פליאוגרפיה עברית

פענוח כתב-יד, זיהויו, קביעת מועד כתיבתו וקביעת מקורו הוא אחת הסוגיות הקשות במחקר של גניאולוג, ארכיאולוג והיסטוריון.




הכתב מלווה את האדם מאז תחילת ימי אנוש. את הכתב אנו פוגשים בפירמידות, בקירות, במערות, בפפירוסים, בעיתונים, במודעות אבל שעל הקירות ובמכתבים הנכתבים ביד.




הגניאולוג עומד בפני בעיות קשות ולמעשה ניצב בפני חידות רבות. פיענוח וזיהוי כתב היד הוא החלק הקשה בעבודתו.




תולדות אנוש עלי אדמות מצביעות על שימוש בחומרים שונים, שהיו בידי האדם לצורך הכתב. השימוש היה באבנים, בעץ, בקליפות עצים, בעצמות, בשנהב, בעור, במתכות ובדים, בלוחות טין, בכלי חרס, בפפירוס ובנייר. כמה טכניקות לכתיבה היו: חקיקה וחריתה, הטבעה וצביעה.




כתב היתדות הוא מן הכתבים הקדומים ביותר של האנושות. הוא פותח בידי השומרים סמוך ל- 3,000 שנה לפנה"ס מכתב-ציורים של עם שקדם להם במסופוטמיה.




הארמים, תושבי סוריה וארם נהריים, האיזורים שמצפון לארץ-ישראל, פיתחו בתקופת בית ראשון כתב משל עצמם. כתב זה התפתח מתוך הכתב הפיניקי, והיווה כתב אלפביתי הדומה לכתב העברי. שליטי אשור בחרו בלשון הארמית, ועשו אותה כלשון תקשורת ומסחר בין עמי הממלכה הניאו-אשורית, ואחר-כך הבבלית, וכך הפכה לכתב הבינלאומי במקום כתב היתדות האשורי, שהיה מורכב ומסובך. על קיום כתב זה נודע לראשונה באירופה בשנת 1602 מפי אנטוניו דה גוביאה, שגריר ספרד ופורטוגל בחצר מלך פרס, אך פענוחו נעשה רק במאה ה- 19.




פענוח כתב היתדות, חקר הבלשנות, הספרויות וההיסטוריה של בבל ואשור הקדומות נעשה ע"י ג.פ. גרוטפנד (G.F. Grotefend - בלשן גרמני, מפענח כתב היתדות) (1853-1775) בתחילת המאה ה- 19. אחריו באה קבוצת חוקרים, ופתחו במחקר התרבויות העתיקות.




כתב החרטומים (הירוגליפים) הוא הכתב, בו נכתבה המצרית העתיקה. היה זה כתב ציורים מותאם לחריתה או לגילוף על אבן, או לצייר על עץ, חרס וכיו"ב. כתב זה היה בשימוש הכוהנים-המלומדים, למעלה מ- 3,000 שנה, עד לתחילת ימי-הביניים. הכתב היה מעוצב מיתדות לחריתה או לכתיבה בולטת. גילוי ופיענוח כתב היתדות נתאפשר כאשר נתגלתה 
ב- 1799 ע"י ז.מ. שמפוליון, קצין בצבא הצרפתי של נפוליאון, אבן הרוזט הדו-לשונית (מצרית ויוונית) בפתחת הנילוס, אבן שהכילה כתובות (ציור, דמוטי, ויווני). פיענוח זה היה המפתח להכרת ההיסטוריה והתרבות של מצרים העתיקה.




הכתב המצרי העתיק הירגוליפי (באותיות דפוס) היה נכתב בסימנים ואותיות שבנו כתב, תמונות, הברות והגיים (קונסוננטים), ואילו כתב היד המהיר לשימוש יום-יומי נכתב בדיו ועט (קנה סוף מחודד) על גבי עלי גומא מעובדים (פפירוס) ונקרא (היראטי). כתב יד זה נבדל מן התמונות שבכתב היתדות.




המצאת הכתב האלפביתי, בו כל אות סמלה הגה (צליל) אחד בלבד, לעומת כתב התמונות וההברות, היתה אחת המהפכות הגדולות בתרבות האנושית. מעתה יכול היה כל אדם לקנות לעצמו השכלה ודעת, להבדיל מן התקופה הקדומה, שבה עסקו בכתב מעמדות מיוחסים של אצילים וסופרים.




האלפבית הומצא בארץ ישראל - סוריה. ממציאי כתב זה היו הכנענים. שפתם היתה קרובה מאד ללשון העברית. שבטי ישראל אשר התנחלו בארץ ישראל אימצו את הכתב הכנעני בערך במאה ה- 12 לפני סה"נ. בכתב העברי יש 22 אותיות.




תושבי ממלכות יהודה וישראל השתמשו בכתב העברי הקדום במשך כ- 500 שנים, מימי השופטים ועד חורבן הבית הראשון, כלומר עד ראשית המאה השישית לפני סה"נ. הכתובת העברית הקדומה ביותר הידועה לנו היום היא "לוח גזר" מימי שלמה המלך. כתובת זו נחקקה על לוח חרס קטן. היא נמצאה בחפירות של מקאליסטר ב- 1908, ליד התל של גזר הקדומה. זהו לוח חרס קטן, המכיל רשימה בת שבע שורות של חודשי השנה, תוך ציון חודשי הפעילות החקלאית האופייניות לכל קבוצה וקבוצה של חודשים. הלוח נמצא כיום באגף העתיקות באיסטנבול, תורכיה.

[ראה מדריך של ארץ ישראל של וילנאי, עמ' 228, וכן ספרו של נוה, בעמ' 20-21].




כתובת אחרת שנתגלתה לאחרונה בחפירות בכתף בן הינום בירושלים היא "ברכת כהנים". כתובת זו חרותה על קמיע. הקמיע שמור במוזיאון ישראל.




כתובת מפורסמת אחרת היא "כתובת נקבת השילוח". כתובת זו נחקקה באבן, נעשתה במצוות המלך חזקיה, במנהרה מתחת לחומת העיר, ליד עיר דוד בירושלים, בזמן המצור של צבאות סנחריב, מלך אשור, על ירושלים בירת יהודה. כתובת זו היא מסוף המאה ה- 8 לפני סה"נ. [ראה ספרו של וילנאי, ירושלים, עמ' 125, וכן נוה, בעמ' 4].




בלוח זה האותיות הן זקופות וחדות. כתב-יד זה נקרא בשם "דעץ" או "רעץ", משום שרוב האותיות נראו כאילו הן רעוצות, כלומר שבורות. לוח זה הוא לוח חקלאי, ובו חודשי השנה ועונת העיבוד החקלאי.




מאוחר יותר אנו מוצאים שהאותיות הן מעוגלות יותר ורהוטות בכיוון הכתיבה. את אלה אנו מוצאים בכתבי לכיש, שנכתבו ערב חורבן יהודה.




גולי בבל התרגלו לארמית במקומות גלותם. עם שובם ליהודה אחרי הצהרת כורש, הביאו עימם את הלשון הארמית וכתב היד שהיה מקובל לידיהם. וכך אנו מוצאים שבמאות האחרונות לפני חורבן בית שני השתמשו לכתיבת הלשון העברית בשני סוגי כתב: העברי הקדום והכתב הארמי. הכתב הארמי הלך ודחק את רגלי הכתב העברי, עד שזה יצא לגמרי משימוש.




תושבי מדינת יהודה השתמשו בתחילה באותיות הארמיות, כפי שהיו מקובלות בכל רחבי האימפריה הפרסית. עם נפילת האימפריה הפרסית נצטמצם השימוש בלשון הארמית כלשון בינלאומית. היוונית החלה אז לתפוש את מקום הלשון הארמית. עמים שונים החלו אז לפתח את הכתב הארמי לצורכי כתבים לאומיים שלהם. הכתב היהודי הוא אחד מכתבים אלה. תהליך זה נתרחש במשך מאות השנים של ימי בית חשמונאי ובית הורדוס. כך נוצר כתב יהודי שהוא ידוע ככתב אשורי או כתב מרובע.




התעודות החשובות ביותר מימי בית שני הן מגילות מדבר מהודה, הידועות גם בשם "המגילות הגנוזות". הן נתגלו בסביבת חירבת קומראן, שליד החוף הצפוני-מערבי של ים-המלח. רובן הגדול של המגילות כתובות בכתב יהודי, אך יש גם מגילות הכתובות בכתב העברי העתיק (ראה קטע ממגילות קומראן בעמ' 43 נוה).




מגילות אלה נתגלו, כידוע, בעקבות מקרה, בו רועה בדואי ביקש לאסוף את אחת העיזים שנפרדה מהעדר שלו ונתחבאה במערה. במערה זו הוא נתקל בכדים, בהם היו גווילי עור. הוא לקח גווילי העור האלה ומכר אותם בבית-לחם, כחומר גלם לנעליים. הסוחר הממולח מכר חלק ממגילות העור לפרופ' א.ל. סוקניק, וחלק לארכיבישוף הסורי האורתודוכסי בירושלים, וזה העבירן לארה"ב. לימים נתגלה כי גווילים אלה שהיו במערות קומרן כתובים בכתב ספר. החומר שכתבו עליו הוא בעיקר גוויל ומעט פפירוס. כלי הכתיבה היה קנה, והדיו - דיו פחמית בעיקר, אך יש מעט קטעים שנכתבו בדיו מתכתית.




לאחר מלחמת ששת הימים, נעשה מבצע רחב ויסודי לסקור את מדבר יהודה ולחקור את צפונותיו במבצע זה, שנעשה בחסות צה"ל ואשר בראשו עמדו מיטב החוקרים, הארכיאולוגים וההיסטוריונים של ישראל, נחשף חומר רב נוסף במערות קומרן בוואדי מרבעת ובנחל חבר. מקצת מחומר זה נחשף ונחקר, ואילו החלק המירבי הועבר למיקרופילם לחוקרים באוניברסיטאות שונות  ונהיה חסוי בפני הקהל הרחב. לאחרונה פרץ ויכוח אקדמי סוער בנדון.




צורתו הסופית של הכתב היהודי נתקבלה, כאמור, סמוך לסוף תקופת הבית השני. מאז ועד היום חלו באותיות שינויים מעטים בלבד. מעתה, רק סגנונות שונים של אותיות, ולא שינוי של ממש.




לאחר מרד בר-כוכבא, פסק לגמרי השימוש בכתב העברי הקדום. הכתב היהודי המרובע היה לכתב היחיד לכתיבת הלשון העברית.




אוצר גדול של כתבי יד בעברית נשתמר זמן רב בעליית גג של בית הכנסת שבפוסטט, שהיא קהיר העתיקה. זוהי הגניזה הקהירית. רק בסוף המאה ה- 19 החל להופיע חומר מן הגניזה הקהירית. המלומד היהודי, סלומון שכטר, שהיה מרצה לתלמוד בקיימברידג', זיהה כמה דפים כטקסט עברי אבוד של משלי בן סירא. בעקבות ביקורו במצרים הוא הצליח להוציא כ- 100,000 קטעי גניזה שהועברו לקיימברידג' בסוף המאה ה- 19. מאז גלוי הגניזה רבים עוסקים במחקר ובפרסום כתבי-היד, ועד היום לא נשלמה המלאכה.




בכל ארץ מארצות הגולה התפתח כתב הספר הקליגרפי המהודר, שבו הקפידו על אחידות הכתיבה, ושהגיע לשיא שכלולו במאות התשיעית והעשירית לספה"נ. החל מן המאה ה- 12 הגיע כתב היד לסגנון מיוחד המכונה "מזרחי". זה התפשט בכל איזור המזרח הקרוב, מבבל ועד מצרים, ארץ ישראל, סוריה ולבנון, וכן לצפון אפריקה וספרד, ולאיטליה ואשכנז. כך ניתן להבחין בימי הביניים המאוחרים, בהבדלי סגנון בכתב עברי שנכתב בספרד, באשכנז, באיטליה או בארצות אחרות.




ספרי הקודש ומזוזות נכתבו בידי סופרים מקצועיים בכתב יד מפואר וקפדני מאד. כתב זה נקרא כתב הספר. לעיתים כתבו בו משנה ותלמוד, הגדה של פסח, מגילת אסתר, סידורי תפילה, מחזורים וכתובות.




דברי פרשנות לכתבי הקודש נכתבו בכתב מעוגל וחופשי יותר, הנקרא כתב רבני. כתב קורסיבי, כלומר כתב פשוט ורהוט.




לאחר המצאת הדפוס, נודע כתב היד הרבני הספרדי בשם כתב רש"י. כתב זה נקרא ע"ש רש"י, כיוון שהספר הראשון שנדפס בכתב זה הוא פירושו של רש"י מן המאה ה- 11 על התורה (נדפס ע"י אברהם בן יצחק גרטון בשנת 1475, בעיר רג'יו דה קלבריאה שבדרום איטליה).




פיוטים, מכתבים וכתבים אישיים אחרים נכתבו בכתב רהוט קצוני ספרד (כתב חצי קולמוס). כתב יד זה התפתח בהשפעת הכתיבה הערבית כבר במאה ה- 11.




שתי התגליות הגדולות בעת החדשה, "הגניזה" ו"המגילות" שנתגלו במדבר יהודה, נתנו תנופה למחקר הכתב העברי.




מחקרים שנעשו מאז קידמו ומקדמים הרבה את מחקר האות העברית. עד היום אמנם לא התגבשה שיטת מחקר אחידה, שהתקבלה על דעת רוב החוקרים כשיטה מדעית אובייקטיבית, מכנית, להבדיל מן השיפוט הסובייקטיבי של העין האנושית.




בצד כתב הספר, היה קיים במשך כל הדורות כתב-יד רהוט - זה הכתב שאנו קוראים לו בלשון הדיבור אותיות כתב, בניגוד לאותיות דפוס.




בעוד אותיות הדפוס - כתב הספר - לא נשתנה מימי מגילות מדבר יהודה, עבר כתב היד  הרהוט גלגולים רבים. בכל איזור היה הכתב העברי הרהוט מושפע מן הכתב הלועזי שהיה רווח בסביבה. כתב היד הרהוט הלך והתרחק מכתב הספר.




בכתיבה הרהוטה נוטה היד למשוך את האותיות שמאלה, בכיוון הכתיבה, ואף לחבר שתיים או שלוש אותיות.




הכתב האשכנזי, שהוא חצי רהוט, התפתח באשכנז (גרמניה וצפון-מזרח צרפת) במאות ה- 12 וה- 13, בהשפעת הכתיבה הגותית. משם עבר אל ארצות אירופה המזרחית. ממנו החלה להתפתח במאה ה- 15 בקירוב הכתיבה הרהוטה, שהיא כתב היד בו אנו משתמשים כיום.

 

גניאולוג יהודי, שמגיעים לידיו כתבים עתיקים ומכתבים שהוחלפו במשפחה העברית, בכתב רש"י או בחצי קולמוס או בכתב אשכנזי, יחפש הדרכה במחקר פליאוגרפיה עברית, וכך הוא יכול לסגור את השורות של דורות קדומים.

 

 










____________________




ראה: 1. ספר הכתב העברי, מאת עדה ירדני, הוצאת כרטא, ירושלים 1991







2. תולדות הכתב "העברי", בעריכת ד"ר י. נווה, הוצאת משרד החינוך והתרבות, ומודיעין ישראל




3. האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ז עמ' 625 (ראה ערך "עברי, כתב")







4. THE HEBREW SCRIPTS, BY SOLOMON A. BIRNBAUM, 2 VOL. 1971




5. PALEOGRAFIA EBRAICA / CARLO BERNHEIMER, FIRENZE 1924