עליות הגרוזינים לישראל ודמויות נבחרות בעדה

העלייה מגרוזיה לארץ ישראל החלה לזרום בשנת 1848, לפני עליית ביל”ו ועליית יהודי תימן “אעלה בתמר” 1882. עלייה זו הייתה בלי רישיונות ובדרכים משובשות. אף על פי כן בתקצ”ז 1834 במפקד מונטיפיורי מ-1839 נפקד סימן טוב גורגי ואשתו שעלו מגורגיסטן[1].

קהילות היהודים בגרוזיה היו באותו זמן תחת שלטון ספק מוסלמי ספק רוסי, בערי הקווקז ובעיירת מרכוך, והקשר בין הקהילות לא היה הדוק. לכל קבוצה בכל אזור היה דיאלקט שונה ונפרד, והמסורת והמנהגים שלהם היו רופפים. היהודים מגרוזיה היו בעלי גוף וקומה, זקופים, בריאים וחזקים. שליחי הקהילה היהודית בירושלים שהגיעו לקהילות היהודים הגרוזינים שהיו פזורות, עוררו אותם בדברי תורה, מנהגים ומסורות שכמעט נשכחו מהם וכך עוררו בקרבם את הערגה והשאיפה לשוב לארץ הקודש. בין השד”רים היה השד”ר משה בן דוד אליגולא שבא עם אגרת מירושלים.

משפחת יעקב חכמישווילי פתחה את העלייה לארץ ישראל בשנת 1848 וזו זרמה לארץ ישראל בגלים ובקבוצות משפחתיות. משפחת חכמישווילי עסקה בבנקאות, במסחר ובנכסים דלא ניידי. בהגיעה לירושלים, היא קנתה בית ברחוב היהודים בעיר העתיקה, הפכה אותו לארמון, והקימה בו בית כנסת. ראש המשפחה עסק במסחר, ואילו אם הבית טיפלה בענייני חולין ובגמילות חסדים. משגדלה המשפחה הוסיפו דירות למשפחות הצעירות.

אחריה עלתה ב-1870 משפחת אפרים קוקיא, שאף היא קנתה בניין בעיר העתיקה בירושלים והפכה אותו לארמון עם ריצוף שיש איטלקי ווילונות יפנים[2]. (ראה עליו ביהודי המזרח בא”י/מאת משה גאון עמ’ 620).

אחד מצאצאיו הוא יוסף קוקיא, שהשתלם בלונדון והוסמך להיות Barrister at Law ובישראל הוסמך כעורך דין והיה מנכ”ל משרד המשפטים.

בין העולים היו משפחת מיכאלי, גורל, צוינה, דברה, אפרימה, ברדגן, ספיה, בלווה, ידידיה, גאנה ועוד. העולים מגרוזיה היו בעלי הון ונהנו מחסינות רוסיה. הם עסקו במסחר עם אלפי צליינים ותיירים מרוסיה.

עליה זו זרמה לא”י עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. חלקה השתקע בעיר העתיקה בירושלים ברחוב הגיא ליד בית המרחץ של חמם אל עין וכן ברחוב חברון.

משהתרבו הגרוזינים ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, המקום נעשה צר מהכילם ולכן בשנת 1877 הקימו שכונה ליד שער שכם ברחוב הנביאים, ובה הקימו ת”ת ובתי כנסת, תנור אפיה, מקווה ובורות מים. השכונה נקראה “קריה נאמנה” והיו לה שמות נוספים- “בית שמואל”, “אשל אברהם”. חלק אחר מעולי גרוזיה התיישב בנחלת שמעון שליד קבר שמעון הצדיק בשיך ג’ראח.

בני השכונה “קריה נאמנה” בשער שכם נפגעו במאורעות הדמים בשנים 1920, 1929, 1936 מידי מרצחים ושודדים ערבים והחלה נטישה של השכונה. ב-1939, אחרוני התושבים הגרוזינים עברו להתגורר בשכונות נחלת שבעה, זכרון משה, אחוה ויגיע כפיים, וחלקם התמזג בשכונות של הספרדים דוברי הלדינו. משפחת קוקיא וחכמישוילי קנו קרקעות לאורך הדרך מירושלים ליפו, ואלה מצויות היום במרכזה של ירושלים.

בשלהי המאה ה-19 פרץ סכסוך בין העדה הספרדית לבין נציגי העולים הגרוזינים, כאשר העדה הספרדית עיכבה מתן רישיון לקבור נפטרים גרוזינים ובאה בתביעות כספיות. הגרוזינים הזעיקו לכן את הקונסול הרוסי לרב שמואל סלנט, כדי שזה יתן הוראה לגחש”א של האשכנזים לקבור אותם בחלקה האשכנזית עד אשר יוצא להם רישיון לבית עלמין משלהם. בשנת 1891 הם קנו חלקת קרקע נפרדת בהר הזיתים בירושלים, והקימו חברה קדישא ב-1894 והקרקע הוקדשה לבית עלמין לגרוזינים. מסיבה זו, אנו מוצאים קברות גרוזינים שנבנו בחלקה האשכנזית ובחלקה הספרדית. ראה הפרטים בעיתון החבצלת תרנ”ד גיליון 19.

בין נכסי עולי גרוזיה היו בשנת 1893: בית כנסת בעיר העתיקה; בית כנסת בשער שכם (מיסודו של אליהושוילי) 1898; בית כנסת בשער שכם מיסודו של דוד דברה; בית כנסת בנחלת שמעון; בית כנסת בשכונת יגיע כפים מיסודו של מיכאל ביניה; ובית כנסת בשכונת זכרון משה- שהייתה שכונה מסורתית וסובלנית.

מיד לאחר הקמת המנדט הפעילו הבריטים את חוק האגודות העות’מניות משנת 1913. הגרוזינים התאגדו, הקימו ורשמו במשרד מושל המחוז אגודה בשם “הועד הכללי לעדת הגרוזינים בישראל” (מספרה 11/37). בין מטרותיה היו הדאגה והעזרה, חומרית ורוחנית, לבני העדה הגרוזינית. עוד נקבע שם שהאגודה תפתח מקומות עבודה, ותפעל לעזרה סוציאלית ותרבותית, וכן תסייע לחולים, תקים ותייסד קופת עזר וגמילות חסדים לתלמידי רבנים, ותקיים חברה קדישא ובית עלמין נפרד לבני העדה. לועד המנהל נבחרו: בנימין קוקיה, פנחס קוקיה, רפאל מיכאלשוילי ומיכאל בניה.

על תזכיר ההתאגדות חתמו בין היתר יוסף אפרימה, בלווה שוילי, יצחק ברדגן, אליהו דברה ורחמן ואחרים.

שם האגודה הוסב אחר כך לשם “התאגדות ארצית של יוצאי ועולי גרוזיה”.

בין העולים ב-1892 היתה משפחת דוד מיכאלי שהתיישבה בתחילה בעיר העתיקה בירושלים ואחר כך עברה לנוה יעקב, ומשם עברה לשכונת זכרון משה בירושלים.

אברהם, בנו של דוד מיכאלי, נולד ב-1906, למד בחדר, אחר כך בבית ספר אליאנס (כל ישראל חברים) שבו למד צרפתית, ומשם עבר לבית מדרש למורים מיסודו של דוד ילין.

אברהם עבד בתחילה כעיתונאי פיליטוליסט בעיתון דואר היום, עיתון מיסודו של איתמר בן אב”י ולהשלמת פרנסתו הוא תרגם לעברית את המלל בסרטים בקולנוע, שהוקרן בצד הסרט. בנוסף על כך, הוא כתב רשימות בביטאון “הד המזרח” ועבד כמורה. מאחר והוא שלט בערבית הוא יצג עיתונים בין לאומיים ביונייטד פרס. כמו כן, התמחה מיכאלי בדיני קניין.

אברהם מיכאלי נישא לבלהה קוסובסקי שלמדה בבי”ס לבנות ע”ש אוולינה דה רוטשילד (שידוע גם בשם מיס לנדאו).

לבני הזוג נולדו הבנים:

  1. דן- יליד 10/06/33 שהוסמך כרופא בז’נבה. הוא היה קצין רפואה ראשי לצה”ל, מנהל בית חולים סורסקי ומנכ”ל קופת חולים כללית ואחר כך היה מנכ”ל משרד הבריאות. ספרו האוטוביוגרפי בשם “נייטיב מירושלים בשירות הביטחון והבריאות” יצא לאור ב-2006 בהוצאת משרד הביטחון בישראל[3].
  2. רבקה- ילידת 1938, שחקנית ידועה שהחלה בעבודתה בקול ישראל וברבות הימים הפכה לשחקנית מובילה בתיאטרון.
  3. נפתלי- יליד 15/02/46, עו”ד שעובד בחו”ל.

בשלהי תקופת המנדט, אברהם עבד כמזכיר ומתרגם בבית המשפט העליון. תוך כדי עבודתו הוא נרשם ללמוד משפטים, לאחר שנה שלמד באוניברסיטה העברית. כאשר סיים לימודיו, הוא השתלב כמתמחה אצל עו”ד פאוזי ביי אלחוסיין שאצלו עבד אח”כ כעו”ד במשך כמה שנים, ונרקמו ביניהם יחסי ידידות שנשמרו שנים רבות.

אשתו, בלהה, עבדה בדפוס ירושלים שהיה בית הדפוס של ג’רוזלם פוסט וכן מנהלת בהוצאת שוקן ואח”כ עבדה כמתרגמת בכנסת. גם היא הוסמכה במשפטים ועבדה עם בעלה אברהם והבן נפתלי בלשכתם הפעילה ומתן שירות יעיל ואמין ללקוחותיהם.

בזמן מלחמת העצמאות אברהם מיכאלי גויס לשירות מודיעין ושרת ביחידת “שפן”, שהייתה זרוע של המודיעין, ואילו בלהה גויסה למפקדת הבנות במחנה סטון בקטמון בירושלים. לאחר מלחמת העצמאות, אברהם מיכאלי פתח משרד עצמאי ועסק בענייני קרקעות ותרגום מסמכים עתיקים מתורכית וערבית וכן פענוח כתבי יד שנכתבו בחצי קולמוס, וידיעותיו והכשרתו היו מבוקשים לכל העדות – אשכנזים, ספרדים, רבנים ובני כוללים ופלחים למיניהם.

העלייה מגרוזיה לא”י במאה ה-20 נתגברה מיד לאחר מלחמת ששת הימים, שעוררה שוב את הערגה לשוב לישראל. אלפי יהודים זרמו ועלו לישראל. אלה התיישבו במקומות שונים בארץ, באשדוד, בת-ים, אשקלון, ירושלים, באר-שבע, לוד ועוד. חלק אחר מן הקהילה היגר לארה”ב, לרוסיה, לבלגיה ולספרד.

העדה בישראל כיום מונה כ-100,000 איש.

[1] ראה עמ’ 97 במפקד יהודי ארץ ישראל בשנת 1839 לפי מפקד מונטיפיורי בהוצאת מרכז דינור שבו הפוקד ציין ליד שמו של סימן טוב גורגי שהוא מדבר ולובש כאיש אשכנזי.

[2] ראה הפרטים ברשימתו של יעקב אלעזר על חצר ארמון קוקיא בעמ’ 15 בספרו “חצרות בירושלים העתיקה”.

[3] נייטיב- במערכות הבריאות והביטחון בישראל/ מאת דן מיכאלי.