דיין, מי שהיה מפקד ירושלים והרמטכ”ל, וד”ר יוסף בורג, מנהיג דגול שמילא תפקידים שונים בממשלת ישראל.

לאה לבית טננבוים בגדה בבעלה ועזבה אותו לאנחות. היא ומשפחתה רוששו את אבקריוס ובמותו נתברר כי הוא היה חסר כל. הוא נקבר בהר ציון בירושלים. בצוואתו הוא מינה כמנהלי עיזבון שלו את השופט העליון קופלנד, ואת עו”ד אליהו מני (מי שלימים נתמנה שופט מחוזי ואח”כ עלה לבית המשפט העליון בישראל). אבקריוס היה עו”ד בקי ממדרגה ראשונה, גמיש כלטאה ושירת במשטרים השונים בתקופת התורכים. הוא היה אדם רחב לב, נעים ובעל מח מזהיר.

בינואר 1930 דוד ואורה נכנסו לברית הנישואים בבית מויאל בשדרות רוטשילד 27 תל אביב.

בני הזוג גרו בתחילה בבתי חזבון, ליד פנסיון גולדשמידט ירושלים. זמן קצר לאחר מכן אורה התמסרה לבניית ביתם ברחוב אוסישקין 10 בירושלים. הבית נבנה מכספי מתנה שאורה קיבלה מאביה בסך 1000 לא”י. כשהבנייה נסתיימה לא היה מספיק כסף כדי לבנות את הגדר שמסביב לחצר. גדר זו נבנתה רק לאחר שרווח קצת לבני הזוג מעבודתו של דוד כפרקליט.

ב-24.9.1928, ביום הכיפורים, קצין משטרה בריטי פרץ לרחבת הכותל ועקר ממנו ספסלים שהועמדו לרשות המתפללים. לדעתו הסרת הספסלים היוותה שינוי הסטטוס קוו שנקבע על ידי ועדות החקירה. פעולה זו גררה סערת רוחות בציבור היהודי והועד הלאומי ניסה להרגיע את הרוחות אולם המופתי חאג’ אמין אל חוסייני פתח בהסתה של הציבור המוסלמי ואמר שהיהודים מאיימים על מקום המסגדים והמקומות הקרושים למוסלמים. הסתה זו גרמה ללהבות שפרצו כעבור 11 חודש והביאו למאורעות הדמים של 1929.

ב-6.12.1928 הגיע לארץ ישראל הנציב העליון החדש ג’ון צ’נסלור. היה זה ארבעה חודשים לאחר צאת הנציב העליון פלומר. ההנהלה הציונית הביאה לידיעת השלטונות בארץ ובלונדון את הסכנה והחשש מהתלהטות הרוחות. אך לשלטון לא היה סיפק זמן לעצור את ההפגנות הסוערות. צעיר חמום מח צעד בראש קבוצת מתפללים יהודיים והניף את הדגל בראש התהלוכה. הקבוצה צעדה מהכותל אל העיר החדשה בתום צום ט’ באב. למחרת, ב-16.8.1929, התארגנה תהלוכה מוסלמית נגדית של כמה אלפי פלאחים, וזו שטפה את מקום הכותל. השומר הוכה וספרי הקודש נקרעו והועלו באש, צעיר יהודי נדקר במוסררה. הוא נפטר למחרת בבית החולים הממשלתי. אך סערת הרוחות לא שקטה וביום השישי 23.8.1929 פרצו מאורעות דמים בירושלים והתפשטו משם לכל הארץ. ערבים מזויינים ובכללם פלאחים רבים מכפרי הסביבה ובדואים ממדבר יהודה התנפלו בירושלים על יהודים. דוד מיודענו, ליווה תקופה סוערת זו כעיתונאי שעקב אחרי המאורעות וסקר את המשפטים בועדות החקירה הממלכתיות והאחרות שבאו בעקבותיהן. אירועים אלה השפיעו על נפשו של דוד ודחפו אותו לתפוס את מקומו במערכת המשפטית לאחר שעמד בבחינות לעורכי הדין הזרים.

לדוד ולאורה נולדה ב-13.6.1931 ביתם הבכורה –סיוונה- מי שלימים סיימה לימודיה באוניברסיטה העברית ועסקה בהוראה. היא נישאה ליהודה כהני וילדיהם הם- עינת- מעצבת פנים; אבי- עוסק ביבוא; ודוד- מנהל פיתוח בהייטק.

בן אחר שנולד להם הוא קלמן שנולד ב-28.9.1937, לימים הוסמך כרופא ואחר כך הוסמך כפרופסור והיה מנהל המחלקה לטיפול בילדים, טיפול נמרץ בהדסה עין כרם בירושלים. קלמן נשוי לרות לבית אברם ולהם שני ילדים: טל- מורה לחינוך מיוחד; ודוד- רופא כירורג.

דוד עבד במשרדו של אבקריוס משנת 1932 עד 1939. המנהל האדמיניסטרטיבי היה ערבי זריז ופיקח שהיה ממונה גם על המשא ומתן על הלקוחות וקבע את שכר הפרקליט. לצידו עבדה מזכירה כתבנית קצרנית יהודיה בשם שרה ויסנשטרן, בוגרת בית ספר אוולינה דה רוטשילד. במשרד זה דוד עשה חיל, כשהוא כובש את מקומו הבולט בין שורות הפרקליטים הידועים.

מאורעות 1936-1939 החריפו את המצב הפוליטי בירושלים. היתה סכנה להגיע למשרדו של אבקריוס, שהיה ברח’ סיינט לואיס, בחצר בניין נוטרדאם. המשרד היה על קו התפר בין האיזור היהודי לאיזור הערבי. היתה סכנה להולכים ושבים.

בשנת 1939 החליט דוד לפתוח משרד פרטי בשותפות באחזקה עם עו”ד משה גולדברג (משה גולן), מי שלימים לאחר הכרזת העצמאות של מדינתו נקרא לשמש שופט שלום ראשי ראשון בירושלים ואחר כך הגיע לתפקיד נשיא תורן של בית המשפט המחוזי בירושלים. בשנה הראשונה המשרד היה בבניין מצפה ברחוב יפו ומשם עבר לבניין המשרדים שנבנו מעל לבנק לאומי כיום. משם עבר המשרד לבניין טליתא קומי, שמלווים אותם במשרד עובדים מסורים. העבודה המאומצת של דוד הביאה לרווחה ולהצלחה ודוד רכש במהרה מעמד נכבד כפרקליט מזהיר. במשפט שהתנהל נגד שוטרים בריטיים שנאשמו ברצח ערבים ביפו הופיע כסניגורם דוד שטען להגנתם הגנה עצמית ושמירה על השלום. התוצאה היתה שהשוטרים זוכו. מיד לאחר מכן דוד פתח את משרדו העצמאי.

בשנת 1939 אורה נפגעה בתאונה שאירעה שעה שהתעמלה על גג בית בן 2 קומות ברח’ בלפור 19 ירושלים. היא מעדה ונפלה מן הגג ושברה את רגליה. לאחר אשפוז וניתוח בבית החולים היא חזרה לפעילות ציבורית אינטנסיבית בארגון ויצ”ו ולאחר מכן בארגון נשי הדסה. ולימים נבחרה כשליחה ונציגת משרד החוץ הישראלי לארה”ב ובאו”ם. לימים היא הקימה נציגות לענייני נשים בארה”ב.

בתקופה זו כתב דוד ספרון אהבה קצר ובו תיאור חיים של זקן בן 100 ואהבתו לאשתו בת ה-94. ספרון זה הוא פנינה ספרותית.

בשנים 1939-1948 דוד הופיע בבתי המשפט לדרגותיהם בירושלים, יפו , שכם , עזה וחיפה. משפטים אלה כללו הליכים נגד שלטונות המנדט ומשפטים צבאיים ופליליים וכן משפטים על פי החוק הימי.

בתקופה זו דוד מגיש בג”צים למיניהם נגד הרשויות וכן בקשות לגבי ה”ביאס-קורפוס” על מעצרים בלתי חוקיים של אזרחים ומעפילים וכן רבי חובלים שהובילו אוניות מעפילים לחופי הארץ. בפעולותיו הוא חידש והפעיל חוקים ותקדימים של המשפט המקובל והפעיל את המשפט הימי באנגליה כשהוא כובש את מקומו הבולט במשפט הארץ- ישראלי. בפעולותיו הוא נעזר בספריה משפטית עשירה שהזמין מלונדון ושעליה הודבקו תווי אקס-ליבריס של י. דוד גויטיין. בתקופה זו החלה מלחמת מוחות כאשר דוד מגיש משפטים לבית המשפט הימי ולבית הדין הגבוה לצדק וכן הוא מגיש ערעורים למועצת המלך בלונדון, ועושה מאמצים למנוע גירושם של מעפילים שהגיעו לארץ על אוניות המעפילים “לטרון” “כנסת ישראל” ואחרים.

בתקופה זו מגן דוד על חברי מחתרות שונות, ההגנה, האצ”ל והלח”י. במשפט של אליהו קישק- חבר המחתרת של האצ”ל שנעצר כאשר ניסה בשנת 1941 לשדוד כספי בנק ערבי- גויטיין טען שיש להקל בעונשו של זה הואיל וניסיון השוד היה למטרות פוליטיות, לדוגמא הוא הביא את מעשיו של סטאלין שעשה זאת בעבר.

בסכסוכי קרקעות ומשפטים מסובכים אנו רואים את דוד עוסק בוואקפים ובצוואות עתיקות. אחד המשפטים הבולטים היה על ירושת אמינה חאלדי, אישה בת 80, שהיתה ערירית ובערוב ימיה ובהיותה בערש דווי, היא ציוותה את רכושה שיישאר אחריה להקמת בית חולים. בני משפחתה שביקשו להציל את הרכוש השיאו אותה בהיותה בערש דווי עם עלם צעיר בן 18, נצר אחר למשפחת חאלדי. גויטיין ייצג את משפחת הצעיר וטען שהצוואה והוואקף לא תפסו מאחר ולא נרשמו אצל רשם המקרקעין וכן הוא טען שהצעיר הוא היורש היחיד של אמינה. משפט זה תפס כותרות בעיתונות בארץ ובאנגליה והגיע בשנת 1942 למועצת המלך בלונדון , שם הופיע גויטיין בשם המשפחה. כך יצא שהספרות המשפטית הלכה והתמלאה בפסקי דין ובתקדימים שדוד יצר בהופעותיו כפרקליט בולט.

דוד הציע לסגן השופטים לפרסם את פסקי הדין הארץ-ישראליים במלואם, ורעיון זה קנה לו אחיזה בטופסי פסקי דין של ה-“Palestine Law Reports” בעריכת מקדונלד. קבצים אלה יצאו ב-14 כרכים, והעורכים הבאים שלהם היו צבי עלי בייקר ועזורי. אלה פתחו דרך לפרסומים נוספים אחרים של רוטנברג, מרדכי לבנון, גורלי ואפלבוים. ברבות הימים, לאחר הקמת המדינה, דוד הציע לתרגם פסקי דין ישראליים נבחרים לאנגלית ואלה יצאו בשני כרכים, ובין העורכים היה אשר לנדוי (מי שהיה נשיא בית המשפט המחוזי ) ואחרים. תרגומים אלה הביאו לידיעת העולם את ההתפתחות במשפט הישראלי.

לפני הכרזת העצמאות של המדינה משפטים צבאיים בארץ נוהלו על פי תקנות החירום משנת 1945.  המשפטים הוגשו נגד הנהלת היישוב בן שמן על סליקים (מקומות מחבוא לנשק) שנתגלו לבריטים, וכן נגד מנהיגי קיבוץ חולדה. משפטים אחרים נוהלו נגד 43 חברי ההגנה שנעצרו באשמת אחזקת נשק ואימונים בנשק. במשפטים אלה וכן משפטים אחרים נגד חברי מחתרת האצ”ל , אנו פוגשים את גויטיין כאחד הבולטים והמובילים בתחום המשפט וביניהם אנו מוצאים את מרדכי עליאש, יעקב שמשון שפירא, דב יוסף, אשר לויצקי, גדעון האוזנר, אברהם גורלי וחוטר-ישי.

הקטלוג של קטעי העיתונות מאותה תקופה שרד והועבר לארכיון הציוני ברוממה ירושלים. בקטלוג זה יש דיווח על המשפטים בהם היה מעורב דוד לתקופה עד 1948.

ב-27.2.1948 נתמנה דוד על ידי הועד הלאומי והסוכנות לעמוד בראש ועדת חקירה בהשתתפות יצחק אולשן ואשר לויצקי. הועדה חקרה את פיצוץ מכונית התופת ברחוב בן יהודה בירושלים, והמסקנה היתה ששוטרים בריטים הם שהפעילו את מכונית התופת.

ב-29.6.1948, סמוך להכרזת המדינה, נפתח משפט צבאי ראשון בירושלים נגד נח סופר, בנו של הקצין סופר, שנאשם בעבירה נגד חוקת השיפוט הצבאי. היה זה משפט צבאי ראשון בישראל ודוד כיהן בו כשופט צבאי ראשון בירושלים.

ב-14.7.1948 שמו של דוד היה בין שבעת המועמדים שהומלצו כשופטים לבית המשפט העליון במדינת ישראל. אולם, בגלל התנגדותו של חבר מועצת המדינה רפאל ניר, המלצה זו לא נתקבלה. הטענה היתה שדוד העלה בתקופת המנדט טענה לפיה יהודי תושב מצריים נחשב כאויב לפי חוקי ארץ ישראל.

ב-28.8.1949 נתמנה דוד לכהן קונסול כללי של ישראל בדרום אפריקה וכעבור שנה הפכה קונסוליה זו כצירות, בה כיהן דוד כציר בכבוד ובהצטיינות, כשהוא קושר קשרים אמיצים למדינת ישראל עם ראשי השלטון בדרום אפריקה, כאשר אשתו אורה משלימה את פעולותיו בחן ובהצטיינות בהופעות ובפעילות ציבורית.

פעולות בני הזוג גויטיין משכו את תשומת לב מנהיגי המדינה וב-5.11.1951 הועבר דוד לכהן כציר מדינתנו וכסגנו של אבא אבן, שגרירנו בוושינגטון.

ב-10.12.1953 יואל זוסמן ודוד גויטיין נבחרו לשמש כשופטים בבית המשפט העליון. בחירה זו היתה המינוי הראשון לפי חוק השופטים החדש.

במשך כל התקופה דוד לא הניח את העט מידיו ועסק בכתיבה בעניינים שונים, לאו דווקא משפטיים. את כתבותיו אנו מוצאים בעיתונות בארץ ובחו”ל.

באוקטובר 1957 דוד נבחר להשתתף כחבר בית הדין הבינ”ל בהאג במשפט שדן בתביעת פיצויים של מדינת ישראל נגד בולגריה על מטוס אל על שהופל על ידם על כל נוסעיו. פסק הדין שניתן על ידי גויטיין פורסם בספרות המשפטית של המשפט הפומבי הבינ”ל. בתקופה מ-1953 ועד 1961 דוד כתב פסקי דין רבים בלשון בהירה כשהוא מביא בהם מקורות מהמשפט העברי, התלמוד ושאלות ותשובות ומשלב בהם ידע מעמיק בשיטת המשפט האנגלוסכסי. פסקי דין אלה נכתבו בהיגיון בשיקול דעת והם אורים ותומים למשפט הישראלי.