פיצולים של חברות קדישא בהר הזיתים

העוסקים בקבורה הם חברה קדישא. לגוף זה היה מעמד חברתי נכבד. החברה טיפלה בהתנדבות בכל הסידורים בהלוויה ובקבורה, החל בשמירה על הגוסס ועד לסידור המצבה. משום החשיבות שיוחסה, תמיד לנושא, נקבעו הלכות, מסורות ומנהגים. אלה שהיו חמורות, לא הרתיעו את רוב חבריה מלעסוק בו, והם זכו למעמד רם בקהילה. החברים שנבחרו לתפקיד זה היו מחשובי הקהילה. החברה קדישא טיפלה ברכישת קרקעות ושילמה תשלומים למיניהם והיו לה, כמו כן, תפקידים ציבוריים נוספים שהיו כרוכים בסכומים ניכרים. לחברה הייתה סמכות לקבוע תשלום, לפי מיטב הבנתה, והייתה לה הזכות לעכב את הקבורה עד לתשלום ולקבוע את סדריה.

הקהילה היהודית, בירושלים, מנתה ברבע הראשון של המאה ה-19 כ-20,000 נפש. הקהילה הספרדית הייתה דומיננטית בחיי היהודים עד מחצית המאה ה-19 וכללה את היהודים שהתפללו בנוסח ספרד ובמיוחד את צאצאי גירוש ספרד. חלקם הגדול דיבר בשפה האספניולית (לאדינו). אלה הגיעו לארץ דרך תורכיה, רומניה, בולגריה ויוון. באותה עת הייתה בירושלים קהילה קטנה של עולים פרושים וחסידים- אשכנזים.

הנהגת הקהילה הייתה בידי הספרדים. בראשה עמד הראשון לציון, לידו פעל גוף של רבנים ואנשי מעשה שנקראו ועד רוחני וועד גשמי. אלה ניהלו יחד את עסקי הקהילה היהודית בשיתוף בתי דין רבניים שהוקמו והוחלפו אחת לשלושה חודשים. הועד עסק גם בענייני כשרות וענייני קבורה, ועמד בקשרים עם השלטונות והמנהל האזרחי, כאשר הקהילה נזקקה למימון היא הייתה ממנה שלוחים שדרי”ם (שלוחים מדרבנן) שיצאו לתפוצות כדי לגייס תרומות והקצבות כספיות.

השד”רים נבחרו מבין תלמידי חכמים מעדות שונות. השד”רים נשלחו למדינות שהיו תחת שלטון האימפריה הטורקית, וכן למדינות אשכנז. השליחים יצאו עם כתבי שליחות לתפוצות עם ידיעות ופרטים על חיי היהודים בארץ הקודש. בשובם לארץ הם מסרו לשולחיהם דו”ח כספי וענייני, בניכוי הוצאותיהם ושכרם (ראה פרטים בספר “שלוחי ארץ ישראל” מאת אברהם יערי).

שדר”ים שנשלחו על ידי הקהילות של ארבע ארצות (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) יצרו קשרים הדוקים עם הגולה וכך הביאו לעידוד העלייה. שליחותם הביאה לחידוש וחיזוק העלייה לארץ הקודש ועוררה ערגה להיקבר בהר הזיתים, מקום בו יופיע המשיח עם תחיית המתים.

הקבורה בירושלים נעשתה באדמות בכפר סילואן מחוץ לחומות ירושלים, במורד ערוץ נחל קדרון, במעבר שלצד ערוץ הנחל וכן באדמות הכפרים א-טור ועזריה. הפיקוח והניהול היו בידי ראשי הקהילה, וזו דאגה לליווי של חסד למי שהיה חסר אמצעים וכן עסקה בהשגחה על רכוש הנפטרים.

הקבורה נעשתה ברישיון שהוצא ע”י הנהלת החברה.

כאמור, חברה קדישא הייתה קבוצה מאורגנת בעלת מעמד חברתי חשוב ביותר בין כל חברות הצדקה שהתפתחו במרכז אירופה מן המאה ה-16 ואילך.

הכולל עסק ברכישת קרקע לבית העלמין וגלגל סכומי כסף רבים. חברי חברה קדישא, נשאו בתפקידים ציבוריים נוספים של קביעת תשלום לטיפול בקבורה וקביעת סידור הלוויה. פנקסי החברה קדישא היו חשובים בכל קהילה.

בגלל ריבוי מנהגי קבורה, כל עדה חברה קדישא קבעה לעצמה ולעובדיה את הסדרים.

לחברה קדישא הייתה השפעה מרחיקת לכת בקביעת הלכות הקבורה, הלכות נוספות הוצאו מדי פעם בפעם, וכן מנהגים רבים בסדרי הטהרה הקבורה והלוויה, מנהגים שהיו נבדלים בכל קהילה. ברבות הימים, הקבורה והטקס כולו נעשו מורכבים ומסובכים (עיין ערך “האבלות” ומצוות עשה ונו’ ז’ א’; סנהדרין מו’ עא’ ב’).

 ב-1851 הקהילה  הספרדית עכבה את הקבורה של אברהם שלמה זלמן צורף (יליד 1786 שנפטר ב-1851) לבדיקת החשבון עם בני משפחתו, בכך קמה התמרמרות רבה בקרב מקורביו. לכן הם החליטו ב-1856 לפרוש מן הקהילה ולהקים חברה קדישא נפרדת. ראה תרגום חלקים רלוונטיים מחוזה הרכישה שתורגם לעברית.

כך יצא ש”הפרושים והחסידים” התאגדו ופעלו בנפרד. עדות אחרות שראו זאת הקימו חברות נפרדות לקהילות המוגרבים, התימנים, לבוכרים, הגרוזינים, החלבים, הפרסים ולבבלים ולקהילות ירושלים. כך נוצרו חלקות נפרדות לכל עדה: בוכרים, פרסים, משהדים ואפגניסטן ויוצאי אמריקה, וכן קהילת ירושלים. רצ”ב העתק מנסח רישום של כולל הפרושים, של כולל המוגרבים ושל אגודת אחים אמריקה.

למשפחת פרנס היה מעמד מיוחד בהר הזיתים בבית העלמין היהודי. המשפחה הייתה אחראית על כל הכרוך בבית הקברות ובניה המשיכו לטפל בענייני הקבורה בהר הזיתים עד מלחמת העצמאות (ראה משפחת פרנס, מאת מיכל פרנס ע’ 48).

הראשון מבני משפחת פרנס שעסק בענייני קבורה היה אליהו פרנס שמונה על ידי מנהיגי הכולל. תפקיד זה עבר במשפחה בירושה מאב לבן.

העיסוק בבית הקברות כלל: חפירת קברים, אספקת אבנים וסיד לצורך בניין הקברים, סיתות אבנים וחקיקה על המצבות, ושמירה על המצבות, והקמת צוות של מורי דרך אל הקברים, תשלום מסים לשלטונות ולשכנים הערבים, וקיום משמרות של גמילות חסדים עם המתים, דאגה לחזן, וקיום טקס קבורה שכלל קריעת של בגדי האבלים וניחום בני המשפחה.

בעקבות פיצולן של חברות הקדישא וחוסר רצונו של הדור החדש במשפחת פרנס להמשיך בעבודה זו, דעכה וצומצמה עבודת הפרנסים בעבודה זו.

בתקנות שירותי הדת היהודים (חברות לענייני קבורה)- תשכ”ז 1966 נקבע שחברה לענייני קבורה שקיבלה רישיון, רשאית לעשות כל פעולה סבוכה הדרושה למען קבורת נפטר יהודי; ורשויות המדינה והרשויות המקומיות חייבות להושיט לה כל עזרה הדרושה לכך. הפיקוח על הפעלת סמכויותיה ניתן על ידי מועצת בתי העלמין היהודיים בירושלים מכוח תקנות מועצת בתי העלמין היהודיים בירושלים- התשכ”ז 1967. ראה קטע ממפת בית העלמין היהודי בהר הזיתים.

מי שיעיין בימיה של מדינתנו בעשור הרביעי לאחר הקמתה, יווכח לדעת כי שר הדתות ניסה לארגן ולצמצם את מספרן הרב של חברות הקדישא שעסקו בענייני קבורה של נפטרים יהודים על ידי תקנות לארגונן. אולם, בימ”ש העליון פסל תקנות ששר הדתות בישראל התקין ל(ארגון) תקנות לענייני קבורה של יהודים תשי”ח 1958. בית המשפט קבע כי הן חסרות תוקף משהוקמה מדינת ישראל, וזאת משום שחבר האנשים ששמו נקרא בתקופת המנדט “כנסת ישראל”, והיה אסיפת נבחרים והועד הלאומי נעלמו וגוף זה אין לו קיום ע.ב. 427/64 יט’ פ”דIII  403.

עניין אחר שעורר סערה ומחלוקת הוא כיתוב באותיות לועזיות על המצבה ורישום לוח הכללי על מצבות של נפטרים יהודים. נושא זה נידון ואושר בע.א. 294/91 מו’ פס”ד II 464 (חברא קדישא גחש”א קהילת ירושלים נ’ קסטנבוים) וכן ע.א. 280/81 כז’ פס”ד I ע’ 10 (גדעון רפאל נ’ חברה קדישא גחש”א), שבו נפסק כי הקרובים יכולים לרשום תאריכי הלידה והפטירה לפי הלוח הגרגוריאני (ראה והשווה עם פס”ד בג”ץ 532/74 ל’ פס”ד 305 (גדעון נחמה ואח’ נ’ המועצה להנצחת החייל).