קריקטורות והומור של משפטנים במאה העשרים

השחוק הוא פעולה גופנית הבאה מאונס, דוגמת העיטוש, הפיהוק והבכי. המין האנושי הוא חיה שוחתת .

השחוק הוא תנועה של קולות וזיעזועי שרירים בבית החזה ובפנים שגוררים אחריהם שינוי בעבודתם של כלי הדם והנשימה.

ההומור הוא חשיפת הצד המשעשע באנשים ובתופעות.

ברשימתנו זו לא נעסוק בהיסטוריה של ענף זה (כפי שעשה זאת שלמה צמח בספרו “השחוק” בהוצאת מוסד ביאליק תש”ח), ואף לא בדמויות ליתוגרפיות, ונתרכז בשטח זה במאה ה-20, ובמשפטנים וקריקטורות מחיי המשפט בא”י ובישראל.

ג. קרסל ברשימה שפרסם ב,,ידיעות אחרונות” מ 9.3.79 מביא סקירה של עיתונות ההיתול בארץ בשבעים שנה מתחילת המאה ה-20, ומצביע על ספרות ענפה שעסקה באספקלריה עקומה, במרכאות ובלעדיהן, לאירועי השעה בתחומי החיים. ספרות זו רובה נכתבה בחתימות של פסידונים (שם עט שהמחבר כינה את עצמו) . מי שמבקש לפענח שמו של מי שמסתתר מאחוריו  ונאלץ לעסוק במחקר קשה ומפרך. הסיבה לשימוש בשם עט הוא רצונו של הכותב להתבטא, ולבקר בצורה חופשית שתקשה על הנוגע בדבר להתנכל לכותב.

קרסל סוקר ענף נפוץ זה בעיתונות בא”י מאז עיתון “הצבי” של אליעזר בן יהודה, ובנו איתמר בן אבי, וכן העיתונות ההיתולית, בעריכת אברהם אלמליח, שחתם בשם העט” המדגדג” . אחריהם הופיע יהודה סילמן שחתם בפסידונים “חשמה” והדפיס פרודיות ויצירות ספרותיות בעיתון “דואר היום” במטרה להצחיק את הקורא ע”י חיקוי שמעוות את תוכנו וסגנונו של מקור החיקוי. לצד כותבי ההומור הופיעו לרוב גם קריקטורות.

סופר הומוריסטי אחר היה יעקב צידקוני, מי שהיה בעל אוסף מיוחד במינו והצליח לפענח מאות פסידונים ולקבל ידיעות אישיות מאת האורחים והמשתתפים. בצוואתו של האחרון שנפטר ב 1973 הוא מינה שלושה על האוצר שאסף ושהיה בידו; פרופ’ דב נוי , פרופ’ דב סדן, וקרסל, אך עד היום לא נערך מחקר יסודי והאוסף לא יצא לאור.

עמדנו לעיל על ספרות ההומור בא”י, ועדיין לא מנינו משפטנים שצמחו בקירבנו.

בין אלה יש להזכיר שופט מחוזי בריטי PAUL EVART FRANCIS CRESSALL ששולב באדמיניסטרציה הבריטית המנדטורית בדרגות שונות בא”י החל מ 1931 כשופט שלום ראשי, ואח”כ מונה ב 1934 כשופט תורן בבימ”ש  מחוזי, בתחילה בשכם, אח”כ בירושלים וביפו שבה שירת עד 1941 .

בשהותו של האחרון בא”י המנדטורית הוא העלה ברשימותיו את מראה עיניו ואוזניו וסקר אותם בכתב ובציור קריקטורות ופרסם אותם בשני ספרים הומוריסטית שהוא הוציא בהוצאה פרטית (לא לתפוצת הרבים), וחתם עליהם בשמות העט “חרדל” ו MUSRTARD שיצא לאור ב 1938 וחסה CRESS שיצא לאור ב 1940.

בשני ספרונים אלה אנו קוראים ורואים פרקים קטנים בהיסטוריה של א”י ואוכלוסייתה הערבית והיהודית ואנשי האדמיניסטרציה, והכל מסופר וניתן ברוח טובה ובהומור מפותח.

ספרונים אלה נעלמו כיוון שהוצאו במקור בהוצאה מצומצמת. הם הועלו שוב על מזבח הדפוס בהוצאת חוברת בדפים בסטנסיל ששמעון רובינשטיין הוציא ב 1998 וקרא לה “א”י המנדטורית בעיני ההומור הבריטי- פרודיות פלסטנאיות – גן עדן בפלשתינה” . הדחף לתגלית זו באה מן השופט לנדאו , (מי שלימים היה נשיא ביהמ’ש העליון) מי שהכיר היטב את השופט קרסל שחתם בשמות העט הנזכרים.

הסיפורים שבספרונים אלה שודרו באנגלית  ברדיו ב”קול ירושלים”.

מי שהמשיך את דרכו של קרסול היה שופט השלום ואח”כ מחוזי (כפי שתוארו אז) שניאור זלמן חשין, זה העלה חיוכים בשיחות שבועיות ששודרו על ידו ברדיו “קול ירושלים” ואח”כ “קול ישראל”. הוא הוציא אותם אח”כ בדפוס “שחוק ודמע בביה”ד” משנת 1946 , וכן ,,דמויות מביהמ’ש” בליווי קריקטורות של יוסף שטרן מ 1953.

החומר שבשני ספרים אלה נלקח תוך עבודה שיפוטית של שנים רבות. הספרים כתובים בהומור ובבקיאות ועוסק באורחות השנים החיים בא”י ובישראל והם מובאים בלמדנות ומקצועניות ואנושיות, בחריפות השכל, ברוחב הלב, ובכישרון.

בספרי חשין אנו רואים טיפוסים שונים על ציווינם, חיתוך דיבורם, ורחשי ליבם , ומרגישים את תיאור חיים מכל הפינות בחיי יום יום ובקוריוזים.

חשין בספריו עוסק בענייני השבועה, בשדכנים, מוציאי דיבה, והולכי רכיל, וכן פושטי  יד, קבצנים ומתרגמים.  בספרו השני הוא עוסק בצוואות למיניהן לפי ההלכה הדתית וכן האזרחית, צוואות של מומרים וכן בעלי פרינציפים, שופטים ובאי בתי המשפט. המחבר נמנע מלציין את שמות האנשים שאת סיפורם הוא מביא ואעפ”י כן הוא מצליח בסיפור חי והומוריסטי לשרטט את האיש ומלווה את הנושא בקריקטורה.

לצידו של השופט חשין נתפרסמו באנגלית ,,בפלשתיין פוסט” רשימות בחתימת עט “הולך רכיל” שהיה שם העט של עיתונאי משפטן מי שלימים היה שופט בבימ’ש העליון בישראל, יחזקאל דוד גייטין. רשימותיו פורסמו גם ב JEWISH  CRONICAL  בלונדון וכן בעיתונים של ביה”ח הדסה.

סופר אחר הוא עו”ד פנחס רבינוביץ , שמעלה תיאורים הומוריסטים של באי ביהמ’ש, שופטים, עורכי דין, מתרגמים, ופקידי עזר בספרו “אמת ושקר בביהמ”ש” בהוצאת ששר 1992.

הספרים מלווים בשפע של קריקטורות שהופיעו בעיתונות של המאה שעברה בחתימת עט של יעקב פרקש (זאב) וכן של אפרים קישון (הומוריסטן וסופר ומחזאי בישראל) וכן אריה נבון (צייר קריקטוריסט ותפאורן) וקריאל גרדוש (דוש). ספרות הומוריסטית היתולית זו מאפשרת לנו המשפטנים לעשות אתנחתא מרעננת בעבודה הרצינית בשטח המשפט, ומעלה בין הקוראים חיוכים, אלה שוברים את הרצינות בהלצה ובקומיקה.