רב שנפסל לשררה

שעה שעמדתי לעדכן את ענף העץ של משפחתי נתקלתי במשפט שהופיע בספרו של משה דוד גאון על “יהודי המזרח” ביחס לרב חזקיה שבתאי. שם נאמר כי ועדת חקירה שמונתה על ידי הרב נחום מאיסטנבול קבעה שחזקיה שבתאי “אינו ראוי כעת משום שררה”.

החלטה זו הייתה בעקבות חקירה של ועדה שחקרה את מעמדו של החכם באשי חזקיה שבתאי אשר כיהן כרב הראשי של קהילת יהודי חלב בין השנים 1908-1926.

חזקיה שבתאי היה בעלה של חנה, אשת סבא רבא שלי, אלעזר מזרחי, ואני הופתעתי מן הכתוב. חזקיה שבתאי היה אהוב ומקובל היישוב היהודי בארץ ישראל והיה אהוב על אבי, אליהו מזרחי, שהיה מבקר אותו בהזדמנויות חגיגיות בחגים. בביקורים אלה נלוותי לאבי בהיותי צעיר, אז חשתי את ההערכה ואת הכבוד שאבי חלק לש”ח. בנוסף לכך,  אציין כי חזקיה שבתאי היה המדריך שלי לדרשה  שנשאתי בהגיעי לגיל בר מצווה, יתר על כן חזקיה שבתאי היה הרב שביצע את טקס נישואיי לאשתי.

מכאן ברור כי, הצטערתי מאוד לקרוא את הערת הפסילה כנ”ל , ולכן החלטתי להעמיק ולבדוק למה יוחסה לחזקיה שבתאי הערת פסילה כאמור. לאחר בדיקות נוספות נוכחתי לדעת שלא הייתה הצדקה לפסילה האמורה.

ח”ש נולד בסלוניקי ב-1862 ועלה יחד עם אחיו והוריו לירושלים וכאן התיישבה המשפחה בשנת 1867. ח”ש למד בישיבת “חסד אל” שבעיר העתיקה בירושלים. בשנת 1879 נשא את חנה, בתו של הרב אלעזר מזרחי, ושימש כשד”ר של מוסדות תורה וצדקה בארץ ישראל, וכך יצא בשלומות ומדינות שונות בעולם, בינהן איטליה, צרפת, עירק, הודו ובוכרה. אז שירת כחבר בית הדין הרבני הספרדי בירושלים. בין השנים 1900-1904 הוא מונה כסגן לכהן הרב הראשי ביפו, ולאחר מכן כיהן כחכם באשי בטריפולי שבלוב. בשנת 1908 הוא הוזמן לכהן כחכם באשי בחלב שבסוריה, בעיר זו הוא כיהן בתפקיד זה במשך 18 שנה, אולם עקב סכסוכים פנימיים בקהילה בחלב. הוא התפטר מתפקידו ושב לירושלים. בטרם יצא כתב הפסילה נגדו, הוא נתמנה כראב”ד לעדה הספרדית בירושלים. המינוי היה לפני הקמת מועצת הרבנות הראשית בתקופת המנדט. בשנת 1940 נבחר ח”ש כחבר מועצת הרבנות הראשית, וכבר בשנות ה-40 הוא נכלל בהרכב בית הדין הרבני הגדול. ברור מפה, שקשה היה לי להשלים עם העוול שנעשה לו בידי ועדת החקירה בפסילה זו.