קלוב לבניית טיסנים ואימון לדאייה, שהפך למפקדה

הופעתם הראשונה של מטוסים בירושלים הייתה לפני כ-100 שנה, במלחמת העולם הראשונה, כאשר אווירונים גרמנים-פרוסים שהיו בשירות הצבא הטורקי נחתו בחלקה מישורית ממזרח לשכונת בקעה, לא רחוק מתחנת הרכבת.

הטיסות הבודדות בשנים 1916- 1917 היו בשירות מפקדי הצבא הטורקי והגרמני, ונועדו לתקשורת המפקדים. בסיום מלחמת העולם הראשונה, הצבא הבריטי השתמש בשדה זה לשירות סדיר של מפקדת חיל האוויר של הצבא הבריטי R.A.F.. ברבות הימים נקרא שדה זה מחנה אלנבי, ע”ש המפקד העליון של הצבא הבריטי, כובש ירושלים מידי הטורקים.

תושבי שכונת תלפיות, שגרו בדרום השדה, דרשו את הרחקתו כיוון שזה הטריד את מנוחתם. חיל האוויר המלכותי נאלץ איפוא לחפש פתרון בשדה קלנדיה שבעטרות, שנחנך ב-08/03/1927 ונועד בעיקר לצרכי הצבא ולשירות הפקידות הבכירה של המנדט.

השדה בקלנדיה-עטרות הפך במרוצת השנים לשדה פעיל לטיסות פנים ארציות ובין לאומיות. ב-14/05/1948 טס הנציב העליון אלן קנינגהם משדה זה לנמל חיפה, שבו עלה על ספינה בדרכו חזרה לבריטניה. כך נסתיים השלטון הבריטי בארץ.

בשנת 1948 תפשו מגיני המושבה עטרות את שדה התעופה וביתניו הנטושים, אך הם קיבלו הוראה לסגת ולחבור למגיני המושבה נווה יעקב, והמקום נתפש על ידי חיל הלגיון הירדני שהרס את השדה ואת בתי המושבה. זמן מה לאחר מכן, ממלכת ירדן הכשירה והרחיבה את מסלול ההמראה ובנתה לידו מתקנים לשירות הצוותים בכדי להכשירו כשדה תעופה בין-לאומי. שדה זה היה פעיל לתנועת נוסעים בין לאומית ובשנת 1966, ערב מלחמת ששת הימים, עברו בו כמאה אלף נוסעים ב-1,040 מטוסים.

ממשלת ישראל החליטה ב-1967 (ראה מפת שדה התעופה בימי ירדן) לכלול שדה זה בתחום השיפוט של ירושלים המורחבת והשדה הוכשר לטיסות פנים-ארציות שהופעלו בידי מטוסים של חברת “ארקיע”. במהלך האינתיפאדה הראשונה ב-1990, הוחלט לסגור שדה זה.

במצור על ירושלים בשנת 1948, כאשר המחסומים בדרכים והטרור גברו, עלה רעיון להפעיל שדה לתחבורה חלופית, ולכן הוכשר קטע צר לאורך הוואדי במורד המערבי של שכונת “שערי חסד”, בשטח שנקרא כיום “גן סאקר”. שדה תעופה זה כונה “מר”ם” (מגרש רחביה-מצלבה). שדה אלטרנטיבי נוסף על גב ההר, הוכשר בדרך משכונת גבעת שאול לכפר דיר יאסין. שדה זה נקרא “מג”ש” (מגרש גבעת שאול). השימוש בשדה זה נזנח במהרה לאחר שהתברר כי הוא היה חשוף למטח התותחים של הלגיון שהוצבו על ההר ב”נבי סמואל”.

השדות מר”ם ומג”ש הוכשרו בעבודת כפיים של פועלים יהודים קשישים מירושלים שפינו את הסלעים לקליטת מטוסים קלים. מאיר בץ, קצין ההנדסה של מחוז ירושלים, ניצח על המלאכה ומכבש יישר את השטחים. שדה מר”ם, שמוקם כאמור בפארק הנקרא כיום “גן סאקר”, היה באורך 300 מטר וברוחב של 25 מטרים. הוא הוכשר בתחילה לקליטת ציוד שהונחת מן האוויר ורק אחר כך שימש לנחיתה והמראת מטוסים קלים. אלה הביאו לירושלים הנצורה ציוד צבאי ורפואי, דואר וסיגריות, שהיו מצרך יקר ומבוקש לתושבים הנצורים. המטוסים הקלים הטיסו לשפלה וחזרה לירושלים מנהיגים ומפקדים.

בעשור הרביעי של המאה ה-20 נפתח בבתי פיינגולד ברחוב יפו בירושלים, מול מפקדת הבולשת של ממשלת המנדט (C.I.D), קלוב לבניית טיסנים והכשרת חניכים לדאייה בדאונים. קלוב זה פעל בתחילה כמועדון ספורטיבי והיה פתוח לכל בני הנוער.

הקמתו של הקלוב הייתה מימוש רעיון של צבי נדב. נדב נשלח בשנת 1930 לפריז בהמרצתו של ישראל שוחט (1856- 1963, ממקימי ארגון “השומר”) כדי ללמוד מכונאות ואווירונאוטיקה. בהיותו בפריז הוא הצטרף לקלוב סטודנטים מקומי לתעופה שעסק בדאייה, ובשובו ארצה פעל להקמת קלובים לתעופה ברחבי הארץ.

ב”מכביה” (כנס תחרויות ספורט לספורטאים יהודים מכול העולם) של שנת 1935 השתתפו בתל אביב חמישה דואים יהודיים, שהגיעו ארצה מגרמניה ומפולניה עם שני דאונים לדאייה מתקדמת, ואילו חניכי הקלוב בארץ ישראל השתתפו בהדגמה של הטסת טיסנים.

חברי מועדון “שחף”, שהוקם בנהריים, בשיתוף עם חברי קלוב “הגמל המעופף”, ראו בדאייה לא רק שעשוע ספורטיבי, אלא תהליך להכשרת טייסים לדאייה. המדריך האנגלי הוחלף על ידי מהנדס יהודי, אמיל פוהורילה, מי שהיה אחד מחמשת הדואים מגרמניה, וזה הרכיב דאון לשימוש הקלוב.

קלוב התעופה נשא אופי ספורטיבי והיה פתוח לכל צעיר בלי הבדל למוצאו. חזות זו באה ככיסוי לפעילות ביטחונית להכשרת צוות עובדים לקורס טיס של חברת “אווירון”.

המהנדס והמנהיג פנחס רוטנברג (1882- 1942), שהיה מפעילי ההגנה והוביל להפקת חשמל משפך הירדן בנהריים, נרתם לרעיון התעופה והקים את חברת “אווירון”. חברה זו הפעילה צוות לטיסות אזרחיות ואלה עבדו גם בשירות “ההגנה”.

חברת “אווירון” לא האריכה ימים והגיעה לפירוק במלחמת העולם השנייה, כאשר הופסקו הטיסות האזרחיות.

חניכי הקלוב לתעופה בירושלים לפני מלחמת השחרור התאמנו בבניין והרכבת מודלים של טיסנים והשתתפו בהרצאות על אווירונאוטיקה ומטאורולוגיה, ויצאו לקורסים לדאייה בכפר ילדים ליד עפולה. במלחמת השחרור, עם שוך הקרבות קוימו קורסים מקצועיים של חיל האוויר בשדה התעופה תל נוף בעקרון וחניכים אחרים יצאו לאימונים כטייסים בחוץ לארץ, והפכו במהרה לחוט השדרה של הכוח האווירי הישראלי.

בניסיון של הפלמ”ח לפרוץ לעיר העתיקה בירושלים בחורף 1948, צורפו חניכי וחברי קלוב התעופה הירושלמי ללוחמי החי”ש והם חזרו לשדות מר”ם ומג”ש לאחר שהרובע היהודי נפל בידי הלגיון הירדני ולאחר ששערי העיר העתיקה נסגרו הרמטית.

הצוות שהפעיל את השדות מר”ם ומג”ש פעל באמצעים פרימיטיביים עם אקדחי רקטות ירוקות ואדומות ופנסי “אולדיס” (לצוות לא היו אמצעי קשר אחרים). הצוות כלל אנשי הנדסה מקצועיים שגויסו ופעלו עם ציוד מועט ודל ועם דלק שנצבר בחשאי במערות שבשדה. אולם התברר יותר מאוחר כי דלק זה לא התאים לשימוש במטוסים והטייסים אולצו להצטייד ביציאתם מן השפלה להרי ירושלים בכמות שתספיק להם לשוב בביטחון. ב-03/08/1948 הטייסים זוהרה לביטוב (בת 19( ועמנואל רוטשטיין (בן 21), שהוסמכו כטייסים בארצות הברית לפני מלחמת העצמאות והיו בעלי ניסיון ושעות טיסה באויר, נספו בהתרסקות מטוסם שהמריא משדה מר”מ בירושלים לתל אביב. מטוסם נתרסק זמן קצר אחרי ההמראה תוך שהוא מתנגש בחומת מנזר המצלבה, ועד היום לא נפתרה התעלומה של אבדנם.

בראש הצוות שהפעיל את השדות מר”ם ומג”ש היה מייג’ור מאיר טוביאנסקי. מפקד זה הורשע על ידי בית דין שדה בסוף יוני 1948 על עבירת בגידה שיוחסה לו. לאחר הוצאתו להורג, נתברר שהוא הורשע שלא כדין והוא זוכה אחר מותו מן האשמות שהטיחו נגדו. ממלא מקומו היה סגנו יעקב פרידמן (שאנן), שליש היחידה היה ראובן ויינברג. זה כיהן עד שצבי אוסטר החליפו. הצוות כלל את קיט ביצר ויואב צאטו שהקים בירושלים צוות צפרים (יונאים), ומרדכי הלוי שהקים את צוות התחבורה. בצוות נכללו בעלי מקצוע וידע לביצוע תיקונים במטוסים. ירחמיאל שרם היה פקח התעופה שהיה אחראי על שדה “מר”ם”.

הצוותים בשדות מר”ם ומג”ש גויסו מבני ירושלים ויוצאי חיל התעופה הבריטי R.A.F., מפקידים לשעבר של מחלקת התעופה בירושלים, אנשים שהיו בשירות חברות תעופה זרות בירושלים, וחברי הקלוב המקומי לתעופה, וביניהם היה כותב רשימה זו. מטה שדות התעופה פעל במשרד שאולתר משני חדרים בחצר בית ספר של הקולג’ הבריטי לתלמידות ברח’ אוסישקין, ובמהרה, עם הפינוי הבריטי, עבר לבית המפקדה הבריטית של ה-R.A.F. בטלביה, בבית “הרון אל רשיד” (ליד תיאטרון ירושלים של ימינו). בבית זה התגוררו ברבות הימים גולדה מאיר והשופט צבי ברנזון.

לאחר הקמת המדינה, עלה רעיון לבנות שדה תעופה בערוץ שבין שכונת בית וגן לבין שכונת בית הכרם. הופקעה קרקע לצורך זה, אך הרעיון נגנז ובוטל מיד לאחר מלחמת ששת הימים, עם החזרה לשדה עטרות.

ראה עוד :

  1. שדה תעופה ראשון של ירושלים/דב גביש ב”קרדום” תמוז 1981 עמ’ 16-17.
  2. ירושלים לא נותקה, מאת אורי דרומי בספר ירושלים תש”ח בעריכת מ’ נאור.
  3. לחיות עם יהודים מאת אליהו אלישר, עמ’ 235-253.