תפילת יום הכיפורים

זכרונות ילדות מבית הכנסת רבי יוחנן בן זכאי בעיר העתיקה

בעשור הראשון של חיי נלוויתי לאבי, אליהו מזרחי, בדרך מביתנו בשכונת אוהל-משה בירושלים, לרובע היהודי שבעיר- העתיקה, לתפילת ערב יום-כיפור. היה זה לפני ששים שנה. את הסעודה המפסקת קינחנו בשתייה, ומיד יצאנו לדרך כדי להגיע לבית-הכנסת לפני תחילת תפילת כל-נדרי. אבא ז”ל זירזני להחיש צעדנו, כיוון שהיה עליו להסדיר עניינים שונים בבית הכנסת לפני התפילה ולהשגיח שהתפילה תעבור בשלום ובנחת להנאת כל המתפללים במקום

הגענו לבית-הכנסת. היכל הקודש היה מקושט בפרוכות עתיקות ויפות, עם מנורת שמונת הקנים, עשויה נחושת ממורקת ויפה, בצידו, ומעליו ציור קיר. לפני ההיכל עמד השמש, אלעזר לוי, לבוש ב”אנטרי”, קפטן עשוי משי, שכנפיו תקועים באבנט. הוא הוריד והעלה בשרשרת, שהופעלה בידית תקועה בקיר, את עששיות השמן עם הפתיליות (הכרייאס) לצורך מילוי הקערה בשמן למאור, שהנשים תרמו לזכר יקיריהן.

בפינות בית-הכנסת הדליק השמש את הלוקסים בעלי הפתילה העדינה. לאחר שמילא את המיכל בנפט והדליק את הפתילה, הוא העלה את הפנסים לגובה כמה מטרים מן הרצפה, שוב בעזרת מנגנון המופעל בידית ובחוט המשתלשל מן התקרה. מסביב מורקו לוחות השיש וההנצחה שכיסו את הקירות ואת הבמה המרכזית.

“התיבה”, הבמה המרכזית, הייתה מוגבהת ובנויה מאבן. אליה עלו משלושה עברים במספר מדרגות עם מעקה ברזל מצדם. מסביב היו ספסלי ישיבה בנויים לקלוט את החזנים, הגבאים ובני ביתם, ואורחים חשובים, ולרגליהם דרגשים לרגלים. מעל הבמה תלו לוקסים בעלי עוצמת אור חזקה.

אחרי-הצהרים נשטפה רצפה בית-הכנסת במים, שנשאבו בדליים מבור המים שמכסהו נפער באמצע בית-הכנסת. לאחר הניקיון הוחזרו למקומם המחצלות שכיסו את הרצפה ושימשו שטיחים לכורעים בתפילתם ביום הקדוש.

מבקשים לסלוח: המתפללים מיהרו להתכנס מכל עבר כשהם לבושים בבגדי חג לבנים ובנעלים קלות ומתחת לבית שחיים כריות לישיבה ולמשענת. הכל היו שמחים ומאירי פנים איש לרעהו, מבקשים לשכוח ולסלוח מריבות וויכוחים שהיו להם בשנה שחלפה. לפני כן סילקו את חובותיהם לבית-הכנסת על-ידי תשלום תרומותיהם.

בית-הכנסת הלך והתמלא, וכבר הכול ערוך להתרת נדרים ותפילת כל-נדרי, והנשים ממלאות את העזרה מבעד ל”רישה”, מחיצה עשויה מסורג עץ. הגבאים, השמש, החזן והרב, כולם יושבים כבר במקומותיהם. לאחר דברי פתיחה מצד הגבאים על הסידורים והמועדים לתפילה ולאחר מכירת המצוות על-ידי השמש, נתן אמרו, במכרז, החלה התפילה מפי הרב בן-ציון חזן, העטוף בגלימה לבנה. עד היום הנני חש את דפיקות הלב והמורא שעלו ואחזו בי למשמע תפילת כל-נדרי מפיהם של הרב בן-ציון חזן, החזן יעקב כהן מלמד ואבי.

הקולות והזמרה עדיין מהדהדים באוזניי, כאשר השמש הולכת ודועכת ואורות הפנסים, הנרות והעששיות דולקים, ומבחוץ חודר צלצול פעמוני הכנסיות, ומתערבב עם קול שעוני בית-הכנסת.

החזן היה בעל קול ערב. נעימות החזנות של הרבנים לבית מזרחי, הרבנים אלעזר ובנו שמואל, יוסף בורלא, מורנו סוזין, וידל אנג’ל, שמעון אשריקי ואחרים, עברו במסורת החזית מאב לבנו ושלטו בכיפה. תפילת הערבית נפתחה בפיוט “לךָ אלי תשוקתי” שניגונו ספוג ערגה עמוקה, אותו זימרו לסירוגין ולחלופין בעלי קול ערב מבאי בית הכנסת. לאחר כל-נדרי נאמרה ברכת שהחיינו בקול חגיגי, לאחר שהחיינו בא התיקון, ואחריו ברכות לשלטונות, ואחרי-כן פתחו באזכרת נשמות.

עם סיום הברכות וההשכבות, התחילה הקפת ספרי התורה סביב התיבה, כשהכל שרים “מזמור לדוד הבו לה’ בני אלים” והקהל מושיטים ציציות של הטליתות לעבר ספרי התורה ונושקים אותם. עם סיום תפילת ערבית פתחו בסליחות שנוסף עליהן פזמון “אנא בקראני לקול שווענו”. בסיום כל בית היה קהל המתפללים אומר בקול “אדוני שְמעה” או “אדוני סְלחה”.

ליל ירח: סיימנו את התפילה בשעה מאוחרת ויצאנו החוצה בליל ירח וצעדנו ברחובות מוארים לביתנו, בעיר החדשה, כאשר השקט והשלווה נסוכים על הכל.

למחרת חזרנו על עקבינו כשאבי מחזיק בידיו חבילה ובה בורקס וביצים להשקיט

את רעבוני בפינה נסתרת בחצר, ברגע שלא יכולתי להמשיך בתענית.

החזן יעקב לוי ולידו אבי, אליהו מזרחי, החלו קוראים לסירוגין את הבקשות לרבי יהודה הלוי. החזן קרא מחצית הפסוק והמתפללים מחציתו השנייה. הגיעה תפילת השחרית, אחריה קריאה בתורה עם עליות רבות שהאריכו את זמן קריאת התורה, ובסופם תפילת מוסף שהשרתה עלינו רוממות ויראה כאחד. תפילת המוסף נסתיימה קרוב לשעת המנחה ולאחריה החלה תפילת הנעילה.

במשך כל התפילה היו שחילקו תיבות הרחה ובהן אבקות לבנות עם מי קולון, סגולה לעורר ולחזק את הנפש בשעת משבר מן הצום, או מן המאמץ הפיסי של התפילה בישיבה, בעמידה ובכריעת ברך אפיים ארצה.

הגיעה שעת הנעילה והדמדומים, והכל מצפים ביראה לקולו המרעיד לבבות של הרב בן-ציון חזן, שיצק לתפילתו דמעות תחנונים לבורא העולם, בשנת הנעילה.

בגמר הנעילה, שלף אבי, ממקום סתר, את השופר שהביא אתו, והכל מתעטפים בטליותיהם כדי לשמוע תקיעת תשר”ת תש”ת ותר”ת הבוקעת מקרן האייל בצלילות ובחזקה, ולאחריה “תרועה גדולה” שככל שאבי המשיך בה, עלה ערכו בעיני המתפללים.

(עתמול כרך יד’ גליון 6 (86) אב תשמ”ט אוגוסט 1989)