קבר דוד המלך בהר ציון

אגדות על אוצרות שנתמנו מתחת לקבר דוד המלך, ובהם יהלומים, פנינים, זהב, כסף, דברי קדושה, ומלכות משכו, משכו שודדים וארכיאולוגים לנסות לחפור בקבר ומסביבו בתקווה למצוא האוצרות או לפענח את העבר של מלכי בית דוד.

מערות ומחילות שהובילו  מקברי מלכי דוד שובצו באגדות. אלה הובילו למקומות רחוקים ונכספים וכן סיפורים על פגישות עם זקן, נשוא פנים, בדמותו של דוד המלך.

אגדות העם לא פסקו, מאז ולפני שלושת אלפים שנה, ומדי פעם בפעם אנו שומעים על ניסיונות חפירה במקום.

חלק מאגדות אלה מצאו מקום ושובצו בספר “ויהי היום” – מאת ח.נ. ביאליק.

בימים האחרונים חודש הניסיון לחפור מתחת לקבר, המיוחס לדוד המלך, באמתלה של העברתם לקבורה של עצמות הצדיק, הרב נחמן מברסלב, לקבורה בהר ציון וקבר דוד.

השם הר ציון הוצמד לראשונה להר בתקופה הביזאנטית. בדורות קודמים כונה ההר בשמות אחרים: מצודת דוד, כתף היבוסי, גבעת גרב.

מעפילים אל ההר בדרך מקבילה לחומת ירושלים ובדרומה.

ראשיתה של הדרך בגיא בן הינום, שבו נמצאת בריכת הסולטן. זהו כיום מקום התכנסות המונים, לחגיגות, אירועים וקונצרטים וכן במה להצגות ומופעים.

בעבר היתה זו בריכה רדודה שבה היו רוחצים את הדיליג’נסים (הכרכרות) והסוסים. לאחר מכן שימש המקום לבית חולים וטרינרי לבעלי חיים. בריכה זו נקראה על שם סולימן המפואר, בונה חומות ירושלים.

מערבה לבריכה נבנו השכונות “משכנות שאננים” ומעליה תחנת הרוח של ימין משה, ולצדם הצפוני שכונת “ימין משה ויהודית”, ע”ש משה ויהודית מונטיפיורי. משכנות שאננים נבנתה ב-1860 מכספי עזבון יהודה טורא מארה”ב, ואילו “ימין משה” נבנתה ב-1892, בעזרתם של משה ויהודית מונטיפיורי.

בגיא בן הינום, על אם הדרך מירושלים לבית לחם וחברון, נבנה גשר ולצדו “סביל” מים להולכי רגל. דברי הקדשה והנצחה נחקקו בסלע, והם מפארים ומשבחים את היזם והמקדיש, סולימן בן סולטן סלים חאן, סולטן התורכים, הערבים והפרסים.

מעל לערוץ הנחל, של נחל קדרון, אנו רואים את הרכבל מברזל והקרונית שקשרו את מפקדת ההגנה ולוחמיה, בימין משה, עם לוחמי החי”ש והפלמ”ח שהעפילו לעמדתם, מול שער ציון, בשלהי 1948. הרכבל יוצא מבית החולים הבריטי סן ג’ון, שנבנה ב-1882 (כיום בנין מלון הר ציון), לעבר הר ציון ובית הספר ע”ש בישוף גובט. קשר זה שימש להובלת אספקה ונשק ללוחמי ההגנה על ההר וכן לפינוי נפגעים.

מול הסביל עולות שתי דרכים נפרדות שכל אחת מהן מובילה לפסגת ההר. האחת בנויה מדרגות תלולות להולכי רגל, ואילו השניה סלולה והיא ידועה כדרך האפיפיור, או בשמה היום רחוב חטיבת ירושלים.

משמאל לדרך האפיפיור, שעולה להר, נמצא בית הספר על שם בישוף גובט. לידו נמצא בית קברות פרוטסטנטי. בבית קברות זה נמצאות מצבות, ובהן בעברית, פה קבורים רבים מחוקריה של ירושלים (קונרד שיק, בישוף גובט, הארכיאולוג פיטרי, חיילים גרמנים שנפלו במלחמת העולם הראשונה, שוטרים בריטים, וכן יהודים שהמירו את דתם. הבית שימש כבית ספר עד 1948, וניטש בתקופה בה היתה ירושלים חצויה. בשנת 1967 חודשה הפעילות במקום בידי מוסד אמריקאי נוצרי ללימודי היסטוריה וארכיאולוגיה.

במעלה הדרך ומשמאלה, נבנתה שכונת “חאדת נביא דוד” (שכונת הנביא דוד), על שם הקבר של דוד המלך הנמצא בה. בהמשכה נגיע לשער ציון אשר בחומה. שכונה זו היתה מיושבת בעיקר בבני משפחת דג’ני שהחזיקו את המפתחות למקום הקבר של דוד המלך. כיום היא מאכלסת את תלמידי ישיבת התפוצות, וכן ישיבות אחרות, ויש בה אולם שמחות וחצר גדולה לאירועים חגיגיים, וכן בתי מלאכה לאמנים וחנויות מזכרת.

מזרחה לשכונת דוד המלך ובמורד ההר, נבנתה כנסית פטר גליקנתה, שהיא כנסיה מפוארת. הכנסיה נבנתה ב-1931 והיא מכילה רצפות מוזאיקה וציורים ופסלים מאבן וממתכת. לאחרונה חנכו בה פסל מעשה ידי האמן היהודי הישראלי רישרד שילה. לא הרחק משם ובמורד ההר, בית קברות יהודי עתיק ע”ש סמבוסקי.

מסביב לקבר דוד ואולם הסעודה האחרונה, פזורים בתי קברות של נוצרים, יוונים, ארמנים וסורים.

על ראש ההר נבנו כנסיה לארמנים (ולידה בית קברות), כנסיה לגרמנים (דורמיציון סנטה מריה), ע”ש התרדמה של מרים אמו של ישו. הכנסיה נבנתה בסגנון גוטי עם רצפת פסיפס ולידה אולם “הסעודה האחרונה”.

הקרקע עליה נבנתה כנסית הדורמציון ניתנה במתנה לוילהלם השני, מלך גרמניה, לכבוד ביקורו בירושלים בשנת 1898. וילהלם נתן אותה במתנה לאיחוד הגרמנים הקטולים של ארץ ישראל.

הכנסיה נבנתה בין השנים 1901 – 1910. זהו מבנה מרובע. בצדה מגדל גבוה.

הבניה בכנסיות ובבתי הקברות הנוצרים לכתותיהם, נמשכת והולכת ובתי הקברות נמצאים בשימוש, ואלה מהווים אטרקציה מיוחדת לצליינים ואנשי כמורה, ולתיירים.

הר ציון רוחש חיים ומלא בתיירים ומבקרים על אף ששוכנים בו רוחות מן העבר הרחוק והקרוב.

מקום הקבורה המיוחס לדוד המלך נמצא בחדר קטן, בו ניצבת מצבה ארוכה, לרוחב החדר. לצידי הקבר מצויות מערות שאיש אינו רשאי להיכנס בהן. למערות אלה ולקבר עצמו מיוחסות אגדות רבות.

באיסרו חג של שבועות פוקדים את המקום יהודים רבים הבאים להתפלל מול המצבה. מקום זה נתגלה ונתקדש החל מן המאה האחת עשרה בביקור התייר רבי בנימין מטולדה משנת 1170.

המסורת המייחסת את המקום לקברו של דוד המלך, במרומי הר מיון של ימינו, היא בת אלף שנה בערך. הצליינים הנוצרים במאות הראשונות לספירת הנוצרים במאות הראשונות לספירת הנוצרים ועד המאה ה-9, שביקרו במקום הזה, מסיבת קדושתו להם, מתארים אותו בכל הפרטים ואינם מזכירים את קברי בית דוד, אלא מציינים מקומם בבית לחם הסמוכה.

במקום זה, המיוחס לקברי בית דוד בימינו, נערכה, לפי מסורת הנוצרים, “הסעודה האחרונה” – סדר הפסח של ישו במסורת הנוצרית.

היסטוריון הצלבנים, רימונד, מזכיר לראשונה, בשנת 1100, את קבריהם של המלכים דוד ושלמה, באותו מקום עליו מצביעים בימינו.

בזמן שלטון הצלבנים היו קברי בית דוד ברשותם. הם העריצו וקדשו את המקום בעיקר מסיבת ערכו הרב במסורת הנוצרית, כאולם בו נערכה סעודתו האחרונה של ישו, ולכן בנו כאן כנסיה מפוארת, “הקנאקילום” ששרידיה נשמרו עד ימינו.

במאה ה-15, בשנת 1427 בקירוב, בימי שלטון המוסלמים – הממלוכים, בארץ ישראל, פרץ סכסוך בין הנוצרים והיהודים בירושלים, בגלל קבריהם של בית דוד. סכסוך זה גרם שכנסית הקנאקילום ומצבת הקבורה על שם דוד, עברו מרשות הנוצרים לידי המוסלמים. הם קראו למקום “עלית צהיון” – העליה של ציון. בפקודת הסולטן הממלוכי הפכה הכנסיה למסגד ובאולמו הגדול בנו אנשיו “מוחרב” קטן, בצד האולם, היינו שקע בקיר הדרומי, אליו פונה המוסלמי בתפילתו. באולם זה יש חלונות עם ויטרג’ים צבעוניים ויפים. בחדר הקטן, בצד האולם, נבנתה מצבת קבורה על שם דוד, וכנראה שזו אותה מצבה הנמצאת במקום בימינו.

אגדות רבות נטוו למערות ולקבר דוד. ביניהן הסיפור על הפועלים והבנאים שירדו, באישון לילה, לתוך המערה בחיפושיהם אחרי אוצרות המלך שלפי השמועה נגנזו איתו. בהיותם בתוך המערה נסתם עליהם הפתח והם נפלו ארצה כמתים. משחזרה אליהם הכרתם, הם שמעו קולות שעליהם לצאת מיד מן המקום. הם הלכו אחרי הקול וכך עלו ויצאו מן המערה. מיד לאחר מכן הם סיפרו את קורותיהם לאפטריארך, ובלילה הם מתו על משכבם, ואילו האפטריארך ציווה לסתום הפתח ולהעלימו מבני אדם.

אגדה אחרת עוסקת בכובסת יהודיה, אלמנה יראת אלוהים, שהיתה כובסת לערבים. היא הלכה להחזיר הכביסה לערבי עבורו היא כיבסה הלבנים. הערבי, שהיה חייב לה כסף, ואשר רצה להיפטר ממנה, הכניסה למערה שבה נמצא קבר דוד המלך, וכאשר היתה בפנים סגר עליה את פתח המערה, במפתח ובריח, והלך והלשין לפני ראשי המוסלמים שהנה אישה יהודיה התגנבה לתוך מערת דוד המלך. אלה התרגזו וקראו “האישה מוכרחה להישרף בחמם”.

כאשר הכובסת נסגרה במערה היא ראתה שחייה בסכנה. היא נפלה על ברכיה והתחילה להתפלל ולבקש רחמים. אז הופיע זקן, נשוא פנים, והובילה בנחת, מתוך המערה, והוציאה במחילות עקלקלות דרך בית הכנסת “ציון” אל מול רחוב היהודים ועד ביתה, וציווה עליה להמשיך בעבודתה כאילו לא קרה דבר.

המוסלמים שהתאספו סביב הקבר ושביקשו לנקום ביהודיה שהעיזה להיכנס למקום קדוש זה, נתקפו חרדה כאשר באו עם שומר הקבר ונוכחו לדעת שאין איש במערה. הערבים חרפוהו וגידפוהו על מעשה השקר, וכאשר הלכו לבית הכובסת מצאו אותה יושבת במקומה כתמיד וכובסת את לבניה. כאשר שאלו אותה מה קרה לה היא סיפרה שבהיותה במערה הופיע אליה זקן והוציאה בשלום והובילה לביתה. וכך כולם ידעו שדוד מלך ישראל חי וקיים.