קשה להיות יהודי

לפני כ-30 שנה הופיע במשרדי זוג צעיר שבמצוקתו ביקש את עצתי. הזוג ציין שעצתי נדרשת בדחיפות הואיל והנערה הייתה בהריון מתקדם. היא סיפרה שהיא ממוצא של עולי מרוקו ואילו הצעיר היפה שליווה אותה הזדהה כדרוזי מן הגליל והוסיף כי הוא אבי העובר והוא מעוניין להתגייר ולשאת את הנערה לאשתו לפני הלידה. הזוג ספר כי הצעיר פנה לביה”ד הרבני לצורך גיורו, אך ביה”ד דחה את בקשותיו, שלוש פעמים, בהערה שמשרד הביטחון חסם את הליך הגיור בנימוק של סיכון ביטחוני. הזוג ביקש אפוא את עצתי במצב שהוא נקלע אליו.

כיוון שענייני המרת דת לא היו שכיחים במשרדי והנושא עסק בסטטוס משפטי, הודעתי להם כי אעיין בדבר ואשיב להם תשובה לאחר מכן. אספתי את התיעוד והפרטים של בני הזוג, למדתי את העובדות ושקעתי במחקר. כך נזכרתי כי זמן קצר לפני ביקור בני הזוג יצא לאור ספרו של ידידי, ד”ר ישראל בן זאב, על “גרים וגיור בעבר ובהווה”. עיינתי ולמדתי שוב את ההלכות שנפסקו בבג”צים של רופאיזן ושליט וכן בספרי משפט שיפורטו להלן כדי ליצור לעצמי דעה מבוססת טרם אשיב לפניית בני הזוג.

להשלמת ועדכון ידיעותיי פניתי לד”ר בן זאב, מי שהקים את האגודה לגיור וגרים ומי שהיה מן המטיפים החלוצים לגיור בארץ ובחו”ל, ומסרתי לו פרטי ההתלבטות. ידידי, ששמע הסיפור ביקש לעיין במסמכים והודיע לי, בו במקום, כי הוא יבדוק בתחילה את עניין ההתנגדות של משרד הביטחון וישוב לעניין לאחר מכן.

ימים מספר אחרי שיחתי עם ד”ר בן זאב הוא הודיע לי כי בבדיקה שערך במשרד הביטחון נתברר לו כי הנימוק הביטחוני הוסר וכי הצעיר כשיר עכשיו להשלים ההליך לגיור בפני ביה”ד.

הזוג שמח לקבל הבשורה, והגיור הושלם. לאחר מכן חגג הזוג את טקס הנישואין כדת משה וישראל והכל הושלם כמה ימים לפני  יום הלידה.

לזוג נולד תינוק נחמד ואני נתבקשתי להיות סנדקו בחגיגת ברית המילה, מצווה ששמחתי לבצעה.

שני עשורים עברו מאז הברית ושכחתי תפקידי כסנדק. ההורים עקרו ביתם מירושלים לגליל.

באחד הימים הוזמנתי על ידי מתמחה דרוזי במשרדי לחגיגת נישואין שהתקיימה בכפר בגליל. בהיותי בכפר ניגש אלי גבר שהציג עצמו בשם חסון והזכיר לי כי הוא חסן, הדרוזי שעזרתי לו ולחברתו ערב לידת בנם בירושלים. לאחר מכן הוא הצביע על גבר צעיר שלווה אותו ואמר שזה התינוק שאני הייתי סנדקו. הוא הוסיף שהוא אשתו והבן עברו לגור בגליל והוא עוסק כיום בקבלנות בניה, והוא שמח בחלקו ורואה ברכה במעשיו. כך נוכחתי לדעת שהמשפחה נקלטה יפה בישראל.

שמחתי על הפגישה וחזרתי לירושלים בהחלטה להתעמק שוב בשאלת הסטטוס של המרת הדת והגיור. מאז שהוזמנתי להיות סנדק חלה התפתחות רבה בענף זה וצמחה פסיקה ענפה על חוק השבות התש”א 1950, שהפך להיות חוק יסוד חשוב ביותר, אף שהחוק לא כונה כך. חוק חשוב זה הפך להיות ביטוי מרכזי למדינה דמוקרטית יהודית בישראל.

הפסיקה הענפה של ביהמ”ש העליון, הספרות המקצועית והמחקרים שהופיעו מאז יובל השנים האחרונות, נתבקשו כתוצאה של העלייה המאסיבית מארצות חבר העמים והעלייה ממדינות אחרות מקצווי תבל. על כך יעידו פסקי דין רבים והמחקרים שפורסמו בארצנו.

שיננתי שוב את פקודת המרת שייכות דתית משנת 1927 (דריטון 3 ע’ 1926). פקודה שבאה להסדיר ולקבוע את שאלות הסמכות בענייני סטאטוס משפטי של מי שהמיר את דתו, וכן עיינתי בחוק השבות משנת תשי”ב 1952 (כפי שתוקן בשנת תש”ל 1940), שקבע זכות לכל יהודי לעלות לישראל ויצר צרור זכויות, חובות וסמכות שיפוט של בתי הדין הרבניים בנישואים ובגירושין. כך יצא שהתעמקתי בנושא מיהו “יהודי”, דהיינו א. (מי שנולד לאם יהודיה ואינו בן דת אחרת; ב. מי שהתגייר כהלכה.

בבג”ץ רופאיזן 72/61 טז, פס”ד 2428, דן ביה”ד הגבוה לצדק בעתירתו של רופאיזן, יהודי מלידה שהתנצר והיה כומר (האח דניאל) בכת הכרמליתים. האיש חרף נפשו בשנות השואה למען הצלת יהודים, וביקש שיוכר כעולה לפי חוק השבות. הוא טען כי התנצרותו, מבחינת ההלכה, אינה מפקיעה את יהדותו. ביהמ”ש הכיר בטענה זו מבחינת ההלכה, אך דחה את העתירה בנימוק שחוק השבות סוטה מן ההלכה ומבוסס על מבחן חילוני-לאומי, לפיו מי שנולד לאם יהודיה והמיר את דתו אינו יהודי. בפס”ד זה, עיצב השופט ברק את הרעיון והמבחן הלאומי החילוני ליברלי דינאמי. ראה עוד בג”ץ 359/66 גיתיה נגד הרבנות הראשית כב’ פס”ד I 290.

בבג”ץ שליט 58/69 כג’, פס”ד II 477, שנזכר שוב בבג”ץ 18/72 כו’ פס”ד I 334, נדונה עתירה נגד פקיד מרשם התושבים שסירב לרשום את לאומם של ילדי העותר כיהודים באשר הם נולדו לאם לא עבריה. ביה”ד בהרכב של 9 שופטים, החליט ברוב דעות כי פקיד הרישום ושר הפנים חייבים לרשום את ילדי העותר כבני הלאום היהודי, עפ”י פקודת מרשם התושבים וחוק מרשם האוכלוסין, ואין להחיל את ההלכה הדתית על מושגים כמו “לאום” ואפילו “דת” הנזכרים בחוק החילוני. פסה”ד נפרדים בבג”ץ זה פורסמו והשתרעו על יותר מ-130 עמודים, והפקיד הממונה חויב לרשום הודעת העותר אלא אם כן הייתה לו סיבה סבירה להניח שהודעת העותר אינה סבירה.

בין יתר המחקרים שעסקו בשאלות הסטאטוס, הגיור ומיהו יהודי, מצאתי את:

א.    ד”ר אבנר שאקי – בספרו על מיהו יהודי.

  • פרופ’ מ. קורינאלדי בספרו חידת הזהות היהודית, חוק השבות הלכה “למעשה”.
  • י. שלג, “יהדות שלא כהלכה” – על סוגיית העולים הלא יהודים בישראל התשס”ב.
  • ד”ר א. שאווה על המעמד האישי
  • ד”ר משה זילברג – המעמד האישי בישראל .

אלה ואחרים עסקו בנושאים של גיור והמרת דת, ועל כן מצאתי לנכון לעדכן את ידיעותי בפסיקה ענפה מעניינת ואקטואלית, כמפורט להלן:

א.    בבג”ץ לנסקי – שר הפנים 442/71 כו’ פס”ד II, 339 עלתה לדיון השאלה אם רשאי שר הפנים למנוע עלייתו של יהודי מחו”ל בעל עבר פלילי שעשוי לסכן שלום הציבור. ביהמ”ש הצדיק את סרובו של שר הפנים, ודחה את העתירה.

  • בבג”ץ האטשינס – שר הפנים 447/79 ל’ פס”ד II 148 הועלתה עתירה של מיסיונרים שביקשו להכיר בהם כעולים יהודים על יסוד הרעיון של “ושבו בנים לגבולם”. ביהמ”ש דחה את העתירה משהתברר עברם של המיסיונרים וקבע כי רעיון זה אינו קיים למען עותרים המעמידים פני יהודים אך בליבם הם נוצרים נאמנים.
  • בבג”ץ רוגוזנסקי נגד מדינת ישראל – א. י. 450/70 כו’ פס”ד I, 130, נקבע כי את המונח “יהודי” בחוק השיפוט של בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין) יש לפרש לפי מבחן ההלכה של דיני ישראל, ו”דין תורה” כולל לא רק את התורה שבכתב אלא את מכלול ההלכות באישות המצויות בדיני ישראל.
  • בבג”ץ לאוניד קלרק ו-7 אחרים נגד שר הפנים – הכושים העבריים 482/71 כז’ פס”ד I, 113 נתבקש ביהמ”ש להורות לשר הפנים ליתן להם אשרות של עולים לפי חוק השבות. בג”ץ דחה את הבקשה ואישר החלטת השר שקבע שהעותרים אינם עומדים בתנאים הנדרשים על פי ההגדרה של יהודי בחוק השבות.

במהרה נתברר כי יש צורך בהבהרות נוספות בנושא הגיור ולכן הרכב של שבעה שופטים דן בבג”ץ אלואן פטרו והתנועה ליהדות מתקדמת נגד שר הפנים בג”ץ 1034/93 מט’ פס”ד IV, 661 ועתירות נוספות. העתירות בבג”ץ זה היו של ילידת ברזיל ובת הדת הספיריטואלית שנתגיירה בישראל בפני “מועצת הרבנות המתקדמת” בגיור כחוק וכן התנועה ליהדות מתקדמת בישראל. פקיד הרישום סרב לרשום אותה כיהודיה אזרחית ישראלית עם תעודת עולה מכוח חוק השבות תש”א.

כאן ניתנו פס”ד נבדלים שנומקו בנפרד, על 150 עמוד, והוחלט ברוב דעות לאשר את הצו ונקבע כי פקודת העדה הדתית (המרה) חלה רק על שאלת הסמכות השיפוטית של  בתי הדין הדתיים ואינה חלה על נושאים אחרים לרבות המרשם, וגיור של עולה ירשם בפנקס האוכלוסין לפי הודעת העולה ואין חובה לצרף תעודה ציבורית. די בהודעה בלווית מסמך המעיד על גיור בקהילה יהודית בחוץ לארץ ואלה יש בהם כדי לחייב רישומו של אדם כיהודי ואין נפקא מינה אם הקהילה אורתודוכסית, קונסרבטיבית או רפורמית (ראה בג”ץ התנועה ליהדות מתקדמת ואחרים נגד שר הדתות (ראה מג’ פס”ד  II 661 וכן בג”ץ שס ואחרים – מנהל האוכלוסין 264/87 מג’ פס”ד II 723).

בבג”ץ אליאנה קריסטינה ואורי גולדמן נגד שר הפנים פס”ד, כרך נ’ V, 89 עלתה שוב שאלת מעמדו האישי של זוג מעורב (לא יהודיה – בעלת אזרחות ברזילאית ותושבת ישראל ארעית בישראל שנישאה ליהודי בעל אזרחות כפולה, ברזילאית וישראלית, בנישואין במדור קונסולארי בשגרירות ברזיל בישראל). פקיד מרשם התושבים סירב לרשמם כנשואים וביהמ”ש פסק שלפקיד אין סמכות שיפוטית ועליו לרשום את הזוג כנשוי אלא אם כן ברור וגלוי לו שהפרטים אינם נכונים או שאין ספק שהקונסול חסר סמכות להשיאם. ראה והשווה בג”ץ 7139/02 נז’ פס”ד III 481 וכן בג”ץ 4370/01 נז’ פס”ד IV 920 ובג”ץ 394/99 נח’ פס”ד I 919.

הבעיה עלתה שוב בבג”ץ בתאיס רודריגז טושבייב ותמרה מקרינה ואחרים נגד שר הפנים בג”ץ 2597/99 נט’ פס”ד VI 721. כאשר ביהמ”ש (בהרכב אחד עשר שופטים) נתבקש לדון בבקשת העותרים שנכנסו לישראל מכוח אשרות שניתנו להם עפ”י חוק הכניסה לישראל תשנ”ב 1952. אלה החלו לימודי יהדות לקראת גיורם ובסיום הליך הלימוד עברו גיור בפני בי”ד בחו”ל. בשובם לישראל הם ביקשו לקבל מעמד של עולה מכוח חוק השבות תש”א 1950 ולהכיר בהם כאזרחים מכוח חוק השבות וחוק האזרחות התשי”ב. בקשתם נדחתה והם פנו לבג”ץ שהחליט (ברוב דעות של 7 מ-11 שופטים כדעת הנשיא ברק) שאין חשיבות לשאלה מתי הפך אדם שהשתקע בישראל ליהודי ואין לפרש את החוק באופן שיביא להפליה בין אחד שהשתקע בישראל לפני הגיור ובין אחד שהתגייר ואח”כ השתקע בישראל, ועל המשיבים לקבוע עמדה לגבי תחולת חוק השבות על עניינם של העותרים, הואיל וחוק השבות הוא אחד החוקים החשובים שבמדינת ישראל (אף על פי שהוא לא כונה חוק יסוד). חוק זה צוין בפסה”ד כמפתח הכניסה למדינת ישראל והוא מהווה ביטוי מרכזי להיות מדינת ישראל לא רק מדינה דמוקרטית אלא גם מדינה יהודית. חוק השבות הוא חוק לאומי שבא להגשים את היעוד המרכזי של מדינת ישראל שיעודה הוא כינוס פזורת ישראל.

בבג”ץ עדאלה נגד שר הפנים 7052/03 סא’ פס”ד II 202 נדונה עתירת זוג מעורב (האחת ערביה ישראיתל ובן זוגה ערבי פלשתינאי תושב יהודה ושומרון ואזור עזה) העותר ביקש זכות לחזור לישראל ע’ס הזכות של איחוד משפחות. הזוג טען שחוק האזרחות אינו תקף שכן הוא פוגע בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו על בסיס השתייכות אתנית ולאומית.

בדיון בתיק זה ישבו 11 שופטים (וניתנו פס”ד נבדלים שהשתרעו  על פני 360 עמודים). ביה”מ דחה את העתירה וקבע כי מדינת ישראל רשאית להגביל בחוק כניסה של זרים לישראל ובהם בני זוג של אזרחי ישראל, ולעת מלחמה רשאית כל מדינה למנוע כניסתם של נתיני מדינת אויב למדינה גם אם נישאו לאזרח המדינה.

הליכי הבג”ץ והפסיקה הענפה בנדון חוק השבות וענייני גיור גרמו לכך שהרב עמר, הראשון לציון, פרסם בילקוט הפרסומים מס. 5550 מיום 27/02/2006 כללי דיון בבקשות לגיור. הכללים פורסמו בחתימת הראשון לציון הרב עמר, אך ביה”מ העליון קבע כי כללים אלה נחקקו בהליך שאינו ראוי למרבה הצער לשמו, והוא פוגע בהליך הצדק. ביה”מ העליון מתח ביקורת חמורה בפס”ד בבג”ץ 5079/08 (לא פורסם) מיום 25/04/2012 על התנהגות בתי הדין הרבניים שעסקו בגיור. פסה”ד פורסם בדטה חוק ומשפט. פס”ד ניתן ע”י השופט רובינשטיין שהצביע בביקורת מרוסנת, על פגמים חמורים והתנהגות מזלזלת של המערכת הרבנית כלפי בתי המשפט האזרחיים. נשיאת ביה”מ העליון השלימה ביקורת זו והביעה תקווה שבתי הדין הרבניים יקפידו על מילואן של ההנחיות שהוציא היועץ המשפטי לממשלה שיהיה מעורב בהליכים אלה עד אשר ימצא פתרון ראוי ומוסכם לסוגיה הרחבה של הגיור.

לנוכח המחקרים המעמיקים ופסה”ד החולקים והיסודיים, בעניין חוק השבות ודיני הגיור בישראל, ניתן לסכם פרק זה, בתולדות המשפט בארצנו, בשם מחזהו של שלום עליכם: “קשה להיות יהודי”.