עת לסיום הפלגנות של רב ספרדי ואשכנזי

הפלגנות בתחום זה בארצנו קיימת מזה כמאה שנה ועד כה לא בוטלה. תחילתה בארץ ישראל בשנת 1921, כאשר הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל, הקים בארץ את “מועצת הרבנות הראשית לפלשתינה ארץ ישראל”.

הודעה על כך פורסמה בעיתון הרשמי של ממשלת פלשתינה ארץ ישראל באפריל 1921. בבחירות שנערכו ב-24/02/1921 נבחרו 2 רבנים ראשיים, אחד ספרדי – הרב יעקב מאיר, ואחד אשכנזי – הרב יצחק הכהן קוק. למועצה נבחרו גם הרב אלקוצר בן ציון קוונקה והרב אברהם פילוסוף כנציגים ספרדיים, והרב צבי פסח פרנק והרב יונה רם והרב פישל ברנשטיין כנציגים אשכנזים. לצידם נבחרו כחברי מועצה גם האדונים מרדכי עליעש, מרדכי לבנון ויוסף פניג’ל.

ראה הפרסום:

עם הקמת מועצת הרבנות הראשית בוטלו זכויות וסמכויות ה”ראשון לציון” שהיה הרב הראשי של העדה הדומיננטית הספרדית, וכתוצאה נוצרו מחנות נפרדים לעדה הספרדית ולעדה האשכנזית.

השינוי בשנת 1921 היה תוצאה מלחץ והשפעה של “ועד הצירים” שטען שחל שינוי דמוגרפי בישוב היהודי, והעולים מאירופה, ממוצא אשכנזי, ביקשו לבטל את ההגמוניה שהייתה ל”ראשון לציון” שפעל בשם העדה הספרדית.

ההגמוניה של העדה הספרדית הופיעה כבר בשנת 1690 כאשר נבחר הרב גלנטי כ”ראשון לציון”. זה סירב להתהדר בתואר רב או אב בי”ד והסתפק בתואר צנוע של “ראשון לציון” (ראה “הראשון לציון” מאת אברהם אלמליח, עמ’ 1-3, וכן דברי פרופ’ יוסף יואל ריבלין (אביו של נשיא המדינה כיום), עמ’ י”ד, שם).

לאחר הרב גלנטי, ניתן התואר ה”ראשון לציון” לרבנים שבאו אחריו והתואר הוענק בד”כ לרבנים מירושלים שהייתה מאוכלסת אז ברוב ספרדי.

בין הרבנים הראשיים שכיהנו כ”ראשון לציון” היה אחד מאבות אבותיי, משה חיים מזרחי, שחי בשנת 1746 והיה מחבר הספר “פרי הארץ”. זה היה ידוע כאחד מ”נרות המזרחי”.

בעקבות הרפורמות (טנזימט) שהיו בתורכיה בשנת 1840 הוציא הסולטן התורכי פירמן שבו ניתן מינוי ל”ראשון לציון” שעמד בראש העדה. לצידו היו 2 וועדים: הועד הגשמי והועד הרוחני.

החלטות הראשון לציון חייבו את הקהילה. כך הוענקה אוטונומיה לקהילה היהודית בארץ ישראל. קהילה זו קיבלה מעמד כאשר בשנת 1865 אישר הסולטן שבראש הקהילה ישב חכם באשי (רב ראשי), שיהיה כפוף לרב הראשי דקושטא. (ראה אנגלהרד, “הפרקליט”, ב’, עמ’ 58).

על אף העובדה שמאז שנת 1921 ועד היום חלו שינויים יסודיים בדמוגרפיה של הקהילה של התושבים היהודים בארץ, אנו ממשיכים כיום לפי המתכונת הישנה ושני הרבנים הראשיים שולטים בענייני מעמד אישי, ענייני שחיטה, ענייני קבורה, ענייני כשרות ומנהגי אבלות וענייני הקדשות.

השינוי והפיצול שנעשה בשנת 1921 נוצר כאשר בשנת 1906 נפטר ה”ראשון לציון” יעקב שאול אלישר (שנקרא “ישא ברכה”) והחל מאבק חריף בין הרבנים שביקשו להיבחר לכהונה זו. מאבק זה נקרא בלדינו “אל פלטו” (הריב) והיו מעורבים בו לא רק רבנים ספרדים אלא גם רבנים ראשיים אשכנזים וגורמים זרים, ואנשי ממשל תורכי. כך יצא שתפקיד זה של הרב הראשי איבד את היוקרה והכוח של מי שמילא תפקיד זה בעבר.

סמוך למלחמת העולם הראשונה, הגיע לירושלים הרב ניסים דנון וזאת כדי לבצע את הבחירות לתפקיד ה”ראשון לציון”. אז נעורה מחלוקת שחייבה דחיית הבחירות והוא מינה את עצמו לממלא מקום. כך יצא שבסמוך לשנת 1921 התחרו על המקום הרבנים חיים משה אלישר, הרב יעקב מאיר.

ראה והשווה המצב בקהילה האשכנזית בירושלים בספרו של מנחם פרידמן –  חברה ודת 1918-1936 עמ’ 33 ואילך.

בבחירות למועצת הרבנות הראשית בשנת 1921 נבחר יעקב מאיר וזה שימש כ”ראשון לציון” עד שנת 1939. (ראה א. חיים/ החכם הראשי של קושטא ומלחמת הרבנות בירושלים, עמ’ 105-117; וכן רשימתו: הספרדים ומוסדות היישוב בשנים תר”פ-תרפ”ב ב”פעמים”, 83-112) וכן ראה על הראל”צ יעקב מאיר בספרו של אלמליח בעמ’ 350-359).

המחלוקת בעניין הרבנות הראשית בלטה ועלתה בשנות ה-30 של המאה העשרים בסכסוך שהיה על עיזבון סימה בליליוס. זו הייתה תושבת הונג קונג שהשאירה אחריה צוואה בה הקדישה הון עתק לטובת בית הכנסת הראשי בירושלים. כך החל ויכוח בין שני הרבנים הראשיים, הראשון לציון יעקב מאיר והרב הראשי האשכנזי אברהם קוק. כל אחד מהם טען שבית הכנסת הראשי הוא שלו. ספרדי או אשכנזי. לדעת הרב יעקב מאיר ביה”כ הגדול הוא בית הכנסת הריב”ז (ר’ יוחנן בן זכאי), ואילו הרב קוק טען שבית הכנסת זה הוא “החורבה”.

ראה תמונות הרבנים הראשיים:

     הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל                                                הרב יעקב מאיר זצ”ל

                   תרפ”א תרצ”ה                                                     תרפ”א – תרצ”ט

לאחר מו”מ ודיונים משפטיים ארוכים הושגה הסכמה בין הרבנים להקים את “מועצת עיזבון סימה בליליוס” שהורכבה מ-12 חברים (תשעה ספרדים ושלושה אשכנזים). כך נוהל עיזבון זה עד לשנות ה-50 של המאה שעברה, כאשר ה”ראשון לציון” יצחק ניסים התערב לבקשה, כביכול, של האדונים אברהם פרנקו ויצחק מולכו, שתבעו להדיח את מנהלי העיזבון, אליהו אלישר ודוד סיטון, כיוון שלטענתם אלה מעלו בכספי העיזבון והשתמשו בהם לצרכי מימון הקמפיין שלהם לבחירות בכנסת.

ביה”ד הרבני לענייני הקדשות קיבל אז את התביעה, פיזר את הנהלת העיזבון ומינה במקומם חמישה נאמנים אחרים שהוצעו ע”י הרב יצחק ניסים. כך יצא שהעיזבון לא חזר שוב למועצת עיזבון בליליוס, וכל מי שנבחר מאז כ”ראשון לציון” מנסה להשתלט על ההכנסות מעיזבון זה.

התופעה של קהילות נפרדות של ספרדים ואשכנזים מלווה אותנו מאז 1921 ואין איש עושה דבר כדי לבטל את היצור המוזר הזה של רבנות כפולה. ראה בעניין זה ויכוח חריף שהגיע לבימ”ש העליון בבג”ץ 6214/14 בו בימ”ש העליון עסק בבחירת הרב הראשי הספרדי לירושלים. אף אחד לא ערער כלל על האינסטיטוט המוזר של קיום שתי רבנויות. נשאלת השאלה אם יש תועלת בחלוקה זו או שהיא אנדרוגינוס ו/או פרה חולבת להוצאת כספים. הבג”ץ הוגש בשם ועד עדת הספרדים וד”ר אברהם חיים נגד ועדת הבחירות לבחירת רבני העיר ירושלים ואחר’ ועסק בעתירת המבקשים לבטל את החלטות ועדת הבחירות שלפיהן הומצא תשתית עובדתית. פס”ד ניתן ביום 17/10/2014 (פורסם ב”נבו”).

דעתו של הרב הראשי הייתה קובעת בעבר הרחוק לגבי הקהלים השונים בין בענייני תפילה ובין בענייני כשרות ובין מעמד אישי. הפיצול שקיים כיום פוגע ביוקרתו של מוסד הרבנות ואין בו צורך. אולם, אין איש מעז להרים את הכפפה ולבטל נוהג פסול זה שתחילתו כאמור בלחץ משנת 1921, והגיע הזמן שהשד הזה של החלוקה לעדות יבוטל ונפתח בדרכים ליברליות שיאפשרו לכל מאמין לחיות באמונתו מבלי להדביק לו תווית דתית קיצונית או תיאור מלאכותי אחר של קדוש ספרדי, אשכנזי, חרדי, אורתודוכסי או רפורמי.

(ראה עוד תקנות כנסת ישראל, כרך 3, דרייטון, עמ’ 2132, מהדורה אנגלית. תקנות אלה בוטלו אוטומטית עם הקמת המדינה ואינן מחייבות, אך יש בהן פרטים על המערך של הישוב בתקופת המנדט).