רישום לידות, נישואין, גירושין ופטירות במאה ה-19 בארץ ישראל

מקובל לחשוב כי באימפריה העותומנית, שהשתרעה מבגדד במזרח ועד מרוקו במערב ומן המפרץ הפרסי בדרום ועד קרים ונהר הדנובה בצפון, ששלטה על ארץ ישראל במשך 400 שנה, לא היה רישום מרכזי של לידות, נישואין, גרושין ופטירות, אך עיון בספרי הנפוס (ספרי נפשות) סותר דעה זו.

בספרי הנפוס העותומנים מצויים

10 ספרי מפקד נפתיים שעסקו בלידות .

7 ספרים לרשום נישואין .

8 ספרים לרישום פטירות וגרושין.

לצדם יש ספרי מוכתרים בעברית ובטורקית.

תאור ספרי הנפוס שבגנזך המדינה (465 ספרים וכן ספרים בלתי רשמיים של המוכתרים של העדות) הובא ברשימתו של פאול אלסברג, הגנז של ארכיון המדינה ברשימתו על “מקור להיסטוריה של פלשתינה (א”י) בתקופת השלטון העותומני”. הרשימה הובאה בספרStudies on Palestine during the Ottoman period – העורך משה מעוז, בע’ 533 – 544.

ספרי הנפוס נערכו עפ”י חוק המרשם האזרחי משנת 1884. חוק זה תוקן ב-1905, והובא בתרגומו לצרפתית בספר Corps de droits Ottoman vol. 2  בעמ’ 262-242 מאת George Young. ספרי נפוס אלה אינם קלים לקריאה ויש צורך במיומנות ונסיון רב לאתר שמות של מפקדים יהודים.

להלן תצלום תעודת זהות (תזכרה עותומניה) משנת 1313 ה’ ע”ש ויניציה אלוף:

ותרגומה:

ויקטוריה בת שמואל ובוליסה אלוף

ילידת 1313 הג’רה (מנין הג’רה)

1312 מאליה (שנת כספים).

בת דת משה (יהודיה).

————————–

פלך ירושלים

מקום ירושלים

מגורים: רחוב השלשלת

מס’ הבית 308/1

מס’ המקום: מבנה 1.

חוק זה חוקק במטרה לקיים מרשם תושבים ולקבוע חובת רישום במשרד שירכז את רישום הלידות, הפטירות, הנישואין והגרושין.

ספרי הנפוס לא נרשמו לפי לוח כרונולוגי. הם אינם מעודכנים. הם נרשמו לפי המועד בו נתקבלה הודעה במשרד הרישום או בפרובינציה, ושמות הנולדים שמצוינים בו, מופיעים לרוב בשם המשפחה ולא בשם פרטי. הרישום בספרים אלה נעשה בחלוקה עפ”י דתות ועדות בערים ובכפרים.

ספרים אלה הועתקו לסרטי מיקרופילם וסומנו בארכיון המדינה בישראל במספרים אלה:

 

1212778,25 GN          ספרי נפוס           106 לידות           1878-1885

                                                      1878-1885           פטירות 106

                              1905-1913            161 לידות

1212789,34 GN          ספרי נפוס           165 לידות

1212790,35 GN          ספרי נפוס           166 פטירות         1917-1914

                              ספרי נפוס           167 נישואין         1910-1905

ארץ ישראל במאה ה-19, היתה פרובינציה של האימפריה העותומנית, ונשלטה ע”י פאחות מתחלפים ששלטו מערי מגוריהם על הפלך שנפל בחלקם. כך יצא שארץ ישראל היתה בשליטת פחה מדמשק, עכו, שכם, ירושלים. כל פחה שלט על הטריטוריה שלו והאנשים שנכללו בתחומי הפלך שלו. הרשות הממשלתית המרכזית לא התערבה בניהול האוטונומי של העדות למיניהם.

הארץ היתה דלילת אוכלוסין. בשטחה המערבי של ארץ ישראל, בגבולות שנקבעו אח”כ ע”י המנדט הבריטי, מנתה האוכלוסיה כ-200 אלף איש בלבד בראשית המאה ה-19, ואילו בסוף המאה גדלה אוכלוסיה זו.

משרת הפחה נקנתה מן הסולטן בקונסטנטינופל (איסטנבול של ימינו). הפחה היה מתמנה למספר שנים ומוחלף באחר שבא במקומו. מי שכיהן כפחה לא היה חסיד של רישומים רשמיים. וכך יצא שרישומים אלה ואחרים נכללו לפעמים בספרי בתי הדין למיניהם בערים השונות (סיג’ילת של ביה”ד השרעי), או ספרי הכוללים היהודים למיניהם או ספרי הכנסיות הנוצריות רשימות על לידות, נישואין, גרושין ופטירות, אם כי לא היתה חובה ברורה בנדון.

ספרי הנפוס בארץ ישראל עסקו בתושבים בעלי נתינות עותומנית. בעלי נתינות זרה נרשמו בקונסוליות השונות, או בבתי הדין של העדות. (ראה מפקדי האוכלוסין העותומנים בא”י,     1918-1875, בהוצאת ארכיון המדינה תשנ”ה, עם עריכה ומבוא מאת יונתן פגיס).

בנוסף על ספרי הנפוס היו רישומים של ספרי מוכתרים. ספרים אלה לא היו בשימוש רשמי של השלטונות, אלא היו בשימושו של מנהיג העדה או הכפר, או המוכתר. הנכבד המקומי הכין מדי פעם בפעם רשימה של תושבים בני קהילתו, בעיקר לשימושו, אך לפעמים גם בהוראה מן השלטונות.

הרישום בספרים אלה הושלם בתחיקה מנדטורית. עם כיבוש ארץ ישראל הוצאה ב-16/5/1918 פקודת בריאות הציבור 1918 (מובאת בחוקי ארץ ישראל כרך 2 דף 1260) ונקבעה בה חובה להודיע על כל לידה למשרד הבריאות תוך 15 ימים, חובה זו הוטלה על ההורים, הרופא והמיילדות שהשתתפו בלידה, האימם ומוכתר הכפר או השכונה.

נקבע עוד כי משרד הבריאות, שהפך אח”כ למחלקת ההגירה והסטטיסטיקה, יחזיק וינהל פנקס לידות וינפיק תעודות לידה, בתנאים שנקבעו בחוק. לאחר פקודה זו, הוצאה פקודה לרישום נישואין וגרושין, וכן רישום של פטירות.

רישום נישואין וגרושין בקונסוליות האנגלית, הגרמנית, האמריקאית ועוד, בתקופת העותומנים, היה תולדה של הסכמי הקפיטולציות שנחתמו עם הממלכה החולה של הסולטן העותומני. בהסכמים אלה הוקנה מעמד נכבד לנציגי המעצמות, דהיינו לקונסולים. אלה השתדלו להרחיב שליטתם בדרכים שונות וביניהן רישום נישואין, גרושין לידות ולעיתים ברישום פטירות של בני חסותם.

מפקדי מונטיפיורי  (פנקסים אלה הם כלי עזר לחוקר גניאולוגיה לגבי תושביה היהודים של ארץ ישראל).

כלי עזר אלה יש בהם סיוע לבדיקה של המעמד האישי של מי שהתפקד בהם. יש בהם אינפורמציה על משפחות, לידות, נישואין, ופטירות במאה זו.

מפקדים אלה נערכו בטפסים שהוכנו מראש לצורך מפקד של יהודי הארץ ופרטיהם. הראשון נערך ב-1839. הרשימות נועדו לשימוש יסוד לתכניות לשיפור מצבם של היהודים בארץ ישראל, אך למעשה השתמשו בהם לחלוקת נדבות.

בקהילה היהודית, שנקראה אז “מילט אל יהוד”, נערכו במאה ה-19, החל מ-1839, חמישה מפקדים בפקודת משה מונטיפיורי. הרשימות המקוריות שמורות בג’ואיש קולג’ ברמסגט שליד לונדון, ואילו העתקים שלהם במיקרופילם, נמצאים בספריה הלאומית, במכון לכתבי יד של האוניברסיטה העברית. (ראה מפקד יהודי א”י מ-1839 עם מבוא מאת הדסה אסולין, בהוצאת מרכז דינור – תשמ”ז) וכן במכון יד בן צבי.

המפקדים נערכו בשנים 1839, 1849, 1855, 1866 ו-1875. (פרטים עליהם ברשימת ש.שמיר על “מפקדי תושבים”, בחוברת “לבית אבותם”, מס’ 5-6 בהוצאת החברה הגנאלוגית הישראלית, אדר תשנ”ב 1992 ע’ 5-9).

עיון מבוקר במפקדי מונטיפיורי, מאפשר לתת תמונה נאמנה של מבנה הישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19, מצבו הכלכלי ופיזורו הגיאוגרפי (ראה אסולין שם ע’ י’). מנין התושבים היהודים שנפקדו במפקד מ-1839 בירושלים היה 6408 יהודים, ובסוף המאה הוערך מספרם ב-41,000 יהודים.

 

רשימות רפואיות

כלי עזר אחר לחוקר תולדות המשפחה הם ספרי בתי החולים, הרופאים, המיילדות והמנהלים בירושלים.

רופאים ומרפאות למיניהם פעלו בא”י בתקופת התנ”ך והתלמוד. בתקופה מאוחרת יותר ובמיוחד במאות ה-16, 17, ו-18 רופאים רבים בקרו בארץ כתיירים, ואגב סיורם הגישו עזרה לאוכלוסיה המקומית. אלה לא הטביעו חותמם על הבריאות והתברואה בארץ. עידן הרפואה המודרנית התחיל כאשר באו ארצה ראשוני הרופאים בעלי ההשכלה האקדמאית במטרה לעסוק במקצועם.

החל משנת 1842 ואילך היו רישומי עזר נוספים של בתי חולים, רופאים, וכן ספרי קונסוליות.

ב-1842 נפתח בירושלים בית החולים של המסיון הבריטי בראשו עמדו המומחים; הרופא אלקט גרשטין והרוקח מלויל ברגהים. בי”ח זה הוקם ע”י החברה המסיונרית הלונדונית להפצת הנצרות בין היהודים. בי”ח זה נועד ליהודים בלבד, וכדי למשוך אליו חולים ניהלו אותו על טהרת הכשרות.

אחריו נפתח ב- 1854 ע”י אלברט כהן, שליחה של משפחת רוטשילד; בית החולים רוטשילד, ביה”ח “משגב לדך” ב-1889 ע”י גבירים יהודים מסלוניקי;, וכן בית החולים “הדסה”, ובית החולים “ביקור חולים” שנפתח ע”י העדה הפרושית ב- 867; ובית החולים שערי צדק שנפתח ב-1897, ע’י ד’ר וואלך.

הרופאים שפעלו בארץ ישראל עד אמצע המאה ה-19, היו ללא השכלה פורמלית אקדמאית. אלה פעלו ברפואה מתוך יומרה או מחוסר פרנסה אחרת. חלק מהם שימש בתפקיד של חובש בצבא, או שהיה שמשו של רופא צבאי. לרבים מהם היה נסיון מעשי רב, הן בדרכי השימוש ברפואות שונות ועוד יותר בהבנת נפש הלקוחות שלהם. חובשים אלה לא חיכו ללקוחותיהם במרפאות. הם היו סובבים בכפרים להביא מזור לחולים (ראה שמואל אביצור “חיי יום יום בארץ ישראל במאה ה-19 ע’ 159).

עד אז לא היו בארץ ישראל רופאים מוסמכים, ואילו בתי החולים שנפתחו לא היו נגישים ופתוחים לכל חולה או לכל יולדת. הלידות היו מתבצעות, בדרך כלל, בבית המשפחה. לפעמים בעזרת מיילדת, ולפעמים בעזרת בנות המשפחה.

בשנת 1888 נחקקה בטורקיה פקודה האוסרת על עיסוק ברפואה ורוקחות וכן במיילדות, בלי תעודה מוכרת. בעלי דיפלומה מחוץ לארץ נצטוו לשלוח תעודותיהם לבדיקה בקושטא הבירה. אלא שבחיי יום-יום לא שינתה פקודה זו דבר, ורופאי אליל נשתמרו, אם כי יותר ויותר ב”שולי החיים” (ראה ש. אביצור שם ע’ 160).

בסוף המאה ה-19 עלה מספרם היחסי של הרופאים על זה שבערי אירופה, בגלל ריבוי בתי החולים שהוקמו ע”י מוסדות נוצרים דתיים, ומוסדות חסד יהודים.

פתיחת בית החולים המסיונרי בירושלים גרמה לחרדה רבה בקרב הישוב היהודי וכעבור שנה שלח משה מונטיפיורי רופא יהודי לירושלים מטעמו ועל חשבונו ואתו בית מרקחת. הרופא ד”ר שמעון פרנקל (יליד 1809 נפטר 1880) פתח מרפאה בירושלים ב-1843 וקבל חולים, חילק רפואות וביקר את החולים למיניהם במשך 15 שנה.

הבאנו לעיל רשימה חלקית של בתי החולים שפעלו בירושלים בסוף המאה ה-19 וחפשנו אחר ארכיונים עתיקים של אלה כדי למצוא בהם תיעוד נוסף על לידות ופטירות. כמו כן חפשנו את ספרי הכוללים ואת ספרי המוהלים וספרי חברות קדישא, וספרי קבלנים לעסקי מצבות (כמו משפחת פרנס) (ראה מיכל פרנס / רא להווי הספרדים בירושלים במאה ה-19) או ספרי ורשימות המיילדות.

בחיפושינו נוכחנו לדעת כי ספרים אלה היו מפוזרים ולא רוכזו במקום אחד. לא נמצא אוסף מרוכז אעפ”י שהפנקסים שעסקו בנישואין וגרושין, וכן בקבורה ובמצבה, שרדו בחלקם במשרדי העדות של העדה הספרדית, והעדה האשכנזית, בועד הכללי של כנסת ישראל, בכנסיות נוצריות, וכן בסיג’לת של בתי הדין השרעיים. רישומים אלה אינם נגישים לציבור הרחב, וחוקר שורשים נאלץ לחטט ולטרוח ולתת סמנים ופרטים נוספים לפני שיעלה בידו להגיע לרישום מקורי.

חיפוש אחר שעשינו היה למצוא רשימות מיילדות יהודיות שפעלו בירושלים, ובערים צפת, טבריה וחברון. אלה טיפלו ביולדות בלי הבדל עדה. ביניהן היו; אטקה גודל, בתו של אחד ממייסדי מאה שערים; המיילדת חיה בר, שהציגה תעודות מוינה לפני כל רופאי ירושלים (ראה יעקב יהושע/ ילדות בירושלים הישנה ע’ 585); המיילדת – פיגלה, האשכנזיה יפת התואר שהיתה ממונה על מחלקת היולדות ב”משגב לדך”; רחל די-הרוש; ובכורה די-חפץ; או גולדה –  פייגה החירשת, מדם יצחקי; רחל בקלה אלקלעי – שילדה את בני משפחתו של הסופר יעקב יהושע (שם ע’ 88).

דרכים אחרות למצוא עזרים לרישומים בנושאים שלנו הם: רישומים בספרי מחזור לתפילה. בעבר וגם כיום, נהגו לרשום תאריכי לידה, נישואין או פטירות, בשער ספר תפילה / בסידור לימי חול – חוקת עולם. כותב רשימה זו מצא את תאריכי הנישואין ותאריכי לידות הילדים במשפחתו, בסידור תפילה שסבו, אברהם יצחק עבאדי, רשם על חלקו הפנימי של הכריכה, כדלקמן:

(ג’וזת) התחתנתי בסוכות 1887 תרמ”ח

נולדה לי בתי בכורה מלכה ב-15 כסלו 1889

נולד לי בני שלמה ב-24 חשון 1891

נולד לי בני משה ב-20 טבת 1893

נולד לי בני יצחק ביום שישי 29 תשרי 1898

נולדה בתי מזל-טוב יום שבת ט”ו אב 1900

נולד בני יוסף נסים א’ חנוכה 25 כסלו 1902

נולדה בתי רחל שרה ביום שני 17 אלול 1904

יעקב יהושע בספריו על לידות בירושלים, הביא רשימה של רופאים שפעלו בירושלים וביניהם:

ד”ר מאזראקי, היוני שדבר ספרדית צרודה.

ד”ר אהרן מזיא, 1930-1858, שחבר את המלון הרפואי הראשון.

ד”ר אברהם אבושדיד, מי שהיה חמיו של איתמר בן אב”י ( בנו של אליעזר בן יהודה).

ד”ר אהרון יראמנס 1924-1859, שעבד ב”שערי צדק”.

ד”ר סגל וד”ר א. טורו, רופאי עיניים.

ד”ר אשלר – רופא גרמני, נוצרי טוב לב.

ד”ר נחום קורקודי.

חיפשנו רשימות וספרים של רופאים אלה בתקווה שנוכל להשלים חקירתנו על המאה ה-19, אך בדיקתנו העלתה חרס.